א. למאן דאמר טריפה חיה מה גדר טריפה
חולין מ"ב א'. במשנה. אלו טרפות בבהמה נקובת הוושט ופסוקת הגרגרת ניקב קרום של מוח כו'. הנה לכאורה פשוט דגם למאן דאמר (כאן בגמרא) טריפה חיה אזי הטריפות הם פרוונקא דמלאכא דמותא, אלא דסבירא ליה שאינם הורגים בדווקא תוך י"ב חודש אך עכ"פ מקרבים את המיתה. א"נ הורגים את רוב הנפגעים, אך מיעוט הנפגעים גופם מתגבר על הבעיה ונעשים כבריאים. שאם נאמר שענין טריפה הוא רק לא לאכול בהמה שעברה יסורים כאלה וכאלה, אם כן אין לנו שום קנה מידה לשפוט על פיו את הסעיפים הנשכחים ומסופקים, ואת גדרי הטריפות והכרעת השאלות הנולדות. והתורה אמרה (שמות כ"ב ל') טרפה לכלב תשליכון אלמא לא חיי. וכמה פעמים נכתבו נבלה וטריפה בסמיכות, אלמא איסור טריפה ג"כ הוא המוות שלא בדרך שחיטה.
ובפרק שני (ל"ז ב') אמרינן שאילו היה כתוב בתורה איסור במסוכנת [דהיינו בבהמה שחולה ועומדת למות] לא היה צריך לכתוב איסור טריפה, דאתיא בק"ו ממסוכנת, ומה מסוכנת שאין בה חסרון בגופה אסורה, טריפה שגם יש בה חסרון בגופה אינו דין שאסורה. ואם טריפה אין ענינו קירוב המיתה, ודאי לא אתיא בקל וחומר ממסוכנת, דשאני מסוכנת שהיא עומדת למות. [מיהו גם לדברינו עדיין קשה דממסוכנת אין לרבות טריפה שחיה כמה חודשים או שנים ושלש שנים, ויל"ע.] עוד דנו שם מנין לנו שבאמת לשון טריפה אינו לשון כולל בין טריפה ובין מסוכנת, והוכיחו מיתורא דקרא דמסוכנת אינה בכלל טריפה, ובפשוטו גם אחרי הדרשא צריך להשאר עם ההבנה שטריפה ענינה קירוב המיתה.
ב. היאך יתכן לומר דילמא נח טריפה הוה
עבודה זרה נ"א א'. מנין למחוסר אבר שהוא אסור לבני נח שנאמר ומכל החי מכל בשר שנים מכל אמרה תורה הבא בהמה שחיין ראשי אברין שלה האי ומכל החי מיבעי ליה למעוטי טריפה כו' אמר קרא אתך אתך בדומין לך. ודלמא נח גופיה טריפה הוה. הקשו הראשונים ז"ל הרי נח חי אחר המבול ש"נ שנה אם כן מוכח דלא היה טריפה. ויש שתירצו דאתיא כמאן דאמר טריפה חיה. כ"כ רש"י (ע"ז נ"א א') ותוס' (ע"ז ו' א', וזבחים קט"ז א',) ותוס' רי"ד (ע"ז ו' א'). ועדיין זה מחודש משום דגם למאן דאמר טריפה חיה מכל מקום יש בו סיבת קירוב מיתתו וכמש"כ תוס' סנהדרין ע"ח א' וחולין ק"מ א' וכך פשטות הכתובים, ואילו בנח לא מצאנו קיצור ימים משאר בני דורו. שהרי חי תתק"נ שנה. ואולי מאן דאמר טריפה חיה סובר שאמנם ע"פ רוב תמות תוך י"ב חודש, אך לפעמים הגוף יגבר על החולי ותהיה כשאר הבריאים. מיהו עוד הקשו הרשב"א והריטב"א דלפ"ז הוה לה לגמרא לפרושי דכי פריך רק למאן דאמר טריפה חיה פריך.
ויש שתירצו דמכל מקום בשעת הציווי לא היה יודע נח אם הוא טריפה או לא. ועל כן בודאי אתך אתי לדרשא אחריתא. כ"כ תוס' הר"ש משנץ. והקשו התוספות דע"כ לא הזהירו אלא מטרפות הגלוי וניכר דבטרפות שבסתר לא היה יכול להבחין. ולא זכיתי להבין הקושיא, דכוונת הר"ש משנץ דכיון דכלפי שמיא דין טריפה הוא בין בגלוי בין בסתר, לא היה מפיק ליה רחמנא בלישנא ד"אתך", בשעה שהמצֻוֶה אינו יודע אם הוא טריפה או לא. והרשב"א והריטב"א הקשו דא"כ מאי קא משני ליה תמים כתיב ביה דמי אמר ליה רחמנא שהוא תמים והלא לא כתיב אלא כי אותך ראיתי צדיק לפני.
ויש שתירצו דיש טריפות דאדם שהוא חי בהם יותר מי"ב חודש, כן כתב הרשב"א. אך בגמ' חולין נ"ז ב' לא משמע כן. דתניא התם ובגלגלת שיש בה נקב אחד ארוך אפילו נקבים הרבה מצטרפים למלא מקדח א"ר יוסי בן המשולם מעשה בענבול באחד שנפחתה גלגלתו ועשו לו חידוק של קרויה וחיה אמר לו ר' שמעון בן אלעזר משם ראיה ימות החמה היה וכיון שעברו עליו ימות הצנה מיד מת.
והריטב"א תירץ דהכי קאמר ודילמא נח גופיה טריפה הוה באותה שעה, ומה שחיה אח"כ מעשה נסים הוא כמו שעשה לו כמה נסים אחרים בענין ההוא כדאיתא במדרשים, ודכוותה אמרו בגמרא (חולין מ"ג א') גבי איוב.
ויתכן שחסרונות שיש להם רפואה ע"י שינוי הגוף כמו השתלה ותפירה וכריתת חלקים אינם מפקיעים שם טריפה, משום שהגוף בצורתו העכשוית קודם הרפואה הוא טריפה. ומכל מקום לכשיעשו לאדם טיפולים אלה יפקע ממנו שם טריפה ויתחדש כנשר נעוריו. וכדברי הרמב"ן ז"ל (חולין ע"ו א') גבי בהמה שנחתך לה צומת הגידין והוסיפו לחתוך בה כדי לרפאותה. וחיישינן שנעשה כן לנח.