איש מאסף
חבר חדש
- הצטרף
- 29/11/24
- הודעות
- 187
חידוש עצום בגדר שיעור אכילת פרס, שאי"צ להזדרז בזמן אכילת שיעור מצה או מרור (ונפק"מ עצומה לזקנים שמתקשים לגמור תוך כדי שיעור אכילת פרס).
א) כתב הטור (סימן תע"ה) לגבי אכילת מצה, אם אכל חצי זית וחזר ואכל חצי זית יי"ח, ובלבד שלא ישהה בין אכילה לחברתה כדי אכילת פרס. ובב"י הביא מקור לדבריו מהגמ' (פסחים קיד:) שאמרה כלשון זה לגבי אכילת מרור ולמד שה"ה מצה. והמחבר העתיק לשונו בסעי' ו'. ופשט הדברים הוא שעיקר הקפידא היא שלא יעשה הפסקות ארוכות בין אכילה לאכילה כשיעור יותר מאכילת פרס.
אולם המ"א (בא"ק ט"ו) מעיר על לשון השו"ע דלא מדוקדק אלא העיקר כמו שכתב לקמן (סימן תרי"ב סעי' ג'), ששם המחבר נקט לשון שלא ישהה מתחילת אכילה ועד סופה יותר מכדי אכילת פרס, דהיינו שצריך לאכול במהירות שכל האכילה לא תיארך כי אם עד שיעור אכילת פרס. ועיין ג"כ בחק יעקב (א"ק כ"ב) דמסיק כהמ"א. ועיין בא"ר, ודע"ת, ומשנ"ב וכה"ח ועוד שהעתיקו דברי המ"א למעשה. אולם קשה קצת על דבריו איך אפשר שגם הטור וגם השו"ע וגם הלבוש לא דקדקו בלשון, וכולם כתבו לשון המטעה, ובפרט הלבוש שדרכו לבאר את דעת המחבר, אם היה רואה צורך היה עליו להסביר ולהרחיב הדיבור. ומזה שלא השיג כלום הוי אומר שמודה לו כפשוטו, והדבר פלא.
ב) וכדי להבין כל הענין עלינו לחקור בדין כדי אכילת פרס. ומקום היחידי במשניות שמוזכר יסוד זה הוא במס' כריתות (יב:) נחלקו ר"מ וחכמים בדין בית המנוגע, כמה שיעור שהיה בתוכו שיטמא. חכמים אומרים שישהא מתחילה ועד סוף כדי אכילת פרס, דהיינו כדי שיאכל כזית כדי זמן אכילת פרס מתחילת האכילה ועד סופה. ואילו בחיוב אכילת מצוה אינו מוזכר בשום משנה, ורק במס' פסחים (שם) הגמ' מביאה ברייתא לגבי מרור אם אכלן לחצאין יצא י"ח ובלבד שלא ישהה בין אכילה לחבירתה יותר מכדי אכילת פרס.
הרמב"ם לא הביא בשום מקום שמזכיר חיובי אכילה מה"ת כגון כזית מצה או מרור ועוד, שצריך לאכול הכזית כדי זמן אכילת פרס. דהיינו בהל' חו"מ (פ"ט הל' א') מביא שחייב לאכול כזית מצה בליל פסח ותו לא. וכ"כ (סוף פ"ז) לגבי אכילת מרור, חייב לאכול כזית מרור. וכן בהלכות סוכה (פ"ו הל' ז') מביא על פי דרשות הגמ' ג"ש ט"ו ט"ו שיש חיוב לאכול כזית פת בתוך הסוכה בלילה הראשון, ולא אמר שום תנאי באופן האכילה ושיעור הזמן. כמו כן בהל' קרבן פסח (פ"ב הל' ג' וכן שם פ"ח הל' ג') מזכיר חיוב אכילת קרבן פסח שצריך לאכול כזית, ולא הוסיף שום תנאי אחר בשיעור זמן האכילה. ובהיותי תר באמתחת הספרים אשר ת"י ראיתי שגם שאר הראשונים והם העיטור, הארחות חיים, שבולי הלקט, רי"ץ ן' גיאת, הכלבו, סידור רש"י, הריטב"א בהל' פסח, התניא רבתי והאגור הזכירו חיוב אכילת כזית מצה בלילה הראשונה של פסח ולא הזכירו שום תנאי.
לעומת זה בהל' מאכ"א (פי"ד הל' ח') הרמב"ם מביא תנאי אכילת איסורים כדי שיתחייב מיתה או מלקות או קרבן, ומדגיש שאם שהה מתחילת האכילה ועד סופה של כזית האיסור כדי אכ"פ מצטרף וחייב. "ואם שהה יותר מזה מתחלה ועד סוף אע"פ שלא שהה ביניהן אלא אכל כחרדל אחר כחרדל היות ולא השלים כזית אלא ביתר מכדי אכילת פרס אינן מצטרפין ופטור". כאן הרמב"ם מדגיש שצריך שלא ישתהה מתחילה ועד סוף יותר מכדי אכילת פרס, ומוסיף אפילו אם לא שהה ביני ובינו דהיינו שאכל כל הזמן ללא הפסק חתיכה אחר חתיכה עד שהשלים לכזית, היות ושהה יותר מכדי אכילת פרס אינו מצטרף ואינו חייב שום עונש. וכן בהל' שביתת עשור (פ"ב הל' ד') לגבי חיוב כרת למי שאכל ביו"כ מדגיש הרמב"ם שלא ישהה מתחילה ועד סוף יותר מכדי אכ"פ. וכן בהל' תרומות (פ"י הל' ג') לגבי זר שאכל תרומה מדגיש להדיא שלא ישהה מתחילת האכילה ועד סופה יותר מכדי אכילת פרס. והמבי"ט בקריית ספר בהל' מצה וסוכה לא כתב מאומה. ואילו בהל' מאכ"א הדגיש שלא ישהה מתחילת האכילה עד סופה וכו'. באופן ברור רואים כאן לכאורה חילוק בין אכילת מצווה לאכילת איסור.
ג) ובס"ד עלה בדעתי להוכיח חילוק זה באופן ברור, וזה החלי בעזר צורי וגואלי.
יש סוגייא אחת המופיעה פעמיים בש"ס במס' ברכות (לז:) וכן במס' מנחות (עה:). במס' ברכות הגמ' דנה לגבי חביצא שיש בה פירורין מה מברכין עליה, ומביאה ראיה מהברייתא לגבי מקריב מנחות בביהמ"ק ומברך עליהם המוציא, ושם איירי שפותתן. והגמ' שואלת לתנא דבי ר"י שמחזירן לסולתן לא יברך המוציא, והא איתא שם שאם ליקט כזית אם חמץ ענוש כרת ואם מצה יי"ח בפסח, ומסיקה הגמ' דאיירי שערסן [מסביר רש"י שחזר וגבלן יחד ואפאן], ומוסיפה הגמ' והוא שאכלן בכדי אכילת פרס. רש"י (ד"ה והוא) כותב "שלא ישהה משהתחיל לאכול שיעור כזית עד שגמר אכילת השיעור יותר מכדי אכילת חצי ככר וכו', ואם שהה יותר אין האכילה מצטרפת והוה ליה כאוכל חצי זית היום וחצי זית למחר ואין בו חיוב כרת אם חמץ הוא", רש"י כאן מדגיש כשיעור אכילת פרס מתחילה ועד סוף האכילה. ואילו במנחות (ד"ה כשיעור) כותב רש"י "שלא שהה בין פירור לפירור יותר מכדי אכילת פרס דהתם הויא אכילה דיוצא בה ידי חובתו", ולכאו' הוי סתירה.
אלא יש כאן יסוד עצום. רש"י בזבחים (לא: ד"ה ביתר) כותב כך "לשהות בין תחילת אכילתו לסופה יותר מכדי אכילת פרס דאילו גבי כל איסורים שבתורה קיי"ל דלא הויא אכילה וכו'". רש"י מדגיש שרק באיסורים קיי"ל שכדי אכילת פרס היינו מתחילת האכילה עוד סופה. וכתב אותם הדברים במס' יומא (פ: ד"ה כזית) "קיימא לן בכל אותם איסורים ששיעורן בכזית שאם שהה בין תחילת אכילת השיעור לגמר אכילתו יותר מכדי אכילת פרס אין מצטרף עד שיאכל כל השיעור בתוך כדי שהיית סעודה וכו'". גם כאן רש"י מדגיש באכילת איסורים כדי להתחייב צריך לא לשהות מתחילה ועד סוף האכילה. משמע דווקא באסורים, לא כן בחיוב אכילה הגדר הוא אחר.
ולפי זה מתורצת שפיר הסתירה ברש"י ששאלנו לעיל מברכות למנחות. ושם רש"י רמז את החילוק. שבברכות שכתב מתחילה ועד סוף סיים ואם הוא חמץ חייב כרת. ואילו במנחות שרש"י כתב לא ישהה בין פירור לפירור, סיים ויוצא בה י"ח, ומדובר שאכל המצה. וקיי"ל שיעורין הל"מ, וגם שיעור שהייה בבית המנוגע שמשם למדנו אכילת איסור הוא הל"מ שלא ישהה מתחילה ועד סוף, ואילו לגבי אכילת חיוב התורה חייבה לאכול כדרך שאדם אוכל סעודתו דהיינו פירור אחר פירור עד שגומר, ואין דרך האדם לעשות הפסקין בין פירור לפירור. ולכן רש"י הדגיש כן באכילת חיוב.
ולפ"ז יש לתמוה טובא על המ"א הנ"ל שהטור והשו"ע חילקו היטב בלשון בין מצה ליו"כ, והוא על פי היסוד שאמרנו בס"ד. והמ"א טען שלא מדוייק אלא העיקר הוא כמו שמובא בהל' יו"כ, והוא פלא גדול להשוות שני הדינים.
ד) ואחר זמן רב ראיתי בס"ד למהרש"ק בשו"ת האלף (סימן שכ"ג) הביא המ"א ותמה עליו מדברי רש"י בברכות ובמנחות והסיק דלא כהמ"א והשל"ה. ומכאן יש לתמוה טובא על דברי הברכ"י (סי' תע"ב א"ק ה') הביא דברי המ"א. וכתב עליו דברי החק יוסף שחלק על המ"א וחילק בין יוה"כ למצה, היות והשיעור הוא כדי יישוב הדעת ובבציר מהכי לא מייתבא דעתא לכן פטור, לא כן אכילת מצה היות ולא שהה בין פירור לפירור הכל נחשב אכילה אחת. ועוד מקשה עליו מהרמב"ם בהל' מאכ"א, ומהמשנה בכריתות וכן מרש"י ביומא הנ"ל. ומזה מסיק שדין אכילת פרס היינו מתחילה ועד סוף. ועל לשון השו"ע בס' תע"ה מיישב שנקט לשון הברייתא דפסחים, והביא סמוכין לדבריו מדברי הפר"ח (סי' תרי"ב) שג"כ הסיק שאין לחלק בין איסור לחיוב, וכותב על דברי השו"ע בס' תע"ה שנאמרו שלא בדקדוק. והוכיח את דבריו מדברי רש"י בברכות וביומא, אך דא עקא שלא התייחס לדבריו במס' מנחות וכנ"ל, והוא פלא, ואחר בקשת המח"ר איך נעלם ממנו דברים אלו, וצ"ע. וכן על הברכ"י יש לתמוה איך נעלם ממנו דברי רש"י במנחות, וכן לא הוא ולא הפר"ח לא העירו כלום מהרמב"ם שבחיובי אכילה לא הזכיר מאומה מדין כדי אכילת פרס, ולא רק שלא אמר שיעור כמה הוא אלא אפילו המושג הזה שהאכילה צריכה להיות כדי אכילת פרס ג"כ לא הזכיר ורק נקט שחייב לאכול כזית ותו לא. והוא פלא גדול איך התעלמו מכל זה.
וראיתי למהר"ץ חיות ז"ל בברכות על דברי רש"י הביא דברי הרב מוצל מאש שהסתפק אם דין כדי אכילת פרס הוא רק באיסורים או גם במצוות עשה ולא פשט, ואומר המהרצ"ח שלכאו' יש לדייק מרש"י שרק באיסורים יש דין זה אבל בחיובים מ"ע אין. ומקשה עליו חדא שלא ידענו מנין לחלק בין איסור למצוה, ועוד נעלם ממנו ש"ס מפורש בפסחים לגבי אכילת מרור אכלו לחצאין ובפרט שלא ישהה יותר מכדי אכילת פרס, וא"כ מצינו גם במ"ע מושג כדי אכילת פרס. ואחר המחילה אם טוען על המוצל מאש שנעלם ממנו ש"ס מפורש בפסחים, יש לשאול עליו שנעלם ממנו ג"כ ש"ס ורש"י במס' מנחות, ושפיר הסתפק המוצל מאש. ולפי דברינו הנ"ל בס"ד יש לפשוט את ספיקו בדרך שרצה לחלק.
ועוד על פי דברינו בס"ד יש ליישב קושיית הרש"ש (שבת עא.) שהקשה על הבאר אברהם שחילק בין אכילת איסור לאכילת מצוה, והקשה עליו מהירושלמי בשביעית אם נשבע שלא יאכל מצה בליל הפסח לוקה ואוכל משום שבועת שוא. הקשה עליו לדבריו שיאכל ביותר מכדי אכילת פרס וא"כ לא נחשב אכילה ולא ילקה. ואין זו קושיא חדא אם היה אומר קונם מצה עלי אז הפך להיות אצלו כמאכ"א והיה מקום לחלק, אלא הוא נשבע דהיינו איסור גברא. ועוד בזה שאוכל ביותר מכדי אכילת פרס, לפי החילוק הרי יוצא י"ח אכילת כזית מצה ונמצא שעבר על שבועתו. ולכן אין שום פיתרון, אלא היות ומושבע ועומד מהר סיני לאכול מצה בלה"פ לכן לוקה משום ש"ש, ואוכל והוא פשוט.
ה) ולמעשה מצאנו להרב שולחן גבוה (סי' תע"ב) שגם פסק כך, והעתיק אותו הרב קמח סולת, וכ"כ ג"כ בספר זכור לאברהם. וכן נראה פשוט למעשה.
ואפשר עוד להוכיח קצת מדברי החמד משה, וכן הבגדי ישע על דברי המ"א בריש הסימן שמותר לבלוע הכל ביחד ומדמה לאכילת אבר מן החי, והם פלפלו בדבריו, וחילקו שאין לדמות מצוה לאיסור, ועל פי דבריהם אפשר לומר שהוא הדין ג"כ בכדי אכילת פרס, אין להשוות איסורים למצוה, אלא שיעור אכילת פרס במצוות לחוד, ובאיסורים לחוד.
ויוצא לדעת השו"ע שלמעשה אין צורך כלל להזדרז באכילת המצה או המרור, אלא שלא יפסיק בין פירור לחבירו שהייה ארוכה.
הנלענ"ד אמרתי וציי"מ וילמ"ן.
בגדר שיעור כדי אכילת פרס
הגאון הגדול רבי מאיר אמסלם שליט"א
דומ"ץ נווה יעקב ואב"ד פחד יצחק
הגאון הגדול רבי מאיר אמסלם שליט"א
דומ"ץ נווה יעקב ואב"ד פחד יצחק
א) כתב הטור (סימן תע"ה) לגבי אכילת מצה, אם אכל חצי זית וחזר ואכל חצי זית יי"ח, ובלבד שלא ישהה בין אכילה לחברתה כדי אכילת פרס. ובב"י הביא מקור לדבריו מהגמ' (פסחים קיד:) שאמרה כלשון זה לגבי אכילת מרור ולמד שה"ה מצה. והמחבר העתיק לשונו בסעי' ו'. ופשט הדברים הוא שעיקר הקפידא היא שלא יעשה הפסקות ארוכות בין אכילה לאכילה כשיעור יותר מאכילת פרס.
אולם המ"א (בא"ק ט"ו) מעיר על לשון השו"ע דלא מדוקדק אלא העיקר כמו שכתב לקמן (סימן תרי"ב סעי' ג'), ששם המחבר נקט לשון שלא ישהה מתחילת אכילה ועד סופה יותר מכדי אכילת פרס, דהיינו שצריך לאכול במהירות שכל האכילה לא תיארך כי אם עד שיעור אכילת פרס. ועיין ג"כ בחק יעקב (א"ק כ"ב) דמסיק כהמ"א. ועיין בא"ר, ודע"ת, ומשנ"ב וכה"ח ועוד שהעתיקו דברי המ"א למעשה. אולם קשה קצת על דבריו איך אפשר שגם הטור וגם השו"ע וגם הלבוש לא דקדקו בלשון, וכולם כתבו לשון המטעה, ובפרט הלבוש שדרכו לבאר את דעת המחבר, אם היה רואה צורך היה עליו להסביר ולהרחיב הדיבור. ומזה שלא השיג כלום הוי אומר שמודה לו כפשוטו, והדבר פלא.
ב) וכדי להבין כל הענין עלינו לחקור בדין כדי אכילת פרס. ומקום היחידי במשניות שמוזכר יסוד זה הוא במס' כריתות (יב:) נחלקו ר"מ וחכמים בדין בית המנוגע, כמה שיעור שהיה בתוכו שיטמא. חכמים אומרים שישהא מתחילה ועד סוף כדי אכילת פרס, דהיינו כדי שיאכל כזית כדי זמן אכילת פרס מתחילת האכילה ועד סופה. ואילו בחיוב אכילת מצוה אינו מוזכר בשום משנה, ורק במס' פסחים (שם) הגמ' מביאה ברייתא לגבי מרור אם אכלן לחצאין יצא י"ח ובלבד שלא ישהה בין אכילה לחבירתה יותר מכדי אכילת פרס.
הרמב"ם לא הביא בשום מקום שמזכיר חיובי אכילה מה"ת כגון כזית מצה או מרור ועוד, שצריך לאכול הכזית כדי זמן אכילת פרס. דהיינו בהל' חו"מ (פ"ט הל' א') מביא שחייב לאכול כזית מצה בליל פסח ותו לא. וכ"כ (סוף פ"ז) לגבי אכילת מרור, חייב לאכול כזית מרור. וכן בהלכות סוכה (פ"ו הל' ז') מביא על פי דרשות הגמ' ג"ש ט"ו ט"ו שיש חיוב לאכול כזית פת בתוך הסוכה בלילה הראשון, ולא אמר שום תנאי באופן האכילה ושיעור הזמן. כמו כן בהל' קרבן פסח (פ"ב הל' ג' וכן שם פ"ח הל' ג') מזכיר חיוב אכילת קרבן פסח שצריך לאכול כזית, ולא הוסיף שום תנאי אחר בשיעור זמן האכילה. ובהיותי תר באמתחת הספרים אשר ת"י ראיתי שגם שאר הראשונים והם העיטור, הארחות חיים, שבולי הלקט, רי"ץ ן' גיאת, הכלבו, סידור רש"י, הריטב"א בהל' פסח, התניא רבתי והאגור הזכירו חיוב אכילת כזית מצה בלילה הראשונה של פסח ולא הזכירו שום תנאי.
לעומת זה בהל' מאכ"א (פי"ד הל' ח') הרמב"ם מביא תנאי אכילת איסורים כדי שיתחייב מיתה או מלקות או קרבן, ומדגיש שאם שהה מתחילת האכילה ועד סופה של כזית האיסור כדי אכ"פ מצטרף וחייב. "ואם שהה יותר מזה מתחלה ועד סוף אע"פ שלא שהה ביניהן אלא אכל כחרדל אחר כחרדל היות ולא השלים כזית אלא ביתר מכדי אכילת פרס אינן מצטרפין ופטור". כאן הרמב"ם מדגיש שצריך שלא ישתהה מתחילה ועד סוף יותר מכדי אכילת פרס, ומוסיף אפילו אם לא שהה ביני ובינו דהיינו שאכל כל הזמן ללא הפסק חתיכה אחר חתיכה עד שהשלים לכזית, היות ושהה יותר מכדי אכילת פרס אינו מצטרף ואינו חייב שום עונש. וכן בהל' שביתת עשור (פ"ב הל' ד') לגבי חיוב כרת למי שאכל ביו"כ מדגיש הרמב"ם שלא ישהה מתחילה ועד סוף יותר מכדי אכ"פ. וכן בהל' תרומות (פ"י הל' ג') לגבי זר שאכל תרומה מדגיש להדיא שלא ישהה מתחילת האכילה ועד סופה יותר מכדי אכילת פרס. והמבי"ט בקריית ספר בהל' מצה וסוכה לא כתב מאומה. ואילו בהל' מאכ"א הדגיש שלא ישהה מתחילת האכילה עד סופה וכו'. באופן ברור רואים כאן לכאורה חילוק בין אכילת מצווה לאכילת איסור.
ג) ובס"ד עלה בדעתי להוכיח חילוק זה באופן ברור, וזה החלי בעזר צורי וגואלי.
יש סוגייא אחת המופיעה פעמיים בש"ס במס' ברכות (לז:) וכן במס' מנחות (עה:). במס' ברכות הגמ' דנה לגבי חביצא שיש בה פירורין מה מברכין עליה, ומביאה ראיה מהברייתא לגבי מקריב מנחות בביהמ"ק ומברך עליהם המוציא, ושם איירי שפותתן. והגמ' שואלת לתנא דבי ר"י שמחזירן לסולתן לא יברך המוציא, והא איתא שם שאם ליקט כזית אם חמץ ענוש כרת ואם מצה יי"ח בפסח, ומסיקה הגמ' דאיירי שערסן [מסביר רש"י שחזר וגבלן יחד ואפאן], ומוסיפה הגמ' והוא שאכלן בכדי אכילת פרס. רש"י (ד"ה והוא) כותב "שלא ישהה משהתחיל לאכול שיעור כזית עד שגמר אכילת השיעור יותר מכדי אכילת חצי ככר וכו', ואם שהה יותר אין האכילה מצטרפת והוה ליה כאוכל חצי זית היום וחצי זית למחר ואין בו חיוב כרת אם חמץ הוא", רש"י כאן מדגיש כשיעור אכילת פרס מתחילה ועד סוף האכילה. ואילו במנחות (ד"ה כשיעור) כותב רש"י "שלא שהה בין פירור לפירור יותר מכדי אכילת פרס דהתם הויא אכילה דיוצא בה ידי חובתו", ולכאו' הוי סתירה.
אלא יש כאן יסוד עצום. רש"י בזבחים (לא: ד"ה ביתר) כותב כך "לשהות בין תחילת אכילתו לסופה יותר מכדי אכילת פרס דאילו גבי כל איסורים שבתורה קיי"ל דלא הויא אכילה וכו'". רש"י מדגיש שרק באיסורים קיי"ל שכדי אכילת פרס היינו מתחילת האכילה עוד סופה. וכתב אותם הדברים במס' יומא (פ: ד"ה כזית) "קיימא לן בכל אותם איסורים ששיעורן בכזית שאם שהה בין תחילת אכילת השיעור לגמר אכילתו יותר מכדי אכילת פרס אין מצטרף עד שיאכל כל השיעור בתוך כדי שהיית סעודה וכו'". גם כאן רש"י מדגיש באכילת איסורים כדי להתחייב צריך לא לשהות מתחילה ועד סוף האכילה. משמע דווקא באסורים, לא כן בחיוב אכילה הגדר הוא אחר.
ולפי זה מתורצת שפיר הסתירה ברש"י ששאלנו לעיל מברכות למנחות. ושם רש"י רמז את החילוק. שבברכות שכתב מתחילה ועד סוף סיים ואם הוא חמץ חייב כרת. ואילו במנחות שרש"י כתב לא ישהה בין פירור לפירור, סיים ויוצא בה י"ח, ומדובר שאכל המצה. וקיי"ל שיעורין הל"מ, וגם שיעור שהייה בבית המנוגע שמשם למדנו אכילת איסור הוא הל"מ שלא ישהה מתחילה ועד סוף, ואילו לגבי אכילת חיוב התורה חייבה לאכול כדרך שאדם אוכל סעודתו דהיינו פירור אחר פירור עד שגומר, ואין דרך האדם לעשות הפסקין בין פירור לפירור. ולכן רש"י הדגיש כן באכילת חיוב.
ולפ"ז יש לתמוה טובא על המ"א הנ"ל שהטור והשו"ע חילקו היטב בלשון בין מצה ליו"כ, והוא על פי היסוד שאמרנו בס"ד. והמ"א טען שלא מדוייק אלא העיקר הוא כמו שמובא בהל' יו"כ, והוא פלא גדול להשוות שני הדינים.
ד) ואחר זמן רב ראיתי בס"ד למהרש"ק בשו"ת האלף (סימן שכ"ג) הביא המ"א ותמה עליו מדברי רש"י בברכות ובמנחות והסיק דלא כהמ"א והשל"ה. ומכאן יש לתמוה טובא על דברי הברכ"י (סי' תע"ב א"ק ה') הביא דברי המ"א. וכתב עליו דברי החק יוסף שחלק על המ"א וחילק בין יוה"כ למצה, היות והשיעור הוא כדי יישוב הדעת ובבציר מהכי לא מייתבא דעתא לכן פטור, לא כן אכילת מצה היות ולא שהה בין פירור לפירור הכל נחשב אכילה אחת. ועוד מקשה עליו מהרמב"ם בהל' מאכ"א, ומהמשנה בכריתות וכן מרש"י ביומא הנ"ל. ומזה מסיק שדין אכילת פרס היינו מתחילה ועד סוף. ועל לשון השו"ע בס' תע"ה מיישב שנקט לשון הברייתא דפסחים, והביא סמוכין לדבריו מדברי הפר"ח (סי' תרי"ב) שג"כ הסיק שאין לחלק בין איסור לחיוב, וכותב על דברי השו"ע בס' תע"ה שנאמרו שלא בדקדוק. והוכיח את דבריו מדברי רש"י בברכות וביומא, אך דא עקא שלא התייחס לדבריו במס' מנחות וכנ"ל, והוא פלא, ואחר בקשת המח"ר איך נעלם ממנו דברים אלו, וצ"ע. וכן על הברכ"י יש לתמוה איך נעלם ממנו דברי רש"י במנחות, וכן לא הוא ולא הפר"ח לא העירו כלום מהרמב"ם שבחיובי אכילה לא הזכיר מאומה מדין כדי אכילת פרס, ולא רק שלא אמר שיעור כמה הוא אלא אפילו המושג הזה שהאכילה צריכה להיות כדי אכילת פרס ג"כ לא הזכיר ורק נקט שחייב לאכול כזית ותו לא. והוא פלא גדול איך התעלמו מכל זה.
וראיתי למהר"ץ חיות ז"ל בברכות על דברי רש"י הביא דברי הרב מוצל מאש שהסתפק אם דין כדי אכילת פרס הוא רק באיסורים או גם במצוות עשה ולא פשט, ואומר המהרצ"ח שלכאו' יש לדייק מרש"י שרק באיסורים יש דין זה אבל בחיובים מ"ע אין. ומקשה עליו חדא שלא ידענו מנין לחלק בין איסור למצוה, ועוד נעלם ממנו ש"ס מפורש בפסחים לגבי אכילת מרור אכלו לחצאין ובפרט שלא ישהה יותר מכדי אכילת פרס, וא"כ מצינו גם במ"ע מושג כדי אכילת פרס. ואחר המחילה אם טוען על המוצל מאש שנעלם ממנו ש"ס מפורש בפסחים, יש לשאול עליו שנעלם ממנו ג"כ ש"ס ורש"י במס' מנחות, ושפיר הסתפק המוצל מאש. ולפי דברינו הנ"ל בס"ד יש לפשוט את ספיקו בדרך שרצה לחלק.
ועוד על פי דברינו בס"ד יש ליישב קושיית הרש"ש (שבת עא.) שהקשה על הבאר אברהם שחילק בין אכילת איסור לאכילת מצוה, והקשה עליו מהירושלמי בשביעית אם נשבע שלא יאכל מצה בליל הפסח לוקה ואוכל משום שבועת שוא. הקשה עליו לדבריו שיאכל ביותר מכדי אכילת פרס וא"כ לא נחשב אכילה ולא ילקה. ואין זו קושיא חדא אם היה אומר קונם מצה עלי אז הפך להיות אצלו כמאכ"א והיה מקום לחלק, אלא הוא נשבע דהיינו איסור גברא. ועוד בזה שאוכל ביותר מכדי אכילת פרס, לפי החילוק הרי יוצא י"ח אכילת כזית מצה ונמצא שעבר על שבועתו. ולכן אין שום פיתרון, אלא היות ומושבע ועומד מהר סיני לאכול מצה בלה"פ לכן לוקה משום ש"ש, ואוכל והוא פשוט.
ה) ולמעשה מצאנו להרב שולחן גבוה (סי' תע"ב) שגם פסק כך, והעתיק אותו הרב קמח סולת, וכ"כ ג"כ בספר זכור לאברהם. וכן נראה פשוט למעשה.
ואפשר עוד להוכיח קצת מדברי החמד משה, וכן הבגדי ישע על דברי המ"א בריש הסימן שמותר לבלוע הכל ביחד ומדמה לאכילת אבר מן החי, והם פלפלו בדבריו, וחילקו שאין לדמות מצוה לאיסור, ועל פי דבריהם אפשר לומר שהוא הדין ג"כ בכדי אכילת פרס, אין להשוות איסורים למצוה, אלא שיעור אכילת פרס במצוות לחוד, ובאיסורים לחוד.
ויוצא לדעת השו"ע שלמעשה אין צורך כלל להזדרז באכילת המצה או המרור, אלא שלא יפסיק בין פירור לחבירו שהייה ארוכה.
הנלענ"ד אמרתי וציי"מ וילמ"ן.
