כתונת תשבץ
חבר חדש
- הצטרף
- 15/7/25
- הודעות
- 26
בגדר מצות השופר יש לחקור חקירה יסודית, ועמדו עליה גדולים ורבים, מהו גדר מצות השופר, האם מהות ויסוד המצוה היא שמיעת קול השופר, וכלשון הברכה שאנו מברכים – 'לשמוע קול שופר' (ולא לתקוע בשופר), או שעיקר המצוה היא לתקוע בשופר, ומה שיוצאים ידי חובה שאר השומעים הוא מדין 'שומע כעונה', דחשיב כאילו הם בעצמם תקעו בשופר, וא"כ אין עיקר המצוה שמיעת התקיעה, אלא התקיעה בעצמה, והיא מתקיימת על ידי אחרים, כשאחר תוקע מדין 'שומע כעונה' דחשיב כאילו הוא בעצמו תקע בשופר.
ונחלקו בזה רבותינו הראשונים.
דהנה כתב הרמב"ם (פ"א משופר הל"א) 'מצות עשה של תורה לשמוע תרועת השופר בראש השנה'. ומבואר בהדיא בדברי הרמב"ם שעיקרה של מצות התורה היא ב'שמיעת קול השופר', וכלשון הברכה, ועל כן כשחז"ל תיקנו נוסח הברכה דקדקו היטב שיהיה הנוסח מכוון ליסוד המצוה, שהיא שמיעת קול תרועת השופר[1].
ובתשובה כתב הרמב"ם בהאי לישנא – 'שהמצוה אינה התקיעה זולתי השמיעה'. וראיה לדבר הביא הרמב"ם שם, דהשומע שלא תקע, יצא יד"ח המצוה, ואילו התוקע אם 'יסתום אזניו תכלית הסתימות' לא יצא. ובזה מחלק הרמב"ם, שהתקיעה דומה היא לעשיית הסוכה, והרי היא כהכשר מצוה, ואילו השמיעה הרי היא כהישיבה בסוכה.
ומדברי חז"ל שתקנו נוסח הברכה נעמוד על גדר המצוה, שכן כשם שתקנו חז"ל הנוסח 'לישב בסוכה', ולא תקנו לברך 'לעשות סוכה', מפני שאין זה תכלית מצותו אלא אמצעי, ה"ה נמי שאין אנו מברכין 'על תקיעת שופר' אלא 'לשמוע קול שופר', דאין אנו מברכין על האמצעי כי אם על תכלית המצוה, והיא מתקיימת בשמיעת קול השופר ולא במעשה התקיעה[2].
וכן מבואר בבה"ג (המובא ברא"ש פ"ד מר"ה) 'דבשמיעת קול שופר הוא יוצא ולא בתקיעת שופר'.
והנה מה שהבאנו לדייק מנוסח הברכה שעיקר המצוה היא בשמיעה, כבר נפתח הדבר בגאונים, שנחלקו בעיקר נוסח הברכה, האם הנוסח הוא 'לשמוע קול שופר' או 'על תקיעת שופר'. רבו הגאונים שגרסו את נוסח הברכה כפי שהיא לפנינו, 'לשמוע קול שופר', אמנם יחיד הוא רב יהודאי גאון (באוצר הגאונים ר"ה סימן קג) שסובר שהנוסח הוא 'לתקוע בשופר'.
ואכן הראשונים נקטו שהברכה היא 'לשמוע קול שופר', זולתי דעת רבינו תם והסמ"ג שסוברים שהנוסח למעשה הוא 'על תקיעת שופר', וטעמו של הסמ"ג הוא איפוא מפני שהמצוה היא התקיעה ועליה הוא מברך.
ונמצא שדעת הרמב"ם והגאונים שעיקר מצות השופר הוא בשמיעה, ולכן נוסח הברכה צריך להיות 'לשמוע קול שופר', ואין המצוה כאן מתמצית רק בעשייה אלא עיקרה בתוצאה שיהא שומע קול התקיעה, ואין התקיעה אלא היכי תמצי להגיע אל התוצאה שהיא השמיעה בפועל.
ומאידך הרא"ש (פ"ד מר"ה סוס"י י) הביא את דעת רבינו תם (וכן היא דעת הסמ"ג, וכעי"ז ברב יהודאי גאון וכנ"ל) שמצות תקיעת שופר יסודה הוא במעשה התקיעה. וכן משמע בשאילתות דרב אחאי (שאילתא קעא) שכתב 'דמחייבין דבית ישראל למיתקע בחצוצרא'. ומשמע שעיקר החיוב הוא התקיעה ואין שום התייחסות מצדו לתוצאה. ועל כן כתב שמברך אקב"ו 'לתקוע בשופר'. ומבואר איפוא דמה שכל שאר העם יוצאים ידי חובת המצוה, בהכרח שהוא מדין שומע כעונה, דעל ידי ששומעים קול השופר נחשב כאילו הם תקעו בפועל. והדברים צ"ב, דאם המצוה היא לשמוע את קול השופר, שפיר יש לומר ששומעים הם את קול השופר היוצא מפי התוקע, ואין התקיעה אלא היכי תמצי להגיע אל המטרה העיקרית שהיא השמיעה בפועל. אמנם אם המצוה היא התקיעה, והוא מעשה מצוה, אם כן, כיצד יתכן לייחס את מעשה המצוה מהתוקע לשומעים, דהניחא דיבור וכיוצ"ב, שפיר יש לומר, שהתחדש בדין שומע כעונה שהדיבור שאומר המשמיע מתייחס איפוא אף אל השומע ויוצא ידי חובת מצותו, אמנם מעשה תקיעת התוקע, דומה הוא להנחת תפילין ולבישת טלית, ונענוע לולב וכיוצ"ב, שכבר ייסודונו רבותינו הראשונים ה"ה התורי"ד ודעימיה (המובא בקצוה"ח ריש הל' שליחות) שאי אפשר לייחס מעשה מצוה מאדם לרעהו, דאם ראובן הניח תפילין אין ללוי חלק במצוה ואף אם יכוין להוציאו לא מהני ואין בזה דין שליחות כלל ועיקר. וא"כ תמוה איפוא דהניחא לסוברים שהמצוה היא בשמיעת קול שופר שפיר שמעו ויצאו יד"ח, אלא לשיטת ר"ת ודעימיה שהמצוה היא בתקיעת שופר ולא השמיעה, א"כ היה על כל אחד מישראל לתקוע בעצמו, דכיצד יוציא התוקע יד"ח את השומע, והוי כמו מצות שבגופו שאין אפשרות לאחר לקיים בשבילו, וצ"ע.
והנראה לומר בזה, דחילוק יש בין מצות שבגופו למצות שופר, דהנה בכל מצות שבגופו כגון הנחת תפילין ולבישת טלית, הגם שישב כל היום ויכוין להוציא בזה את חבירו ידי חובתו לא עשה ולא כלום, דאין לחבירו שום יחס אל מעשה המצוה שלו, ולא מועיל בזה שליחות, ונמצא שאין לחבירו שום תפיסה כלל במעשה מצוותו, וכיצד יזכה בה לנפשו, משא"כ בתקיעת שופר, דנהי שעיקר המצוה הוא במעשה התקיעה, מ"מ המעשה יוצר עמו תוצאה לפעולתו, והיא שמיעת קול השופר, דודאי שאף הסוברים שעיקר המצוה היא התקיעה, וודאי שמודו שישנה מצוה גם בשמיעה, ולא נחלקו אלא היכן היא עיקר המצוה, ונמצא שאף בשמיעת קול השופר מתקיימת מצות שופר בתוצאתה, וא"כ נהי שעל מעשה התקיעה אין לפועל אפשרות לייחס את מעשהו לשומעים, מ"מ הואיל ושמיעת קול השופר שהיא באה כתוצאה מן המעשה שלו יש להם שייכות והשתייכות, על ידי זה זוכים הם ומצטרפים לכלל המצוה. וחלוקים הם איפוא מצות שבגופו שאין שום שייכות בין מקיים המצוה לחבירו, לבין מצות תקיעה שופר שעיקר המצוה היא בתקיעה ובה גרידא היה אפשר שלא היה לחבירו חלק, מ"מ הואיל וכתוצאה ממנה שמע את קול השופר ושמיעה זו אף היא חלק מהמצוה, א"כ הסתפחו כלל השומעים לנחלת ה' וחלקם עם התוקע, ויחדו יהיו השומע והמשמיע במצוה זו.
והנה רבותינו האחרונים הכריחו בזה שישנם שני מרכיבים למצוה המעכבים זה את זה, והא בלא הא לא סגיא, ושניהם מעכבים את עשיית המצוה בשלמות.
ונפתח בספר יום תרועה למהר"ם ן' חביב (ר"ה כט, א במשנה) שהקשה גבי חש"ו אמאי פסלינן חש"ו בתקיעת שופר, דבשלמא אם היתה המצוה בתקיעה, שפיר פסלינן חש"ו דהתקיעה נעשתה ע"י חש"ו שאינן בני דעת והיאך יוציאו אחרים ידי חובתן אם נעשה המצוה ע"י חש"ו, אבל לפי מה שפסק הרמב"ם שעיקר מצות שופר היא בשמיעה, א"כ מה הנפק"מ שתקעו חש"ו, והלא סו"ס שמיעת קול השופר נעשתה כדת וכדין, ומה אכפ"ל שמעשה התקיעה נעשה על ידי חש"ו, ואפי' יעשה ע"י קוף בעלמא לית לן בה.
ועל כן הכריח המהר"ם ן' חביב:
'ויראה לומר דמצות ר"ה היא התקיעה והשמיעה שניהם יחד, ועיקר המצוה היא השמיעה, ולחלוקת מצות תקיעה עושה שליח לחבירו שיתקע בעדו, וכיון דשומע ממנו התקיעה יוצא, וכיון שכן שפיר אמרו חש"ו אין מוציאין משום דהם פטורין מהמצוה. ונמצא דהשומעים מחש"ו אף על גב דמחלק מצות שמיעת קול שופר יצאו, מ"מ מחלק המצוה של התקיעה גופיה לא יצאו, דב' חלקים הם מצות תקיעה ושמיעה'[3].
וכן הכריחו השאגת אריה (סימן ו), והמנחת חינוך (מצוה תה).
אולם מה נעשה שמדברי הרמב"ם כותב בתשובה 'שהמצוה אינה התקיעה זולתי השמיעה'. ומלשונו מבואר בפשיטות שאין התקיעה המצוה אלא השמיעה, ומדברי האחרונים מתבאר, כי השמיעה והתקיעה שוות הן, דהא בלא הא לא סגיא, וזה נסתר מדברי הרמב"ם שאין המצוה בתקיעה אלא בשמיעה.
ויש להכריח שאין כוונת הרמב"ם שאין מצוה כלל בתקיעה, דא"כ מדוע אם תקע חש"ו לא יצא יד"ח, והלא סו"ס שמע קול שופר, ולא מתסבר לחלק בין קול שופר שבא על ידי גדול ובן דעת לקול שופר הבא על ידי חש"ו, דמה חילוק יש ביניהם. ומוכרח שיש במעשה התקיעה חלק במעשה המצוה, ואינו ממש מוגדר כ'היכי תמצי' למצות השמיעה.
ומבואר בזה גדר אחר, שיתכן שמעשה המצוה יהיה חלק מהמצוה ולא היכי תמצי לקיומה, ועדיין אינו מוגדר כ'עיקר המצוה', ועיקר המצוה יתקיים בתוצאה – על ידי שמיעת קול שופר. וכמו שביארנו במקו"א שמצות הביאה איננה היכי תמצי למצות פריה ורביה אלא חלק מעשי ממנה, ורק שעיקר המצוה היא בתוצאה בהבאת הולדות, ה"נ בנד"ד, דעיקר המצוה הוא בתוצאה ששומע קול השופר, ועדיין מעשה המצוה מתקיים על ידי התקיעה, ולכן אם נעשה מעשה המצוה על ידי חש"ו, נהי שאיננו עיקר המצוה אלא השמיעה, מ"מ הואיל והוא חלק מחלקי המצוה, ואפילו שהוא חלק מסויים ואיננו עיקרי כדוגמת השמיעה, מ"מ עדיין הוא מעכב שיעשה על ידי בר דעת ולא על ידי חש"ו.
ונחלקו בזה רבותינו הראשונים.
דהנה כתב הרמב"ם (פ"א משופר הל"א) 'מצות עשה של תורה לשמוע תרועת השופר בראש השנה'. ומבואר בהדיא בדברי הרמב"ם שעיקרה של מצות התורה היא ב'שמיעת קול השופר', וכלשון הברכה, ועל כן כשחז"ל תיקנו נוסח הברכה דקדקו היטב שיהיה הנוסח מכוון ליסוד המצוה, שהיא שמיעת קול תרועת השופר[1].
ובתשובה כתב הרמב"ם בהאי לישנא – 'שהמצוה אינה התקיעה זולתי השמיעה'. וראיה לדבר הביא הרמב"ם שם, דהשומע שלא תקע, יצא יד"ח המצוה, ואילו התוקע אם 'יסתום אזניו תכלית הסתימות' לא יצא. ובזה מחלק הרמב"ם, שהתקיעה דומה היא לעשיית הסוכה, והרי היא כהכשר מצוה, ואילו השמיעה הרי היא כהישיבה בסוכה.
ומדברי חז"ל שתקנו נוסח הברכה נעמוד על גדר המצוה, שכן כשם שתקנו חז"ל הנוסח 'לישב בסוכה', ולא תקנו לברך 'לעשות סוכה', מפני שאין זה תכלית מצותו אלא אמצעי, ה"ה נמי שאין אנו מברכין 'על תקיעת שופר' אלא 'לשמוע קול שופר', דאין אנו מברכין על האמצעי כי אם על תכלית המצוה, והיא מתקיימת בשמיעת קול השופר ולא במעשה התקיעה[2].
וכן מבואר בבה"ג (המובא ברא"ש פ"ד מר"ה) 'דבשמיעת קול שופר הוא יוצא ולא בתקיעת שופר'.
והנה מה שהבאנו לדייק מנוסח הברכה שעיקר המצוה היא בשמיעה, כבר נפתח הדבר בגאונים, שנחלקו בעיקר נוסח הברכה, האם הנוסח הוא 'לשמוע קול שופר' או 'על תקיעת שופר'. רבו הגאונים שגרסו את נוסח הברכה כפי שהיא לפנינו, 'לשמוע קול שופר', אמנם יחיד הוא רב יהודאי גאון (באוצר הגאונים ר"ה סימן קג) שסובר שהנוסח הוא 'לתקוע בשופר'.
ואכן הראשונים נקטו שהברכה היא 'לשמוע קול שופר', זולתי דעת רבינו תם והסמ"ג שסוברים שהנוסח למעשה הוא 'על תקיעת שופר', וטעמו של הסמ"ג הוא איפוא מפני שהמצוה היא התקיעה ועליה הוא מברך.
ונמצא שדעת הרמב"ם והגאונים שעיקר מצות השופר הוא בשמיעה, ולכן נוסח הברכה צריך להיות 'לשמוע קול שופר', ואין המצוה כאן מתמצית רק בעשייה אלא עיקרה בתוצאה שיהא שומע קול התקיעה, ואין התקיעה אלא היכי תמצי להגיע אל התוצאה שהיא השמיעה בפועל.
ומאידך הרא"ש (פ"ד מר"ה סוס"י י) הביא את דעת רבינו תם (וכן היא דעת הסמ"ג, וכעי"ז ברב יהודאי גאון וכנ"ל) שמצות תקיעת שופר יסודה הוא במעשה התקיעה. וכן משמע בשאילתות דרב אחאי (שאילתא קעא) שכתב 'דמחייבין דבית ישראל למיתקע בחצוצרא'. ומשמע שעיקר החיוב הוא התקיעה ואין שום התייחסות מצדו לתוצאה. ועל כן כתב שמברך אקב"ו 'לתקוע בשופר'. ומבואר איפוא דמה שכל שאר העם יוצאים ידי חובת המצוה, בהכרח שהוא מדין שומע כעונה, דעל ידי ששומעים קול השופר נחשב כאילו הם תקעו בפועל. והדברים צ"ב, דאם המצוה היא לשמוע את קול השופר, שפיר יש לומר ששומעים הם את קול השופר היוצא מפי התוקע, ואין התקיעה אלא היכי תמצי להגיע אל המטרה העיקרית שהיא השמיעה בפועל. אמנם אם המצוה היא התקיעה, והוא מעשה מצוה, אם כן, כיצד יתכן לייחס את מעשה המצוה מהתוקע לשומעים, דהניחא דיבור וכיוצ"ב, שפיר יש לומר, שהתחדש בדין שומע כעונה שהדיבור שאומר המשמיע מתייחס איפוא אף אל השומע ויוצא ידי חובת מצותו, אמנם מעשה תקיעת התוקע, דומה הוא להנחת תפילין ולבישת טלית, ונענוע לולב וכיוצ"ב, שכבר ייסודונו רבותינו הראשונים ה"ה התורי"ד ודעימיה (המובא בקצוה"ח ריש הל' שליחות) שאי אפשר לייחס מעשה מצוה מאדם לרעהו, דאם ראובן הניח תפילין אין ללוי חלק במצוה ואף אם יכוין להוציאו לא מהני ואין בזה דין שליחות כלל ועיקר. וא"כ תמוה איפוא דהניחא לסוברים שהמצוה היא בשמיעת קול שופר שפיר שמעו ויצאו יד"ח, אלא לשיטת ר"ת ודעימיה שהמצוה היא בתקיעת שופר ולא השמיעה, א"כ היה על כל אחד מישראל לתקוע בעצמו, דכיצד יוציא התוקע יד"ח את השומע, והוי כמו מצות שבגופו שאין אפשרות לאחר לקיים בשבילו, וצ"ע.
והנראה לומר בזה, דחילוק יש בין מצות שבגופו למצות שופר, דהנה בכל מצות שבגופו כגון הנחת תפילין ולבישת טלית, הגם שישב כל היום ויכוין להוציא בזה את חבירו ידי חובתו לא עשה ולא כלום, דאין לחבירו שום יחס אל מעשה המצוה שלו, ולא מועיל בזה שליחות, ונמצא שאין לחבירו שום תפיסה כלל במעשה מצוותו, וכיצד יזכה בה לנפשו, משא"כ בתקיעת שופר, דנהי שעיקר המצוה הוא במעשה התקיעה, מ"מ המעשה יוצר עמו תוצאה לפעולתו, והיא שמיעת קול השופר, דודאי שאף הסוברים שעיקר המצוה היא התקיעה, וודאי שמודו שישנה מצוה גם בשמיעה, ולא נחלקו אלא היכן היא עיקר המצוה, ונמצא שאף בשמיעת קול השופר מתקיימת מצות שופר בתוצאתה, וא"כ נהי שעל מעשה התקיעה אין לפועל אפשרות לייחס את מעשהו לשומעים, מ"מ הואיל ושמיעת קול השופר שהיא באה כתוצאה מן המעשה שלו יש להם שייכות והשתייכות, על ידי זה זוכים הם ומצטרפים לכלל המצוה. וחלוקים הם איפוא מצות שבגופו שאין שום שייכות בין מקיים המצוה לחבירו, לבין מצות תקיעה שופר שעיקר המצוה היא בתקיעה ובה גרידא היה אפשר שלא היה לחבירו חלק, מ"מ הואיל וכתוצאה ממנה שמע את קול השופר ושמיעה זו אף היא חלק מהמצוה, א"כ הסתפחו כלל השומעים לנחלת ה' וחלקם עם התוקע, ויחדו יהיו השומע והמשמיע במצוה זו.
והנה רבותינו האחרונים הכריחו בזה שישנם שני מרכיבים למצוה המעכבים זה את זה, והא בלא הא לא סגיא, ושניהם מעכבים את עשיית המצוה בשלמות.
ונפתח בספר יום תרועה למהר"ם ן' חביב (ר"ה כט, א במשנה) שהקשה גבי חש"ו אמאי פסלינן חש"ו בתקיעת שופר, דבשלמא אם היתה המצוה בתקיעה, שפיר פסלינן חש"ו דהתקיעה נעשתה ע"י חש"ו שאינן בני דעת והיאך יוציאו אחרים ידי חובתן אם נעשה המצוה ע"י חש"ו, אבל לפי מה שפסק הרמב"ם שעיקר מצות שופר היא בשמיעה, א"כ מה הנפק"מ שתקעו חש"ו, והלא סו"ס שמיעת קול השופר נעשתה כדת וכדין, ומה אכפ"ל שמעשה התקיעה נעשה על ידי חש"ו, ואפי' יעשה ע"י קוף בעלמא לית לן בה.
ועל כן הכריח המהר"ם ן' חביב:
'ויראה לומר דמצות ר"ה היא התקיעה והשמיעה שניהם יחד, ועיקר המצוה היא השמיעה, ולחלוקת מצות תקיעה עושה שליח לחבירו שיתקע בעדו, וכיון דשומע ממנו התקיעה יוצא, וכיון שכן שפיר אמרו חש"ו אין מוציאין משום דהם פטורין מהמצוה. ונמצא דהשומעים מחש"ו אף על גב דמחלק מצות שמיעת קול שופר יצאו, מ"מ מחלק המצוה של התקיעה גופיה לא יצאו, דב' חלקים הם מצות תקיעה ושמיעה'[3].
וכן הכריחו השאגת אריה (סימן ו), והמנחת חינוך (מצוה תה).
אולם מה נעשה שמדברי הרמב"ם כותב בתשובה 'שהמצוה אינה התקיעה זולתי השמיעה'. ומלשונו מבואר בפשיטות שאין התקיעה המצוה אלא השמיעה, ומדברי האחרונים מתבאר, כי השמיעה והתקיעה שוות הן, דהא בלא הא לא סגיא, וזה נסתר מדברי הרמב"ם שאין המצוה בתקיעה אלא בשמיעה.
ויש להכריח שאין כוונת הרמב"ם שאין מצוה כלל בתקיעה, דא"כ מדוע אם תקע חש"ו לא יצא יד"ח, והלא סו"ס שמע קול שופר, ולא מתסבר לחלק בין קול שופר שבא על ידי גדול ובן דעת לקול שופר הבא על ידי חש"ו, דמה חילוק יש ביניהם. ומוכרח שיש במעשה התקיעה חלק במעשה המצוה, ואינו ממש מוגדר כ'היכי תמצי' למצות השמיעה.
ומבואר בזה גדר אחר, שיתכן שמעשה המצוה יהיה חלק מהמצוה ולא היכי תמצי לקיומה, ועדיין אינו מוגדר כ'עיקר המצוה', ועיקר המצוה יתקיים בתוצאה – על ידי שמיעת קול שופר. וכמו שביארנו במקו"א שמצות הביאה איננה היכי תמצי למצות פריה ורביה אלא חלק מעשי ממנה, ורק שעיקר המצוה היא בתוצאה בהבאת הולדות, ה"נ בנד"ד, דעיקר המצוה הוא בתוצאה ששומע קול השופר, ועדיין מעשה המצוה מתקיים על ידי התקיעה, ולכן אם נעשה מעשה המצוה על ידי חש"ו, נהי שאיננו עיקר המצוה אלא השמיעה, מ"מ הואיל והוא חלק מחלקי המצוה, ואפילו שהוא חלק מסויים ואיננו עיקרי כדוגמת השמיעה, מ"מ עדיין הוא מעכב שיעשה על ידי בר דעת ולא על ידי חש"ו.
[1] וכן משמע בדברי הרמב"ם בפרטי המצות ריש הלכות שופר שכתב וז"ל, א. לשמוע קול שופר באחד בתשרי ע"כ. וכ"מ בפ"ב הל"א, ובספר המצות מצות עשה ק"ע, ובשו"ת פאר הדור סימן נא.
[2] למעשה פלפלתי בזה במקו"א באיזה מצות עיקר המצוה במעשה ובאיזה בתוצאה.
[3] והוסיף שם, דלא תימא כיון שישנה במצוה ב' חלקים א"כ התוקע לתוך הבור דלא יצא מכיון שלא שמע קול שופר, מ"מ כיון שאת חלק התקיעה קיים, נימא שאם ישמע קול שופר מחש"ו יצא יד"ח, דהא חלק התקיעה נעשה ע"י בן דעת, בתוך הבור, וחלק השמיעה שאינו יכול לקיים מתוך הבור, מ"מ נעשה ע"י ששמע מחש"ו, ומה שאינו יוצא יד"ח מחש"ו היינו דוקא בחלק התקיעה, ובזה כבר יצא. זה אינו, דהא בעינן שבמצות השופר יתקיימו שני החלקים התקיעה והשמיעה בהדי הדדי בשלימות, ותקיעה לחוד ושמיעה לחוד לא מהני.
