בחור ביש"ק שקם ב12 בבין הזמנים

[שאינו יודע לשאול]

כמו כן אסור לשכוח שבסוף לילד יש בחירה, ולא הכול קשור לחינוך של ההורים.
אנו רגילים להאשים את עצמנו בכישלון בחינוך ילדינו
והורגלנו לכך מסיפורים, כגון: שהרב שך אמר שבנו פרש, שאינו שר אתו שירי שבת וכדו'
אבל ברור שההורים צריכים לעשות הכול שהבן יתחנך, אבל בסוף יש לו בחירה, ואם אנו עשינו את שלנו והערנו אותו בזמן וכדו'
מכאן ואילך זה בחירה שלו, ואין להורים יותר מה לעשות ואין זה אשמתם כלל וכלל.

ושמעתי מאדם גדול שסיפר,
שבנו של הרב וולבה זצוק"ל [נראה לי שהוא מזרוחניק] אמר לאביו הגדול שהוא כשל בחינוך שלו, ותראה איך יצאתי.
הרהר הרב וולבה זצ"ל ואמר לבנו אני לא כשלתי בחינוך שלך אני עשיתי כל מה שצריך ומחויב לעשות,
וזה שבחרת בדרך אחרת, זו היתה בחירה שלך בלבד!
לפעמים גם אנו כהורים , אם הבן בחר בדרכו לאחר שעשינו כל מה שצריך, צריכים לשחרר ובפרט שזה לא יעזור.

ברור ויפה.
אבל, וזה האבל הגדול:

אני מאמין שאם הורה יכול לומר בלב שלם ובנפש חפיצה,

שעשה כל מה שצריך ומחויב לעשות הרי שהדברים ברורים.

אבל מי יכול לומר דבר כזה?!?!

אמנם קשה מאוד לומר כך,

אבל צריך לזכור שאדם הוא אדם
ולא נתנה תורה למלאכי השרת, ואם נאמר שהטעות וודאי אצלינו וכל חיסרון בחינוך הילדים כרוך הוא בעקבנו ליום הדין,
עדיף שנתייאש ונרים ידיים כבר מההתחלה, כי המלאכה מורכבת עד למאוד ואלמלא הקב"ה עזרו אין יכול לו.

לכן, נחזק את עצמינו כי נכול נוכל לה, נעלה ונצליח, מתוך הבנה כי אם לנו נתנה המלאכה, אנחנו יכולים להצליח בה.

מה בעצם הנפק"מ מי אשם במקרה של כשלון ח"ו ?
אין שאלה שצריך לעשות את המקסימום, ואין שאלה שאין שום ערך בלשבת ולבכות על העבר, אלא רק ללמוד ולתקן.
אני יודע מקרוב על אחד הת"ח הגדולים שליט"א שתורתו וכן השיחות חולין שלו עולות הרבה בפורום, שמצא לנכון לפני שנים ללכת וללמוד קורס בנושא מפי מומחה ירא שמים ות"ח אבל שיש לו התמחות ספציפית בתחום.
וזה בדיוק מה שצריך לזכור, זה שאם יהיה ח"ו נפילה לא תמיד זה באשמת ההורים, אמת הוא, אבל מעיקרא עלינו להיות פתוחים מחשבתית, ולהבין שיש נפק"מ בשינויים אצל הדור הזה, ולהטות אוזן בלב פתוח ונפש חפצה לאלה שהצליחו ולברר עד הסוף באיזה כלים השתמשו, והשאר ה' הוא הטוב בעיניו יעשה.

 

[עשרה זהב]

אמנם קשה מאוד לומר כך,

אבל צריך לזכור שאדם הוא אדם
ולא נתנה תורה למלאכי השרת, ואם נאמר שהטעות וודאי אצלינו וכל חיסרון בחינוך הילדים כרוך הוא בעקבנו ליום הדין,
עדיף שנתייאש ונרים ידיים כבר מההתחלה, כי המלאכה מורכבת עד למאוד ואלמלא הקב"ה עזרו אין יכול לו.

לכן, נחזק את עצמינו כי נכול נוכל לה, נעלה ונצליח, מתוך הבנה כי אם לנו נתנה המלאכה, אנחנו יכולים להצליח בה.

אין ספק.
אבל השאלה מתי אנחנו אומרים לעצמינו שלילד יש בחירה?!

כל זמן שיש בידינו לחנכו לדרך הטובה - חובה עלינו לעשות כל טצדקי עבור כך,
ולא להימלט בטענות שוא של בחירה.

גם הרב וולבה כשאמר זאת - אמר רק כאשר בנו כבר היה גדול, [ושמא היה הוא כמתריס ה"י].
אבל כל זמן שנשמה באפינו - ויש בידינו לעשות - חובה עלינו לנסות ולעשות.

 

[אלישמע]

תפקיד האבא הוא להאהיב את המצוה על הבן, אך לא לבחור בשבילו.
אתה יכול לחנן אותו שזה חמור כמו להדליק אש בשבת, אבל אתה לא יכול לבחור במקומו.
זה כן, אתה תתנהג בדיוק שאתה מלמד אותו שצריך לעשות, אבל אם לעשות או לא הוא יחליט, לא אתה. (בדיוק כמו שלך, אתה מחליט ולא הוא).

 

[הולך את חכמים יחכם]

ברור ויפה.
אבל, וזה האבל הגדול:

אני מאמין שאם הורה יכול לומר בלב שלם ובנפש חפיצה,

שעשה כל מה שצריך ומחויב לעשות הרי שהדברים ברורים.

אבל מי יכול לומר דבר כזה?!?!

ברור שצריך לעשות הכל.
אבל כשהילד ישן בשעה 12 ועשית מה שאתה יכול להקיצו
אין בזה כבר שום מצפון, זה כבר בחירה שלו וכדברי הגראי"ל.
ומה שברור שלנדנד זה הדבר האחרון שצריך לעשות, וזה הדבר האחרון שיעזור.

 

[נאמן בית]

מצורף מאמר מתוך מגזין 'כיכר השבת' בנושא