אמרתי אלקט מתוך הדברים מקצת הערות והארות שאשמח להתלמד לפני הת"ח דהכא כדרכה של תורה.
כאן כתבתי את הדברים בקצרה ממש, ובפנים הארכתי מעט, ולפי הצורך יעיין המתעניין.
וזה החלי:
א. הלכה ג (הערה ח) - "בכל מקום שמכניסין חמץ" והנה השלחן ערוך (סי' תלג ס"ג) כתב שצריך לבדוק בכל המקומות שיש לחוש שמא הכניסו שם חמץ, ומדוע שינה רבינו בלשונו לאמר שמכניסים בו חמץ שמשמע קצת רק בוודאי. ואמנם בהלכה א כתב שצריכה האשה לנקות אפי' על הספק, מדוע לא הדגיש זאת במצוות בדיקה גופיה.
ב. הלכה ט (הערה כח) - "וזה עדיף טפי שלא יעשה דרך מכירה אלא דרך מתנה" מדוע דרך מתנה עדיפה, והרי גם כשנותן מתנה צריך לעשות קניין ממש. ועוד, שהרי אם מוכר לו ממש הוי מכירה קרובה לאמת שמוכר בשווי וגומר בדעתו טפי.
ג. הלכה י (הערה לד) - אחר שגמר אכילתו ביום י"ד" ולא ימתין לשעה חמישית, כי אם אין לו צורך בחמץ למה ימתין, וביותר שיש לחוש שמא ישכח מרוב טרדות והכנות, לכן יעשה לו סימן שמיד כשאינו צריך את החמץ ימהר לבערו (ואולי גם חידש כאן שא"צ לחוש לבל תשחית אע"פ שמותר עדיין לאכול).
ד. שם (הערה לו) "והמנהג לשרפו בחצר" שמעתי לבאר שבא רבינו להרוויח את דעת הרמב"ן (שמות יב יט) ע"פ המכילתא שאם החמץ אינו ברשותו ממש אע"פ ששייך לו חובת ביעור אינה אלא מדרבנן, לכן אמר לשרוף בחצר שיהיה הביעור מה"ת לכו"ע.
ה. הלכה יב (הערה מב) "לא ישתמש בכלים של חמץ בפסח בלי הכשר" משמע, שכל שימוש אסור אפי' של צונן, ובאמת כך היא דעת הרמ"א (סי' תנא ס"א) ואמנם בשו"ע הרב (ס"ב) כתב שבדרך עראי מותר. ועי' משנ"ב (ס"ק טז).
ו. שם (הערה מז) "ואם יש גומות ... צריך ליבון במקום הגומות" יש להסתפק אם סגי בליבון קל או בעי' דווקא ליבון חמור.
ז. הלכה טז (הערה סא) ויזהר לרחוץ קודם שישאב" בהגהות הגר"נ כצ'ורי כתב דצ"ל "לרחוץ ידיו". ואם נאמר שצריך לרוחצן מפני כבוד המצווה ניחא, אבל לא מפני הנקיות כמבואר להלן הלכה יח שלא יכניס ידיו לתוך המים, ואולי ירחץ פן יביאו ידיו במגע במים ששואב בלי שמתכוון.
וכעת עמד קנה, ובלי נדר, לפי העניין אשוב אכתוב עוד.
