בענין הפסק בסעודה

[אד יעלה]

מבואר בגמרא ובהלכה שאסור להפסיק בין הברכה לאכילה

ואם זה מעניני הסעודה כמו הביאו מלח או גביל לתורא א''צ לחזור ולברך
ונסתפקתי מה הדין באדם שסבור שהוא צריך מלח ובאמת אינו צריך שיש לפניו והוא אומר הביאו מלח האם זה הפסק שהלא נתברר שלא היה לצורך
ואולי כל שדיבר מעניני הסעודה אי''ז הפסק

 

[אברימי]

אם לא ידע שיש לפניו מלח, ובלי שהיה אומר כן לא היה אוכל, אז סו"ס בגלל האמירה הוא אוכל, והוא היה מוכרח לומר כן בשביל לאכול. ולכן ה"ה.

 

[אד יעלה]

אם לא ידע שיש לפניו מלח, ובלי שהיה אומר כן לא היה אוכל, אז סו"ס בגלל האמירה הוא אוכל, והוא היה מוכרח לומר כן בשביל לאכול. ולכן ה"ה.

נתברר שגם בלי האמירה היה אוכל שהיה מונח לפניו והיה רואה ונמצא שהדיבור בחינם.

 

[אברימי]

נתברר שגם בלי האמירה היה אוכל שהיה מונח לפניו והיה רואה ונמצא שהדיבור בחינם.

מזה שאמר משמע שלא ראה.
כלומר, גם אם אח"כ הוא יראה, אבל בזמן שאמר היה במצב שאלמלא יביאו אמירתו לא יאכל.

 

[ישראל סבא]

זכור לי שיש בזה מח' מג"א ורעק"א בכמה מקומות בעז"ה מחר אחפש בלי נדר

 

[ישראל סבא]

סימן רע"א סעיף ט"ו ס"ק ל"ב במג"א
דעת המג"א שמי שעשה קידוש על כוס וחשב שהוא יין והתברר שהוא מים צריך לחזור ולקדש שוב, והיינו לברך בורא פרי הגפן וברכת הקידוש, ואם הייתה כוונתו לשתות עוד יין אין צריך לחזור ולברך בורא פרי הגפן אבל צריך לחזור ולעשות קידוש.
והרעק"א על המג"א שם כתב שכיון שנוסח הקידוש שאמר על המים לא הוי קידוש ממילא הוא הפסק בין ברכת הגפן לשתיית היין

וכעי"ז ברעק"א בסימן רצ"ח על ס"ק ו'