משכיות כסף
חבר חדש
- הצטרף
- 3/4/26
- הודעות
- 54
[ממו"ר הגרח"י שרייבר שליט"א]
כל השוכח עיקר שבת וכו' היודע עיקר שבת וכו'. ובגמ' יליף לה שמירה אחת לשבתות הרבה ושמירה לכל שבת ושבת וכו'. בפשוטו הני קראי דשמירה שייכים בעיקר דינא דשבת, ללמדנו שיש תוכן שמירת שבת, ויש תוכן שמירת שבתות, וענינו מתקיים בשגגות, שיש תוכן שגגת עיקר שבת, ויש תוכן שגגת שבת זו. אולם כאשר בסוגיא דכריתות קראוהו ימים שבנתיים הויין ידיעה לחלק, וגם למדו ממנו לנדה, והרי לא למדו מכאן כלל לכה"ת כולה דכל חפצא דאיסורא יש בו שמירה לעצמו, שהרי בשני זיתי חלב אין הדין כן, ומעלת ימים שבנתיים שיש בשבת ונדה היא מעלה בחלוקת שגגות, ולא בחלוקת חפצא דאיסורא יותר משני זיתי חלב. למדנו בזה שאין כאן תוכן מסוים בציוויי שבת, אלא הלכה בהלכות שגגות, שבשמירת שגגות יש אופן של שבתות הרבה, וחכמים פירשוה בחילוק ימים שבנתיים[1].
ולדעת רש"י ענינו תולה בידיעה שבנתיים. והתוס' השיגוהו דא"כ קרא ל"ל. והרמב"ן השיב דקרא אתא ללמדנו דידיעה כי האי שלא נזכר בחטאו חשיב ידיעה. והנה לדעתם אין ברש"י כל תוכן חילוק שבתות, אלא ידיעה שבנתיים. ולכן הקשו תוס' מההיא דקצירה גוררת קצירה, ומחילוק ימים שבנדה מה בין שהתה ימים רבים בנדותה ובין טבלה בנתיים. אבל ברש"י סוף מתני' כתב, ואין חילוק חטאות בהעלם אחד אלא בגופי עברה שאינן דומין או בחילוק שבתות לענין שגגת שבת. הרי להדיא דבאמת הוא העלם אחד, אלא שיש תורת חילוק שבתות הנלמד מקרא, גופים מוחלקים הם לענין אותה ידיעה שאין בה ידיעת חטא. והוא הנלמד מקרא דשמירת שבתות. ואם ילפי' משבת לנדה, היינו מפני דחילוק זה מתקיים ע"י ימים שבנתיים[2].
והרמב"ן השיב על הקושיא מקצירה גוררת קצירה, דל"ד דבשלמא התם לא נודע לו חטאתו שהרי יש לו שגגת מלאכות אבל הכא הרי נודע לו חטאתו שהרי לא הי"ל אלא שגגת שבת והרי נודע לו שהוא שבת ויודע הוא שמלאכות אסורות בו ושהללו מלאכות הן ואע"פ שלא נודע לו שחטא הוא שהרי אינו זכור שעשה בו מלאכה. והנה אי הידיעה במה שהוא עושה אף היא צורת שגגה, ולמה זה יקרא שנודע לו כל חטאו. ואף דבשבת פטור עליה דהו"ל מתעסק, אין זה מוציאה לכאורה מהיות בה גם תורת שגגה לענין למנוע תורת ידיעה. ועוד דעכ"פ מה נענה בנדה דמתעסק חייב בה. וי"ל דמה שאנו מבקשים בכאן הוא ידיעה שתמנענו שלא יחטא עוד, וזה אינו תלוי במה שיזכור עתה מה עשה. או אמור, דצורת ההעלם שבידו עכשיו שאינו זכור מה עשה, אינה צורת ההעלם שבשעת מעשה של מתעסק ואינו יודע מה הוא עושה, ואין בזה קיומה של שגגתו. אולם ראה נא לשון רש"י בד"ה חייב וכו' שא"א שלא שמע בינתים שאותו היום הויא שבת אלא שלא נזכר לו במלאכות שנעשו בו ושגגה קמייתא משום שבת הוא דהואי והא אתידע ליה ביני ביני. הרי דתלה תורת הידיעה במאי דשגגה קמייתא משום שבת הואי. יש כאן גם עכשיו תורת שגגה, אלא שאין זו שגגה קמייתא דהואי משום שבת. ותשובת רש"י על קושית תוס' כבר נתבארה לעיל, דרק בחילוק שבתות מהניא הך ידיעה.
והנה לכו"ע שאני חילוק שבתות מחילוק מלאכות, דלחילוק מלאכות סגי לן בעצם מה ששגגות חלוקות הן, והוא האמור בגמ' ריש ע., הכא טובא שגגות הויין, ואילו בחילוק שבתות בעי' לתורת ימים שבנתיים לכל חד כפי מאי דאית ליה. ואל תאמר בשבת מיירי שטעה במנין הימים וטעות אחת היא, לא היא דהא דכותה במלאכות תרי שגגות נינהו, כמבואר בגמ' דבהעלם כל המלאכות וידע להן בלאו שגגת מלאכות הויין, אף דטעותו היא שלא ידע שיש כרת בחילול שבת, דמ"מ כל טעות בדיני המלאכות חשיבא שגגות רבות. והיינו דהשינוי במלאכות הוא שינוי בצורת החילול שבת, ובו נתפס חילוק חטאות בהיותם שגגות הרבה, משא"כ בשתי שבתות. או אמור, דהחפצא דאיסורא המוטל עליו הוא לעולם המלאכה, דביום השבת מצווה הוא על המלאכה[3], אבל שבת לעצמה לאו חפצא דאיסורא הויין, לכן סברת שגגות טובא שייכת רק בחילוק מלאכות. וראה כי לגבי חילוק מלאכות ברוב הדרשות דלקמן ע. לא מצאנו אלא מקרא לחילוק מלאכות, ואילו לחייב אחת על כל המלאכות להעמידה בשגגת שבת מסברא ידענו לה, שאין לנו לרבות לחילוק מלאכות אלא שגגת מלאכות דהויין שגגות טובא, ואילו בחילוק שבתות תרי קראי איכא, חדא לחייב על כל שבת ושבת וחדא לחייב אחת על כולם, ומוקמי' במאי דמסתבר. הרי דמן הסברא אין לחלק ביניהם. ובחילוק שבתות שאלה אחת שאלו, מנה"מ, ואילו בחילוק מלאכות שתי שאלות הן, האחת מ"ש רישא מ"ש סיפא, וחילקנו ביניהם מסברא, והשניה חילוק מלאכות מנ"ל, דהיינו עיקר הענין דשני מלאכות אינם כשני זיתי חלב.
כל השוכח עיקר שבת וכו' היודע עיקר שבת וכו'. ובגמ' יליף לה שמירה אחת לשבתות הרבה ושמירה לכל שבת ושבת וכו'. בפשוטו הני קראי דשמירה שייכים בעיקר דינא דשבת, ללמדנו שיש תוכן שמירת שבת, ויש תוכן שמירת שבתות, וענינו מתקיים בשגגות, שיש תוכן שגגת עיקר שבת, ויש תוכן שגגת שבת זו. אולם כאשר בסוגיא דכריתות קראוהו ימים שבנתיים הויין ידיעה לחלק, וגם למדו ממנו לנדה, והרי לא למדו מכאן כלל לכה"ת כולה דכל חפצא דאיסורא יש בו שמירה לעצמו, שהרי בשני זיתי חלב אין הדין כן, ומעלת ימים שבנתיים שיש בשבת ונדה היא מעלה בחלוקת שגגות, ולא בחלוקת חפצא דאיסורא יותר משני זיתי חלב. למדנו בזה שאין כאן תוכן מסוים בציוויי שבת, אלא הלכה בהלכות שגגות, שבשמירת שגגות יש אופן של שבתות הרבה, וחכמים פירשוה בחילוק ימים שבנתיים[1].
ולדעת רש"י ענינו תולה בידיעה שבנתיים. והתוס' השיגוהו דא"כ קרא ל"ל. והרמב"ן השיב דקרא אתא ללמדנו דידיעה כי האי שלא נזכר בחטאו חשיב ידיעה. והנה לדעתם אין ברש"י כל תוכן חילוק שבתות, אלא ידיעה שבנתיים. ולכן הקשו תוס' מההיא דקצירה גוררת קצירה, ומחילוק ימים שבנדה מה בין שהתה ימים רבים בנדותה ובין טבלה בנתיים. אבל ברש"י סוף מתני' כתב, ואין חילוק חטאות בהעלם אחד אלא בגופי עברה שאינן דומין או בחילוק שבתות לענין שגגת שבת. הרי להדיא דבאמת הוא העלם אחד, אלא שיש תורת חילוק שבתות הנלמד מקרא, גופים מוחלקים הם לענין אותה ידיעה שאין בה ידיעת חטא. והוא הנלמד מקרא דשמירת שבתות. ואם ילפי' משבת לנדה, היינו מפני דחילוק זה מתקיים ע"י ימים שבנתיים[2].
והרמב"ן השיב על הקושיא מקצירה גוררת קצירה, דל"ד דבשלמא התם לא נודע לו חטאתו שהרי יש לו שגגת מלאכות אבל הכא הרי נודע לו חטאתו שהרי לא הי"ל אלא שגגת שבת והרי נודע לו שהוא שבת ויודע הוא שמלאכות אסורות בו ושהללו מלאכות הן ואע"פ שלא נודע לו שחטא הוא שהרי אינו זכור שעשה בו מלאכה. והנה אי הידיעה במה שהוא עושה אף היא צורת שגגה, ולמה זה יקרא שנודע לו כל חטאו. ואף דבשבת פטור עליה דהו"ל מתעסק, אין זה מוציאה לכאורה מהיות בה גם תורת שגגה לענין למנוע תורת ידיעה. ועוד דעכ"פ מה נענה בנדה דמתעסק חייב בה. וי"ל דמה שאנו מבקשים בכאן הוא ידיעה שתמנענו שלא יחטא עוד, וזה אינו תלוי במה שיזכור עתה מה עשה. או אמור, דצורת ההעלם שבידו עכשיו שאינו זכור מה עשה, אינה צורת ההעלם שבשעת מעשה של מתעסק ואינו יודע מה הוא עושה, ואין בזה קיומה של שגגתו. אולם ראה נא לשון רש"י בד"ה חייב וכו' שא"א שלא שמע בינתים שאותו היום הויא שבת אלא שלא נזכר לו במלאכות שנעשו בו ושגגה קמייתא משום שבת הוא דהואי והא אתידע ליה ביני ביני. הרי דתלה תורת הידיעה במאי דשגגה קמייתא משום שבת הואי. יש כאן גם עכשיו תורת שגגה, אלא שאין זו שגגה קמייתא דהואי משום שבת. ותשובת רש"י על קושית תוס' כבר נתבארה לעיל, דרק בחילוק שבתות מהניא הך ידיעה.
והנה לכו"ע שאני חילוק שבתות מחילוק מלאכות, דלחילוק מלאכות סגי לן בעצם מה ששגגות חלוקות הן, והוא האמור בגמ' ריש ע., הכא טובא שגגות הויין, ואילו בחילוק שבתות בעי' לתורת ימים שבנתיים לכל חד כפי מאי דאית ליה. ואל תאמר בשבת מיירי שטעה במנין הימים וטעות אחת היא, לא היא דהא דכותה במלאכות תרי שגגות נינהו, כמבואר בגמ' דבהעלם כל המלאכות וידע להן בלאו שגגת מלאכות הויין, אף דטעותו היא שלא ידע שיש כרת בחילול שבת, דמ"מ כל טעות בדיני המלאכות חשיבא שגגות רבות. והיינו דהשינוי במלאכות הוא שינוי בצורת החילול שבת, ובו נתפס חילוק חטאות בהיותם שגגות הרבה, משא"כ בשתי שבתות. או אמור, דהחפצא דאיסורא המוטל עליו הוא לעולם המלאכה, דביום השבת מצווה הוא על המלאכה[3], אבל שבת לעצמה לאו חפצא דאיסורא הויין, לכן סברת שגגות טובא שייכת רק בחילוק מלאכות. וראה כי לגבי חילוק מלאכות ברוב הדרשות דלקמן ע. לא מצאנו אלא מקרא לחילוק מלאכות, ואילו לחייב אחת על כל המלאכות להעמידה בשגגת שבת מסברא ידענו לה, שאין לנו לרבות לחילוק מלאכות אלא שגגת מלאכות דהויין שגגות טובא, ואילו בחילוק שבתות תרי קראי איכא, חדא לחייב על כל שבת ושבת וחדא לחייב אחת על כולם, ומוקמי' במאי דמסתבר. הרי דמן הסברא אין לחלק ביניהם. ובחילוק שבתות שאלה אחת שאלו, מנה"מ, ואילו בחילוק מלאכות שתי שאלות הן, האחת מ"ש רישא מ"ש סיפא, וחילקנו ביניהם מסברא, והשניה חילוק מלאכות מנ"ל, דהיינו עיקר הענין דשני מלאכות אינם כשני זיתי חלב.
[1] ואולי הענין תולה במחלוקת רבה בר אבוה ורנב"י לקמן סט: כיצד דרשי'. דרבה בר אבוה פירש כמלמד על תוכן שביתה, שיש שביתת שבת כללית, ושביתת השבתות המסוימות, לכן דריש קרא דושמרו את השבת לשמירת שבת כללית, והמקרא המפרט שבתות דרשו לשמירת השבתות המסוימות. את השבתות דרש רבה בר אבוה, ולא את מעשה השמירה. ואילו רנב"י פירשו כמלמד על השגגות, שיש אופן של חילוק שגגות ע"י ימים שבנתיים, ונמצא דשני המקראות מיירי בשבתות המסוימות כשני זיתי חלב, אשר לפעמים חלוקה שמירת שגגתם ע"י ימים שבנתים ופעמים שכולם בשמירה אחת, ממילא השבת המוזכרת במקרא היא לעולם שבת מסוימת כסיומה של כזית חלב, לכן קרא דושמרו את השבת דרשו לשמירת שגגה בשבת אחת, ואילו את שבתותי תשמורו נדרש כשמירה אחת לכל השבתות. אבל לא כן פירשוהו רבותנו, וראה ברש"י שם אשר בדברי רבה בר אבוה כתב ענין ימים שבנתיים.
[2] ואמנם ברש"י לקמן קה. ד"ה אחת שחרית מבואר דמה דהי"ל שהות לידע מחלק את ההעלמות אפי' בו ביום, אלא דזה בלא"ה קשה מאד ממתני', וכבר תמה עליו כן שם בריטב"א.
[3] ואף דיסודו של איסור הוא עשיית מלאכה בשבת, [ולא דכיון שבאה שבת נתחייב במצוות יתירות באיסורי מלאכה בעלמא], מ"מ הדין שחל עליו בפועל הוא איסור מלאכה בלבד, אשר בבא שבת נתחייב בשביתת מלאכה מפני השביתה המוטלת עליו בקדושת היום. [ולגבי מכניס עצמו לאיסור איכא נפקותא בין מכניס עצמו בחול שעדיין לא חל עליו האיסור, ובין מכניס עצמו בשבת].