יודע אני מיעוט ערכי שאיני בר ביקתא דרבא כלל, אך כיון שהקושיות הם על קרא ועל תנא, ארשה לעצמי לנסות ליישב.
חמור דבור לרבי יהודה. הנה מבואר בש"ס (ב"ק נ"ד ב') דסברא הוא שאם נפל שור פקח ביום לתוך הבור הרי החופר פטור, דאיבעיא ליה לעיוני ולמיזל. אך לכאורה יתכן שיהיה תנא שיחלוק על זה ויקשה "רחמנא אמר ונפל שמה שור... בעל הבור ישלם... ואת אמרת שור פיקח פטור"? הרי סו"ס אילולא הבור, השור לא היה נופל, והשור אינו בעל בחירה שנאשים אותו, ובהכי חייביה רחמנא לבעל הבור, ואיך אפשר לעקור פסוק מפשוטו מבלי שהדבר מופקע בסברא. [ולכאורה דין זה לא יותר קיצוני מהדין ששואל חייב על מתה כדרכה, ומהדין שאם בעליו היה עימו בשעת שאלה פטור אפילו בפשיעה שהיתה אחר כך.]
והשתא יש לומר דרבי יהודה אכן כך סובר, שאי אפשר להוציא הפסוק מפשוטו מבלי דרשא, אך לדינא הוא מודה להאי דינא דשור פיקח ביום פטור, משום דאית ליה דרשא לזה, דכתיב "ונפל שמה שור או חמור" "או" כמו "אם" [וכדכתיב בריש הפרשה והגישו אל הדלת או אל המזוזה, דהיינו אם אל המזוזה], וקאמר רחמנא "ונפל שמה שור -אם השור הזה חמור" דהיינו שוטה כחמור, אז בעל הבור ישלם. [לישנא אחרינא- "שור או חמור" להקיש שור לחמור, דהיינו שוטה כחמור.]
ומנין לי שחמור הוא שוטה, מדברי המלבי"ם דלהלן-
מלבי"ם תורה אור דברים פרשת וזאת הברכה פרק לג פסוק יג
(ולכן [יין] נקרא בלשון ארמי חמרא על שם החמור שוטה שבבעלי החיים) והחמור הוא דגל הסכלות.
שה דאבידה, יש לפרש שהמאפיין של שה הוא דבר שהשבתו היא רחמנות, שהרי שה ללא בעלים הוא חשוף לכל הסכנות, וכדכתיב [ירמיה נ] צֹ֤אן אֹֽבְדוֹת֙ היה הָי֣וּ עַמִּ֔י...כָּל־מוֹצְאֵיהֶ֣ם אֲכָל֔וּם, ולאפוקי עבד ואמה שברחו שהשבתם היא אכזריות, [ובברחו מחו"ל לארץ יש איסור לאו להחזירם, דלא תסגיר עבד אל אדוניו, אך בברחו לאותו סוג מקום יש לומר שאין איסור אך גם אין מצוה,] ודבר זה למדתי מדברי מדרש תנאים לדברים וז"ל-
דברים פרשת כי תצא פרק כב פסוק ג- אלא מה שורו וחמורו שאין בו דעת יצאו עבדו ואמתו שיש בהן דעת. ואף שבמדרש זה מתמעט משורו וחמורו, יש לומר שמדרשי ההלכה אינם מקפידים לומר כל דרשא מאיזה פסוק יצאה, אלא העיקר הוא שהדין נכון, וכדמוכח במקומות רבים.
והשתא יש לומר דרבי יהודה אכן כך סובר, שאי אפשר להוציא הפסוק מפשוטו מבלי דרשא, אך לדינא הוא מודה להאי דינא דשור פיקח ביום פטור, משום דאית ליה דרשא לזה, דכתיב "ונפל שמה שור או חמור" "או" כמו "אם" [וכדכתיב בריש הפרשה והגישו אל הדלת או אל המזוזה, דהיינו אם אל המזוזה], וקאמר רחמנא "ונפל שמה שור -אם השור הזה חמור" דהיינו שוטה כחמור, אז בעל הבור ישלם. [לישנא אחרינא- "שור או חמור" להקיש שור לחמור, דהיינו שוטה כחמור.]
ומנין לי שחמור הוא שוטה, מדברי המלבי"ם דלהלן-
מלבי"ם תורה אור דברים פרשת וזאת הברכה פרק לג פסוק יג
(ולכן [יין] נקרא בלשון ארמי חמרא על שם החמור שוטה שבבעלי החיים) והחמור הוא דגל הסכלות.
שה דאבידה, יש לפרש שהמאפיין של שה הוא דבר שהשבתו היא רחמנות, שהרי שה ללא בעלים הוא חשוף לכל הסכנות, וכדכתיב [ירמיה נ] צֹ֤אן אֹֽבְדוֹת֙ היה הָי֣וּ עַמִּ֔י...כָּל־מוֹצְאֵיהֶ֣ם אֲכָל֔וּם, ולאפוקי עבד ואמה שברחו שהשבתם היא אכזריות, [ובברחו מחו"ל לארץ יש איסור לאו להחזירם, דלא תסגיר עבד אל אדוניו, אך בברחו לאותו סוג מקום יש לומר שאין איסור אך גם אין מצוה,] ודבר זה למדתי מדברי מדרש תנאים לדברים וז"ל-
דברים פרשת כי תצא פרק כב פסוק ג- אלא מה שורו וחמורו שאין בו דעת יצאו עבדו ואמתו שיש בהן דעת. ואף שבמדרש זה מתמעט משורו וחמורו, יש לומר שמדרשי ההלכה אינם מקפידים לומר כל דרשא מאיזה פסוק יצאה, אלא העיקר הוא שהדין נכון, וכדמוכח במקומות רבים.
נערך לאחרונה:
