דבר ברור שאחד מענפי עבודת השם הוא הקנאה, וכמו שיובא בהמשך מהמסילת ישרים, ובודאי שנקודת ההתעוררות של הקנאות עיקרה כלפי עבודה זרה סֵ֖מֶל הַקִּנְאָ֥ה הַמַּקְנֶֽה: הרבה יותר מאשר שאר הפרטי דינים שהם במדריגה שניה, ולא בהכרח מתנגשים עם כבוד שמים, ובפרט שעל פי רוב העם הארץ שעובר עליהם אינו מתכוין כלל להעמיד את עצמו בשויון לכבוד שמים, אלא הוא מתכוין להנאת עצמו או למצוות "וחי בהם", לעומת זה עבודה זרה היא חוד החנית של הקנאות, ובפרט עבודה זרה שנעשית מתוך גאוה ומלכות ולא מתוך אילוץ יצרא דע"ז שכבר נשחט מזמן.
ואם נרצה לראות עד כמה חמור הדבר אפשר לראות זאת בקטרוג הגדול שהיה על אהרן הכהן מחמת חטא העגל, למרות שלא עשה כלום, אלא רק היה נראה כמי שכפאו שד לעשות משהו כדי שלא ליהרג, ביודעו שאם ימחה וייהרג עם ישראל יתחייב כליה גדולה, ולכן ס"ל שאין למחות, וכתיב ביה וּֽבְאַהֲרֹ֗ן הִתְאַנַּ֧ף יְקֹוָ֛ק מְאֹ֖ד לְהַשְׁמִיד֑וֹ וָֽאֶתְפַּלֵּ֛ל גַּם־בְּעַ֥ד אַהֲרֹ֖ן בָּעֵ֥ת הַהִֽוא: ויתכן שהתיקון לזה היה ע"י נכדו זכריה כהן גדול שמיחה בעוע"ז ונהרג, [ונהרגו על דמו רבבות רבות, וזה ידע אהרן הכהן שיקרה לדור המדבר אם יהרגו אותו, וחזינן שאפ"ה היה אסור לו לשתף פעולה, למרות המחיר הכבד בנפשות שעלול לצאת מזה.]
וז"ל המס"י פרק י"ט- הענף הג' הוא הקנאה, שיהיה האדם מקנא לשם קדשו, שונא את משנאיו ומשתדל להכניעם במה שיוכל, כדי שתהיה עבודתו ית' נעשית וכבודו מתרבה, והוא מ"ש דוד ע"ה (תהלים קל"ט): הלא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט תכלית שנאה שנאתים וגו'. ואליהו אמר (מלכים א' י"ט): קנא קנאתי לה' צבאות וגו', וכבר ראינו למה זכה בעבור קנאתו לאלהיו, כמאמר הכתוב (במדבר כ"ה): תחת אשר קנא לאלהיו ויכפר על בני ישראל, וכבר הפליגו חז"ל (שבת נ"ה): לדבר במי שיש בידו למחות ואינו מוחה, וגזרו דינו ליתפס בעון החוטאים עצמו.
ובמדרש איכה אמרו היו שריה כאילים, מה אילים הללו בשעת שרב הופכים פניהם אלו תחת אלו - כך היו גדולי ישראל רואים דבר עבירה והופכים פניהם ממנו, אמר לו הקדוש ברוך הוא תבא השעה ואני אעשה להם כן, וזה פשוט כי מי שאוהב את חבירו אי אפשר לו לסבול שיראה מכים את חבירו או מחרפים אותו ובודאי שיצא לעזרתו - גם מי שאוהב שמו יתברך לא יוכל לסבול ולראות שיחללו אותו ח"ו ושיעברו על מצותיו, והוא מה שאמר שלמה (משלי כ"ה): עוזבי תורה יהללו רשע ושומרי תורה יתגרו בם, כי אותם שמהללים רשע ברשעתו ולא יוכיחו על פניו מומו, הנה הם עוזבי התורה ומניחים אותה שתתחלל ח"ו, אך שומריה המתחזקים להחזיקה ודאי שיתגרו בם לא יוכלו להתאפק ולהחריש, ואמר הקדוש ברוך הוא אל איוב (איוב מ'): הפץ עברות אפך ראה כל גאה הכניעהו והדוך רשעים תחתם טמנם בעפר יחד פניהם חבוש בטמון, כי זהו תוקף האהבה שיוכל להראות מי שאוהב את בוראו באמת, ואומר (תהלים צ"ז): אוהבי ה' שנאו רע.
ואם נרצה לראות עד כמה חמור הדבר אפשר לראות זאת בקטרוג הגדול שהיה על אהרן הכהן מחמת חטא העגל, למרות שלא עשה כלום, אלא רק היה נראה כמי שכפאו שד לעשות משהו כדי שלא ליהרג, ביודעו שאם ימחה וייהרג עם ישראל יתחייב כליה גדולה, ולכן ס"ל שאין למחות, וכתיב ביה וּֽבְאַהֲרֹ֗ן הִתְאַנַּ֧ף יְקֹוָ֛ק מְאֹ֖ד לְהַשְׁמִיד֑וֹ וָֽאֶתְפַּלֵּ֛ל גַּם־בְּעַ֥ד אַהֲרֹ֖ן בָּעֵ֥ת הַהִֽוא: ויתכן שהתיקון לזה היה ע"י נכדו זכריה כהן גדול שמיחה בעוע"ז ונהרג, [ונהרגו על דמו רבבות רבות, וזה ידע אהרן הכהן שיקרה לדור המדבר אם יהרגו אותו, וחזינן שאפ"ה היה אסור לו לשתף פעולה, למרות המחיר הכבד בנפשות שעלול לצאת מזה.]
וז"ל המס"י פרק י"ט- הענף הג' הוא הקנאה, שיהיה האדם מקנא לשם קדשו, שונא את משנאיו ומשתדל להכניעם במה שיוכל, כדי שתהיה עבודתו ית' נעשית וכבודו מתרבה, והוא מ"ש דוד ע"ה (תהלים קל"ט): הלא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט תכלית שנאה שנאתים וגו'. ואליהו אמר (מלכים א' י"ט): קנא קנאתי לה' צבאות וגו', וכבר ראינו למה זכה בעבור קנאתו לאלהיו, כמאמר הכתוב (במדבר כ"ה): תחת אשר קנא לאלהיו ויכפר על בני ישראל, וכבר הפליגו חז"ל (שבת נ"ה): לדבר במי שיש בידו למחות ואינו מוחה, וגזרו דינו ליתפס בעון החוטאים עצמו.
ובמדרש איכה אמרו היו שריה כאילים, מה אילים הללו בשעת שרב הופכים פניהם אלו תחת אלו - כך היו גדולי ישראל רואים דבר עבירה והופכים פניהם ממנו, אמר לו הקדוש ברוך הוא תבא השעה ואני אעשה להם כן, וזה פשוט כי מי שאוהב את חבירו אי אפשר לו לסבול שיראה מכים את חבירו או מחרפים אותו ובודאי שיצא לעזרתו - גם מי שאוהב שמו יתברך לא יוכל לסבול ולראות שיחללו אותו ח"ו ושיעברו על מצותיו, והוא מה שאמר שלמה (משלי כ"ה): עוזבי תורה יהללו רשע ושומרי תורה יתגרו בם, כי אותם שמהללים רשע ברשעתו ולא יוכיחו על פניו מומו, הנה הם עוזבי התורה ומניחים אותה שתתחלל ח"ו, אך שומריה המתחזקים להחזיקה ודאי שיתגרו בם לא יוכלו להתאפק ולהחריש, ואמר הקדוש ברוך הוא אל איוב (איוב מ'): הפץ עברות אפך ראה כל גאה הכניעהו והדוך רשעים תחתם טמנם בעפר יחד פניהם חבוש בטמון, כי זהו תוקף האהבה שיוכל להראות מי שאוהב את בוראו באמת, ואומר (תהלים צ"ז): אוהבי ה' שנאו רע.