בשלח בזכות מה זכו ישראל לראות במפלת מצרים?

[שאינו יודע לשאול]

ויסע מלאך האלהים ההלך לפני מחנה ישראל וילך מאחריהם ויסע עמוד הענן מפניהם ויעמד מאחריהם. וברש"י : בכל מקום הוא אומר מלאך ה', וכאן מלאך האלקים, אין אלקים בכל מקום אלא דין, מלמד שהיו ישראל נתונין בדין באותה שעה, אם להנצל אם להאבד עם מצרים.

עולה מדברי רש"י שהדין היה האם להאביד את בני ישראל יחד עם המצרים, ומשמע שלא היו ראויים מצד זכותם לנס זה.

ועל קריעת ים סוף עצמה מפורש במדרש שהיה קטרוג גדול (שמות רבה כא ז) : בְּשָׁעָה שֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם עָמַד סמא"ל הַמַּלְאָךְ לְקַטְרֵג אוֹתָן, אָמַר לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם עַד עַכְשָׁו הָיוּ אֵלּוּ עוֹבְדִים עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, וְאַתָּה קוֹרֵעַ לָהֶם אֶת הַיָּם . עי"ש עוד.

והנה בהצלת לוט מסדום, אמר לו המלאך שאסור לו להביט לאחור, "אל תביט אחריך ואל תעמוד בכל הככר ההרה המלט פן תספה" (בראשית י טיז), ופירש"י שם : אתה הרשעת עמהם, ובזכות אברהם אתה ניצול, אינך כדאי לראות בפורענותם ואתה ניצול ע"כ, ומבואר כאן יסוד, שכל שאיננו זכאי בזכות עצמו לנס אינו רשאי לראות בעיניו בנפילת הרשעים.

אם כן, בני ישראל שזכו בנס קריעת ים סוף שלא בזכות עצמם, היה ראוי שלא יראו כלל במפלת מצרים, אך האמת שראו כמו שכתוב "וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים, וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים", ועל זה גופא אמרו שירה, ותמוה הלא נס זה לא היה בזכותם שלהם כלל.

 

[עין טובה]

אולי אפשר לחלק ולומר, שלוט בחר בעצמו להרשיע, בעת שאמר לו אברהם אם השמאל והימינה ואם הימין ואשמיאלה, בעוד שהיה ראוי לו לבקש להמשיך להיות במחיצתו של אברהם ולא לבגוד וללכת לעיר של רשעים ולהרשיע עמהם.
מה שאין כן, עם ישראל ירדו למצרים בהכרח ולא בבחירה, שהרי היה רעב בארץ ואחר כך נתגלגל הדבר ונשתעבדו שם והושפעו לרעה מהמצרים עד שהגיע למ"ט שערי טומאה.
מה גם, שאצל לוט לא מצינו שאנשי סדום רדפו אחריו להחזירו לעירם ולהשתעבד בו, מה שאין כן כאן הרי המצריים רדפו אחרי בני ישראל, והיה כאן סגירת מעגל כאשר כל אחד מישראל ראה את המצרי שהשתעבד בו מת על שפת הים.
ובעצם השאלה, אפשר לשאול על עשרת המכות עצמן, שעם ישראל ראו בפורענותם של המצריים עוד בהיותם במצרים, שרק המצרים לקו ואילו עם ישראל לא לקו, אלא כאן היה תכלית שעם ישראל יראו בפורענותם של המצריים ומכך יבינו את גדולת ה', וכמו שהפסוק מפרש וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים, ומכך "וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים" ובאו לידי שירה, מה שאין אצל לוט, לא היה שום תכלית אם היה רואה בפורענותם של אנשי סדום, וכי היה בא מכך לידי שירה?! רק היה מתגאה בליבו שהוא היחיד שזכה להינצל, וכמו שבפועל לא מצינו שאמר איזה דבר שבח והכרת טובה לאברהם שבזכותו הוא ניצל.

 

[עין טובה]

כאן היה תכלית שעם ישראל יראו בפורענותם של המצריים ומכך יבינו את גדולת ה'

ועל דרך זו אנו מתפללים שיוודע בגויים לעינינו נקמת דם עבדיו השפוך, ומאי נ"מ אם זה יהיה לעינינו או לא, אלא שעל ידי כך יתגדל ויתקדש שמו יתברך, שנזכה לזה בחיינו ובימינו בקרוב.

 

[שאינו יודע לשאול]

אולי אפשר לחלק ולומר, שלוט בחר בעצמו להרשיע, בעת שאמר לו אברהם אם השמאל והימינה ואם הימין ואשמיאלה, בעוד שהיה ראוי לו לבקש להמשיך להיות במחיצתו של אברהם ולא לבגוד וללכת לעיר של רשעים ולהרשיע עמהם.
מה שאין כן, עם ישראל ירדו למצרים בהכרח ולא בבחירה, שהרי היה רעב בארץ ואחר כך נתגלגל הדבר ונשתעבדו שם והושפעו לרעה מהמצרים עד שהגיע למ"ט שערי טומאה.
מה גם, שאצל לוט לא מצינו שאנשי סדום רדפו אחריו להחזירו לעירם ולהשתעבד בו, מה שאין כן כאן הרי המצריים רדפו אחרי בני ישראל, והיה כאן סגירת מעגל כאשר כל אחד מישראל ראה את המצרי שהשתעבד בו מת על שפת הים.
ובעצם השאלה, אפשר לשאול על עשרת המכות עצמן, שעם ישראל ראו בפורענותם של המצריים עוד בהיותם במצרים, שרק המצרים לקו ואילו עם ישראל לא לקו, אלא כאן היה תכלית שעם ישראל יראו בפורענותם של המצריים ומכך יבינו את גדולת ה', וכמו שהפסוק מפרש וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים, ומכך "וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים" ובאו לידי שירה, מה שאין אצל לוט, לא היה שום תכלית אם היה רואה בפורענותם של אנשי סדום, וכי היה בא מכך לידי שירה?! רק היה מתגאה בליבו שהוא היחיד שזכה להינצל, וכמו שבפועל לא מצינו שאמר איזה דבר שבח והכרת טובה לאברהם שבזכותו הוא ניצל.

יישר כוח על ההתייחסות.
לא כ"כ הבנתי איך כת"ר מבין את העניין של לא זכאי לראות בפורענותם כשהוא ניצול, אני הבנתי בפשטות שזה עניין של זכות, שאדם בעקרון היה ראוי שיהיה חלק מהפורענות, והוא מביט בה, זה מחדש עליו את הקטרוג, ויש בזה מידה של חוצפה כלפי שמיא, שהרי כל מה שניצל זה בזכות אחרים, מה שאין כן מי שניצל בזכות עצמו.
[וגם ישראל הן במכות מצרים כמו שהעיר מר, והן על הים נצלו בזכות אבות, ולא היה להם לראות במפלת שונאיהם].
והואיל וכך הוא הדבר מה לי בחר בעצמו להרשיע או נכנס לשם בעל כרחו, הלא סוף סוף כל זה הוא בכלל חשבונות שמים של זכאות או חובה, ואם זה חשבון לזכות, היה לנו לומר שהם זכאים לצאת מצד זכותם, שהרי מה שהרשיעו לא היה זה מחמת עצמם אלא מחמת שנכנסו בעל כרחם, ועל כרחך שבוחן ליבות וכליות ידע שלא כך הדבר, א"כ מה הפרש יש בזה.
וכן מה שכתב כת"ר לגבי סגירת מעגל וכו' לא זכיתי להבין דבריו באופן שיהיה מוגדר דיו.

 

[עין טובה]

שאדם בעקרון היה ראוי שיהיה חלק מהפורענות, והוא מביט בה, זה מחדש עליו את הקטרוג, ויש בזה מידה של חוצפה כלפי שמיא,

כעין זה מצינו בהקרבת הקרבן, שאמרו רבותינו ז"ל שמביא הקרבן צריך לחשב שהוא עצמו היה ראוי להיקרב על גבי המזבח ולכאורה איך הוא מביט בפורענות שהיתה ראויה לבוא עליו?
אלא הכל תלוי מה יגרום לו אותה הסתכלות, לוט, כיון שבחר מעצמו בדרך הרעה והרשיע מאוד עליו אפשר לומר שנה ופרש קשה מכולן, כי כל זמן שהוא היה עם אברהם אבינו בודאי זכה לדרגות עצומות שאברהם בעינו הטובה העניק לו דעת ה' כיד ה' הטובה עליו עד שהוא הרגיש שהוא כמו אח של אברהם ופרש ממנו, ולא ידע שכל הדרגות להן הוא זכה הן בזכות אברהם, ומאז שפירש ממנו הלך והרשיע יותר ויותר, אם כן כאשר הוא יביט בפורענות שהיתה אמורה לבוא עליו, בוודאי יהיה לו מכך גאוה וישייך את הצלתו בזכות עצמו ולא בזכות אברהם, ולכן המלאכים הזהירו אותו לבל יראה בפורענות כי זה לא יביא לו תועלת אלא נזק, בא וראה עד כמה גדלה גסות רוחו של לוט עד כדי כך שכאשר המלאכים הצילו אותו, הם אומרים לו "ההרה המלט" - אצל אברהם תברח שהוא יושב בהר (רש"י), והיה באמת ראוי ללוט להבין שהוא טעה עד כה שעזב את אברהם ועליו לשוב בתשובה ולחסות בצל כנפי השכינה אצל אברהם, אבל הוא נשאר בעמדתו הרעה, וביקש מהמלאכים ללכת לעיר מצער ולהמשיך שם ברשעותו, אז אדם כזה בוודאי שאין ראוי לו להסתכל בפורענות שאמורה לבוא עליו, וניצל רק בגלל שתי פרדות שהיו אמורות לצאת ממנו וגם לזה עצמו זכה בזכות אברהם.
משא"כ עם ישראל במצרים היו בבחינת אנוסים, שמחמת שהשתקעו כל כך במצרים הושפעו גם מתרבות מצרים והגיעו בעל כרחם למ"ט שערי טומאה, אבל בתוך פנימיות ליבם נשארה עדיין נקודה של טהרה ואמונה, שהרי הם זעקו לה' "ותעל שוועתם אל האלוקים מן העבודה", וכמו כן הם האמינו לדברי משה רבנו שאמר להם בשם ה' שהגיע זמן גאולתם, ועצם קושי השעבוד הכניע את ליבם לאביהם שבשמים, כעת, לא היה להם איסור להסתכל, אלא אדרבה כשעם ישראל ראו בפורענותם של המצרים, הם באו מכך להכנעה יותר גדולה, והבינו שאותה פורענות היתה אמורה לבוא עליהם ומרחמי ה' עליהם ומזוכרו את השבועה שנשבע לאבותם הוא מבדיל אותם מן העמים וחפץ לגאול אותם להיותם לו לעם סגולה, וכל מכה ומכה שקבלו המצרים העלה את עם ישראל דרגה אחר דרגה עד שהם ראו את המצרים ששעבדו אותם כולם מתים על שפת הים, אז זה באמת היה סגירת מעגל, שמכאן ואילך הם יצאו לחירות עולם ויצאו מעבדות פרך לעבודת ה', וכשעם ישראל ראו את הפורענות שבאה על המצרים, מיד נכנע ליבם ביותר ופתחו פיהם בשירה אחרי משה רבנו, והיו הם כאותו חוטא שמביט על הקרבן שמכפר עליו, והוא אומר שירה על כך שה' הצילו מפורענות שראה שנעשה בקרבן.
כל זה נראה לעניות דעתי בס"ד ומסתבר שיש בו מן המקורות, שנזכה שיתקיים בנו "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" ואז נשיר שיר חדש להלל ולהודות.