איך אכילת מצה היא זכר לקרבן פסח

לומד בית המדרש

חבר קבוע
הצטרף
26/1/25
הודעות
208
עמדתי ואתבונן
איך וכיצד אכילת מצה שהיא לחם עוני אוכלים זכר לקרבן פסח שהוא בשר בקר צלוי ומשובח.
והלא בכל מקום שעושים 'זכר' עושים משהו כעין ובדומה לו,
וכאן לכאורה זה בדיוק הפוך לחם עוני זכר לבשר שמן מאכל עשירים
היה אולי צריך לאכול בשר מבושל משובח.
 
עוד תשובה,
שהרי על פסח נאמר "על מצות ומרורים יאכלוהו",
(וכ"ש לפי הלל שהיה כורכן ואוכלן בב"א),
הרי שהמצה יכולה לרמז על קרבן פסח.
והטעם שלא אמרו א"כ לאכול מרור,
נראה משום שהוא מזכיר את "וימררו", ועדיף מצה שמזכירה את "וגאלם מיד" (מה גם שהוא פועל יוצא של פָּסַח).
ולא רצו לעשות ממש כהלל ולאכול מצות ומרורים, כי נמצא שחוזר על כורך, ויותר נקל לחזור על "מצה" שנעשית קודם לכן.
 
עמדתי ואתבונן
איך וכיצד אכילת מצה שהיא לחם עוני אוכלים זכר לקרבן פסח שהוא בשר בקר צלוי ומשובח.
והלא בכל מקום שעושים 'זכר' עושים משהו כעין ובדומה לו,
וכאן לכאורה זה בדיוק הפוך לחם עוני זכר לבשר שמן מאכל עשירים
היה אולי צריך לאכול בשר מבושל משובח.
עיקר מה שמפריע לכבודו כבר עמד בזה המהר"ל באורך גדול בגבורות פרק נ ונא.
ואסכם בתמצות את הדברים לטובת מי שאין לו פנאי לעיין.
מחד גיסא מבואר בתורה וכמו שאומרים בהגש"פ שהמצה שאנו אוכלים היא על שום שלא הספיק בצקם להחמיץ בצאתם, והיינו חלק מדרכי החירות, [וביאור העניין ארוך ואולי צריך אשכול בפנ"ע].
מאידך בפרשת ראה כתוב לחם עוני.
ובגמ' כתוב שני דרשות על לחם עוני על דרך הדרש, [בקטו ע"ב מה דרכו של עני בפרוסה, וכן מה עני הוא אופה ואשתו לשה], ובמקו"א [דומני בדף לז]ממעטים מ"לחם עוני" מצה שנילושה בשמן ודבש.
מ"מ ע"ד הפשט מבואר בספרי פרשת ראה שנקרא לחם עוני על שם עינוי שנענו במצרים, ומשם לקח רש"י דבריו בפרשת ראה שם שהמצה מזכירה את העוני, והרמב"ן הוסיף שרומזת לשני דברים גם לעוני וגם לחירות.
כיו"ב באבודרהם על הא לחמא עניא בשם רבי יוסף האזובי בשם בן עזרא שהיה שבוי בהודו והיו מאכילין אותו מצה ולא חמץ, כדי שיספיק ממנו מעט כי מתעכל אט אט, וכך היו המצרים עושים לישראל.
אך המהר"ל שם הק' על דברי הרמב"ן שבוודאי מצה היא זכר לחירות וכמו שהקשה כת"ר,
וביאר דברי ר' שמעון בספרי [זה לא במקום שציינתי בגבורות ה' אלא שמונה או תשעה פרקים אחרי], שהמצה רומזת לשעבוד מעצם זה שהיא רומזת לחירות, כי חירות פירושה בע"כ חירות משעבוד, אך עיקרה על עצם החירות, וביאר שגם התורה כשאמרה לחם עוני, וגם בעל ההגדה שאמר הא לחמא עניא, אין פירושו מאכל של אדם עני אלא מאכל שהמאכל עצמו עני, והיינו עיסה שאין בה כי אם את הצורה הבסיסית של פת, ונעדרת כל צורה ותוספת צורה של פת.
והוסיף ביאור מתוק ועמוק בכל העניין, והוא שהחירות שייכת לעוני והשעבוד שייך לעושר, שהעשיר הוא משועבד לממונו ולכבודו ולמעמדו משא"כ העני.
 
אוסיפה נא בזה ממחשבותי בביאור דברי המהר"ל.
הלא בעצם אין לאדם בחירה מה לרצות, וכל מה שאדם רוצה רעיוניו עולים בו מעצמם, עאכו"כ אם מדובר על תאוות או רצונות השייכים לעולם הכבוד והקנאה והעצלות וכיו"ב.
נמצא שהאדם בבריאתו הבסיסית איננו בן חורין כלל, כי לא הוא הבעה"ב לקבוע מה ירצה ואחרי איזה רצון של עצמו ילך שבי.
[היפך הגמור ממה שמלמדים אומות המערב לחשוב על חופש וכמו תמיד אצלם הכל נתפס במונחים חיצוניים ושטחיים].
ושורש כל אלו הוא מפני שהאדם תופס את זהותו כרחבה מאוד, וחושב שהעושר שלו והמעמד שלו והתאוות שלו וכו', וממילא הוא עובד אצל עצמו, אבל לעני אין יומרות כאלה כלל, וכך לאדם שתופס את זהותו כפי שנתן לו אותה הבורי"ת, נשמה בתוך גוף ותול"מ, וכל השאר שקר של היצר הרע, וכמו שכתב הטור בהלכות צדקה והובא ברמ"א שידמה בדעתו שאין הממון שלו אלא של השי"ת וממילא לאמתו של דבר גם הוא עני, וזקוק לחסדי אחרים, וכך ירגיש את צער העני, ובזה תהיה לו חירות אמתית, כי יש לו בחירה גמורה מה לרצות ומה לא לרצות.
 
הזרוע הוא זכר לקרבן הפסח, והמצה הנאכלת לבסוף המכונה אפיקומן היא או כדי שישאר טעם מצה, או כרש"י ורשב"ם ועוד ראשונים - זכר למצה הנאכלת עם הפסח באחרונה (ולרשב"ם היא מצת המצווה), או כדעת הרא"ש היא זכר לפסח הנאכל על השבע, וההסבר לשיטתו לכך שהמצה מזכירה פסח הוא משום שהיו אוכלים מצה עם הפסח.
 
עיקר מה שמפריע לכבודו כבר עמד בזה המהר"ל באורך גדול בגבורות פרק נ ונא.
ואסכם בתמצות את הדברים לטובת מי שאין לו פנאי לעיין.
מחד גיסא מבואר בתורה וכמו שאומרים בהגש"פ שהמצה שאנו אוכלים היא על שום שלא הספיק בצקם להחמיץ בצאתם, והיינו חלק מדרכי החירות, [וביאור העניין ארוך ואולי צריך אשכול בפנ"ע].
מאידך בפרשת ראה כתוב לחם עוני.
ובגמ' כתוב שני דרשות על לחם עוני על דרך הדרש, [בקטו ע"ב מה דרכו של עני בפרוסה, וכן מה עני הוא אופה ואשתו לשה], ובמקו"א [דומני בדף לז]ממעטים מ"לחם עוני" מצה שנילושה בשמן ודבש.
מ"מ ע"ד הפשט מבואר בספרי פרשת ראה שנקרא לחם עוני על שם עינוי שנענו במצרים, ומשם לקח רש"י דבריו בפרשת ראה שם שהמצה מזכירה את העוני, והרמב"ן הוסיף שרומזת לשני דברים גם לעוני וגם לחירות.
כיו"ב באבודרהם על הא לחמא עניא בשם רבי יוסף האזובי בשם בן עזרא שהיה שבוי בהודו והיו מאכילין אותו מצה ולא חמץ, כדי שיספיק ממנו מעט כי מתעכל אט אט, וכך היו המצרים עושים לישראל.
אך המהר"ל שם הק' על דברי הרמב"ן שבוודאי מצה היא זכר לחירות וכמו שהקשה כת"ר,
וביאר דברי ר' שמעון בספרי [זה לא במקום שציינתי בגבורות ה' אלא שמונה או תשעה פרקים אחרי], שהמצה רומזת לשעבוד מעצם זה שהיא רומזת לחירות, כי חירות פירושה בע"כ חירות משעבוד, אך עיקרה על עצם החירות, וביאר שגם התורה כשאמרה לחם עוני, וגם בעל ההגדה שאמר הא לחמא עניא, אין פירושו מאכל של אדם עני אלא מאכל שהמאכל עצמו עני, והיינו עיסה שאין בה כי אם את הצורה הבסיסית של פת, ונעדרת כל צורה ותוספת צורה של פת.
והוסיף ביאור מתוק ועמוק בכל העניין, והוא שהחירות שייכת לעוני והשעבוד שייך לעושר, שהעשיר הוא משועבד לממונו ולכבודו ולמעמדו משא"כ העני.
טוב מאוד, אך אינני מבין היאך מתיישבת השאלה.
סוכ״ס מה השיי׳ לקרבן פסח ? [ואולי ענה כבודו רק על מה שהניח הרב השואל שהמצה אינו דבר משובח.]

ולגוף השאלה
איך וכיצד אכילת מצה שהיא לחם עוני אוכלים זכר לקרבן פסח שהוא בשר בקר צלוי ומשובח.
היה מקום לומר, שב׳ מאכלים אלו שניצטוינו לאכול, מטרתם זהה : לבער את הרע מקירבנו. כידוע שאכילת קרבן פסח היה לאכול את הע״ז של מצרים, ויש להוסיף שלא רק שאכלו ישראל כנגד מצרים, אלא ישראל עצמם היו צריכים לאכול את זה בכדי לשבור רעיון זה שהיה מונח בתת מודע שלהם. ובכך הם ניצלו ממכת בכורות.
וכמו כן, אכילת מצה מנגדת את המשיכה של האדם אחר היצר הרע, וכידוע מדברי הרדב״ז שלכן חמץ אינו בטל אפילו במשהו.

ולכן כיום שאין לנו קרבן פסח, סוכ״ס אפשר לאכול דבר המסמל את הטוב וביעור הרע בכללותו, למרות שא״א לאכול כנגד הע״ז.
 
ראשי תחתית