עיקר מה שמפריע לכבודו כבר עמד בזה המהר"ל באורך גדול בגבורות פרק נ ונא.
ואסכם בתמצות את הדברים לטובת מי שאין לו פנאי לעיין.
מחד גיסא מבואר בתורה וכמו שאומרים בהגש"פ שהמצה שאנו אוכלים היא על שום שלא הספיק בצקם להחמיץ בצאתם, והיינו חלק מדרכי החירות, [וביאור העניין ארוך ואולי צריך אשכול בפנ"ע].
מאידך בפרשת ראה כתוב לחם עוני.
ובגמ' כתוב שני דרשות על לחם עוני על דרך הדרש, [בקטו ע"ב מה דרכו של עני בפרוסה, וכן מה עני הוא אופה ואשתו לשה], ובמקו"א [דומני בדף לז]ממעטים מ"לחם עוני" מצה שנילושה בשמן ודבש.
מ"מ ע"ד הפשט מבואר בספרי פרשת ראה שנקרא לחם עוני על שם עינוי שנענו במצרים, ומשם לקח רש"י דבריו בפרשת ראה שם שהמצה מזכירה את העוני, והרמב"ן הוסיף שרומזת לשני דברים גם לעוני וגם לחירות.
כיו"ב באבודרהם על הא לחמא עניא בשם רבי יוסף האזובי בשם בן עזרא שהיה שבוי בהודו והיו מאכילין אותו מצה ולא חמץ, כדי שיספיק ממנו מעט כי מתעכל אט אט, וכך היו המצרים עושים לישראל.
אך המהר"ל שם הק' על דברי הרמב"ן שבוודאי מצה היא זכר לחירות וכמו שהקשה כת"ר, וביאר דברי ר' שמעון בספרי [זה לא במקום שציינתי בגבורות ה' אלא שמונה או תשעה פרקים אחרי], שהמצה רומזת לשעבוד מעצם זה שהיא רומזת לחירות, כי חירות פירושה בע"כ חירות משעבוד, אך עיקרה על עצם החירות, וביאר שגם התורה כשאמרה לחם עוני, וגם בעל ההגדה שאמר הא לחמא עניא, אין פירושו מאכל של אדם עני אלא מאכל שהמאכל עצמו עני, והיינו עיסה שאין בה כי אם את הצורה הבסיסית של פת, ונעדרת כל צורה ותוספת צורה של פת.
והוסיף ביאור מתוק ועמוק בכל העניין, והוא שהחירות שייכת לעוני והשעבוד שייך לעושר, שהעשיר הוא משועבד לממונו ולכבודו ולמעמדו משא"כ העני.
