מתוך ה'מגדלות מרקחים':
וכל זה איננו שוה לי (ה יג)
במגילה טו. וברש״י שם, מבואר שהמן מכר את עצמו להיות עבד למרדכי ימים רבים לפני שעלה המן לגדולה. וקשה, דהנה ביבמות מח: דעת רבי עקיבא שאין מקיימין עבד ערל שלא מל, וא״כ איך קיים מרדכי את המן בתורת עבד ימים רבים מבלי שמל אותו.
וביערות דבש ח״א דרוש י״ז העלה מכח זה שבאמת מרדכי מל את המן והטבילו לשם עבדות והיה חייב במצוות כאשה, ולכאורה זהו דבר תימה לומר כן, בפרט שידוע דבהריגת המן נתקיימה מחית עמלק, ואם הוא עבד וחייב במצות כאשה אין לו דין עמלק לענין מחיה.
והיה אפשר לומר לפי המבואר בגמ׳ שם, דבלקחו על מנת שלא למולו רשאי לקיימו, א״כ יתכן שמרדכי קנה את המן על מנת שלא למולו. וביערות דבש שם לא ניחא ליה בתירוץ זה, כמו שכתב שם דבספר מנות הלוי מביא מהמדרש את נוסח שטר המכירה של המן, ולא נזכר שם תנאי זה.
ונראה לומר דהנה יש להסתפק היאך הדין בלוקח עבד סתם ואינו יכול למולו משום אונס, כגון שמתו אחיו מחמת מילה, האם חייב למוכרו לעובד כוכבים. ולכאורה נראה דכמו שכתב המרדכי בהלכות קטנות סי׳ תתקמ״ד שמי שנפסקה טליתו בשבת אינו עובר בעשה בכל רגע, דאינו מחוייב לפשוט את הבגד משום שלא אסרה התורה ללבוש בגד ד׳ כנפות בלי ציצית, אלא שיש מצות עשה להטיל ציצית וכיון שהוא אנוס על המצוה דאינו יכול לקשור בשבת אינו מבטל עשה, עי״ש. ולפי״ז הוא הדין הכא דאיכא חיוב למול את העבד מדין מילת עבדים שנצטווה בה אברהם אבינו כמו שכתבו התוס׳ יבמות שם ד״ה אין, וזו מצות עשה, אבל כשהוא אנוס שלא למול אין לו חיוב לחזור ולמוכרו לגוים, דלא אסרה תורה לקנות עבד ערל רק איכא מצוה למולו והרי הוא אנוס על המצוה.
ולפי״ז קשה למה הלוקח עבד מן הגוים ולא נתרצה למול חייב לחזור ולמוכרו לעובדי כוכבים, הרי האדון אנוס על קיום המצוה.
ונראה לומר לפי מה שכתבו התוס׳ יבמות מח. ד״ה אלא בתירוצם האחרון, דמעיקר הדין יכול רבו לכופו למולו דעבד איש אתה מל בעל כרחו, אלא דאין טוב לחייבו במצות הואיל ואינו חפץ לקיימם, א״כ אתי שפיר, דבאמת מעיקר הדין רבו אינו אנוס על קיום המצוה, כיון שיכול למולו בעל כרחו, אלא דכיון דלא טוב לעשות כן, מוכרח הוא לחזור ולמכרו לעובד כוכבים ולפטור עצמו מחובת מילה, דאונס אין כאן כיון דיכול למולו בע״כ.
ומעתה כל זה בעבד שבאמת יכול לכופו על כך, אבל המן שהיה עבד המורד במרדכי אדונו והמלך עשאו לשר ולא היה בשליטתו של מרדכי לכופו ולמולו, הרי שהיה אנוס על מילתו, ובכה״ג אין צריך לחזור ולמוכרו, משום שאינו עובר כלל מאחר שהוא אנוס על כך שאינו יכול למולו. ורק רבו שבידו לכופו ונמנע מכך משום שאינו טוב וכנ״ל, אז מחויב לחזור ולמכרו לעכו״ם. וצ״ע בזה.
וכל זה איננו שוה לי (ה יג)
במגילה טו. וברש״י שם, מבואר שהמן מכר את עצמו להיות עבד למרדכי ימים רבים לפני שעלה המן לגדולה. וקשה, דהנה ביבמות מח: דעת רבי עקיבא שאין מקיימין עבד ערל שלא מל, וא״כ איך קיים מרדכי את המן בתורת עבד ימים רבים מבלי שמל אותו.
וביערות דבש ח״א דרוש י״ז העלה מכח זה שבאמת מרדכי מל את המן והטבילו לשם עבדות והיה חייב במצוות כאשה, ולכאורה זהו דבר תימה לומר כן, בפרט שידוע דבהריגת המן נתקיימה מחית עמלק, ואם הוא עבד וחייב במצות כאשה אין לו דין עמלק לענין מחיה.
והיה אפשר לומר לפי המבואר בגמ׳ שם, דבלקחו על מנת שלא למולו רשאי לקיימו, א״כ יתכן שמרדכי קנה את המן על מנת שלא למולו. וביערות דבש שם לא ניחא ליה בתירוץ זה, כמו שכתב שם דבספר מנות הלוי מביא מהמדרש את נוסח שטר המכירה של המן, ולא נזכר שם תנאי זה.
ונראה לומר דהנה יש להסתפק היאך הדין בלוקח עבד סתם ואינו יכול למולו משום אונס, כגון שמתו אחיו מחמת מילה, האם חייב למוכרו לעובד כוכבים. ולכאורה נראה דכמו שכתב המרדכי בהלכות קטנות סי׳ תתקמ״ד שמי שנפסקה טליתו בשבת אינו עובר בעשה בכל רגע, דאינו מחוייב לפשוט את הבגד משום שלא אסרה התורה ללבוש בגד ד׳ כנפות בלי ציצית, אלא שיש מצות עשה להטיל ציצית וכיון שהוא אנוס על המצוה דאינו יכול לקשור בשבת אינו מבטל עשה, עי״ש. ולפי״ז הוא הדין הכא דאיכא חיוב למול את העבד מדין מילת עבדים שנצטווה בה אברהם אבינו כמו שכתבו התוס׳ יבמות שם ד״ה אין, וזו מצות עשה, אבל כשהוא אנוס שלא למול אין לו חיוב לחזור ולמוכרו לגוים, דלא אסרה תורה לקנות עבד ערל רק איכא מצוה למולו והרי הוא אנוס על המצוה.
ולפי״ז קשה למה הלוקח עבד מן הגוים ולא נתרצה למול חייב לחזור ולמוכרו לעובדי כוכבים, הרי האדון אנוס על קיום המצוה.
ונראה לומר לפי מה שכתבו התוס׳ יבמות מח. ד״ה אלא בתירוצם האחרון, דמעיקר הדין יכול רבו לכופו למולו דעבד איש אתה מל בעל כרחו, אלא דאין טוב לחייבו במצות הואיל ואינו חפץ לקיימם, א״כ אתי שפיר, דבאמת מעיקר הדין רבו אינו אנוס על קיום המצוה, כיון שיכול למולו בעל כרחו, אלא דכיון דלא טוב לעשות כן, מוכרח הוא לחזור ולמכרו לעובד כוכבים ולפטור עצמו מחובת מילה, דאונס אין כאן כיון דיכול למולו בע״כ.
ומעתה כל זה בעבד שבאמת יכול לכופו על כך, אבל המן שהיה עבד המורד במרדכי אדונו והמלך עשאו לשר ולא היה בשליטתו של מרדכי לכופו ולמולו, הרי שהיה אנוס על מילתו, ובכה״ג אין צריך לחזור ולמוכרו, משום שאינו עובר כלל מאחר שהוא אנוס על כך שאינו יכול למולו. ורק רבו שבידו לכופו ונמנע מכך משום שאינו טוב וכנ״ל, אז מחויב לחזור ולמכרו לעכו״ם. וצ״ע בזה.
