שפריר חביון
חבר חדש
- הצטרף
- 12/8/25
- הודעות
- 16
דף ב.-:
בריש מסכת ב"ק גבי "ארבעה אבות נזיקין" איתא "מדקתני אבות מכלל דאיכא תולדות, תולדותיהן כיוצא בהן או לאו כיוצא בהן".
ופרש"י "ל"ש אב ל"ש תולדה אם הזיק משלם, או דלמא לא" דמשמע דאי תולדותיהן לאו כיוצא בהן לא יתחייב כלל.
והקשה הפני יהושע "דאף אם נאמר תולדותיהם לאו כיוצא בהם עכ"פ יש לכל תולדה להדמות לאב שלה כדמצינו גבי טומאה אלא על כללי התולדות קא מיבעיא אם הם כיוצא בהם של כללי אבות כדמצינו גבי שבת או לא כדמצינו גבי טומאה... וא"כ גם לענין דינא לא יהיה כיוצא מאבות" היינו דלשיטת רש"י אין מובן מדוע נק' בשם תולדה אם אינו יתחייב כלל? הרי אין לכך משמעות.
ובהמשך הגמ' [דף ב, ב] "אין נגיחה אלא בקרן שנאמר ויעש לו צדקי' בן כנענה קרני ברזל כו' ואומר בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו בהם עמים ינגח. מאי ואומר... מהו דתימא כי פליג רחמנא בין תם למועד הני מילי בתלושה [כדפס' הא'] אבל במחוברת אימא כולה מועדת היא ת"ש בכור שורו וגו'". היינו שאם היה כתוב רק הפסוק הראשון לא הייתי יודע שבמחוברת בתם משלם חצי נזק, וכן אם היה כתוב השני הו"א שקרן תלושה פטור לגמרי.
והקשה הרשב"א "קשיא לי אדרבה אימא וכולה תמה היא לשלם חצי נזק בלחוד דכל לאפוקי קולא לתובע וחומרא לנתבע" היינו שאם היה כתוב רק תלושה מדוע תהי' הו"א שבמחוברת תמיד יהיה נזק שלם, מסתבר שתיהי' הו"א שישלם תמיד חצי נזק משום ספק ממונא לקולא.
ומתרץ "וי"ל דאדרבה בנזיקין ספיקו דידהו להחמיר כאיסורין" היינו שאין זה 'ספק ממונא' אלא 'ספק איסורא' ולכן יש להחמיר משום דספק איסורא לחומרא.
ואילו לקמן איתא בגמ' [ב, ב- ג, א] "דתניא ושלח זה הרגל וכן הוא אומר משלחי רגל השור והחמור, ובער זו השן וכן הוא אומר כאשר יבער הגלל עד תומו".
ולאחמ"כ מקשה הגמרא "ולכתוב רחמנא ושלח ולא בעי וביער דמשמע רגל ומשמע שן, משמע רגל דכתיב משלחי רגל השור והחמור ומשמע שן דכתיב ושן בהמות אשלח בם, [ומתרצת הגמרא:] אי לאו קרא יתירא הו"א או הא או הא או רגל דהיזקו מצוי או שן דיש הנאה להיזקו, [מקשה גמרא:] מכדי שקולין הן ויבואו שניהם דהי מנייהו מפקת [פי' שבכל א' יש צד חומרא שאין בחבירו ונלמד את שניהם מושלח]" ועיי"ש מה שתירצה.
ותמה ע"ז הרשב"א "קשיא לי אדרבה הי מינייהו מעלת דהא קי"ל המוציא מחברו עליו הראיה" פי' איך הגמ' רוצה ללמוד גם את שן וגם את רגל מאותו פסוק, הרי אם כבר לא נלמד אף אחד מהם דהא בממון המוציא מחבירו עליו הראיה! ועיי"ש מה שתירץ.
וקשיא על הרשב"א דגבי יליפא דתלושה למחוברת אומר שנזיקין הם איסורין ודנים לחומרא, ואילו גבי לימוד דשן ורגל אומר שנזיקין הם ממון וצריך לדון לקולא כי בממון המוציא מחבירו עליו הראיה.
ונראה לבאר בדא"פ, ובהקדים:
בפסוק "לפני עור לא תתן מכשול" מפרש רש"י "לפני הסומא בדבר לא תתן עצה שאינה הוגנת לו אל תאמר מכור שדך וקח חמור ואתה עוקף ונוטלה הימנו".
ומקשה ע"ז כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש זי"ע בלקו"ש [חכ"ז שיחה א' לפ' קדושים] דפירוש זה לכאורה אינו פשוטו של מקרא [ורש"י בא לפרש פשוטו של מקרא (ראה בראשית ג, ח, ובכ"מ)], דהפירוש הפשוט במבט ראשון הוא שאסור להניח מכשול בפני אדם שאינו רואה, או שנותן לו עצה שמכשילה אותו כמו שמציע לו ללכת בבוקר לעבוד וידע שחם מאוד וניזוק מהחום וכיו"ב.
ומתרץ ר שמכיון שכבר הוזכר בתורה מעשים מעין אלו (כדלקמן), והתורה הרי לא תחזור סתם, לכן מפרש רש"י שפה הכוונה היא לסוג אחר של איסור.
והענין: לפני כן נאמר בתורה בפרשת בור "וכי יפתח איש בור או כי יכרה אש בור כו' בעל הבור ישלם" - כלומר אסור להניח מכשול ולבצע פעולה העלולה לגרום נזק לזולת.
וכאן כותב (ס"ו): "און אע"פ אז דארט רעדט ניט די תורה דפירוש וועגן איסור והיתר, נאר וועגן תשלומין אויפן נזק - איז דאך, אדרבה: אויב מען ווערט נענש (מ'דארף באצאלן) פאר דעם היזק וואס מ'האט גורם געווען ... - איז דאך זיכער אז דאס איז א דבר האסור".
[תרגום חפשי: ואע"פ שהתורה לא מדברת שם בפירוש על איסור והתר, אלא בתשלומין על הנזק, - אך אדרבה: אם נענשים ויש לשלם עבור העונש שגרמו... הרי ודאי שזהו דבר איסור].
ועפ"ז י"ל הכא בקושיית הפנ"י על רש"י, שאכן פעמים שיהיה חייב בדיני שמים בלבד [עיין ב"ק דף נה, ב - נו, א ובכ"מ] וכך בתולדה יתכן שיעשה נזק ולא ישלם, אך בכ"ז התולדות דומים לאב שמזיק ויש איסור אף אם הם לא משלמים בפועל. ולכן פירש"י כאן שתולדותיהם לאו כיוצא בהם היינו שעל התולדה פטור לגמרי, אך נק' תולדה מצד שיש איסור [כמו באב].
ועפ"ז י"ל ג"כ בסתירת דברי הרשב"א, שהרי נתבאר לעיל שאם האדם צריך לשלם סימן שעבר על איסור, ובסוגיא הראשונה הגמרא דנה אם ישלם נזק שלם (על מחוברת בג' פעמים הראשונות), או חצי נזק, אך וודאי חייב לשלם, ולכן זה ספק איסורא ולכן הו"א נזק שלם. אמנם בסוגיא השניה בלימוד מ"ושלח" הספק הוא אם בכלל חייב, ואם אינו חייב אין זה איסור וחייב משום שזה ממונא, וספק ממונא לקולא, וצריך להיות פטור, ולכך נקט כאן הרשב"א דהוי "ממונא".
ואשמח לשמוע דעת המעיינים בזה
בריש מסכת ב"ק גבי "ארבעה אבות נזיקין" איתא "מדקתני אבות מכלל דאיכא תולדות, תולדותיהן כיוצא בהן או לאו כיוצא בהן".
ופרש"י "ל"ש אב ל"ש תולדה אם הזיק משלם, או דלמא לא" דמשמע דאי תולדותיהן לאו כיוצא בהן לא יתחייב כלל.
והקשה הפני יהושע "דאף אם נאמר תולדותיהם לאו כיוצא בהם עכ"פ יש לכל תולדה להדמות לאב שלה כדמצינו גבי טומאה אלא על כללי התולדות קא מיבעיא אם הם כיוצא בהם של כללי אבות כדמצינו גבי שבת או לא כדמצינו גבי טומאה... וא"כ גם לענין דינא לא יהיה כיוצא מאבות" היינו דלשיטת רש"י אין מובן מדוע נק' בשם תולדה אם אינו יתחייב כלל? הרי אין לכך משמעות.
ובהמשך הגמ' [דף ב, ב] "אין נגיחה אלא בקרן שנאמר ויעש לו צדקי' בן כנענה קרני ברזל כו' ואומר בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו בהם עמים ינגח. מאי ואומר... מהו דתימא כי פליג רחמנא בין תם למועד הני מילי בתלושה [כדפס' הא'] אבל במחוברת אימא כולה מועדת היא ת"ש בכור שורו וגו'". היינו שאם היה כתוב רק הפסוק הראשון לא הייתי יודע שבמחוברת בתם משלם חצי נזק, וכן אם היה כתוב השני הו"א שקרן תלושה פטור לגמרי.
והקשה הרשב"א "קשיא לי אדרבה אימא וכולה תמה היא לשלם חצי נזק בלחוד דכל לאפוקי קולא לתובע וחומרא לנתבע" היינו שאם היה כתוב רק תלושה מדוע תהי' הו"א שבמחוברת תמיד יהיה נזק שלם, מסתבר שתיהי' הו"א שישלם תמיד חצי נזק משום ספק ממונא לקולא.
ומתרץ "וי"ל דאדרבה בנזיקין ספיקו דידהו להחמיר כאיסורין" היינו שאין זה 'ספק ממונא' אלא 'ספק איסורא' ולכן יש להחמיר משום דספק איסורא לחומרא.
ואילו לקמן איתא בגמ' [ב, ב- ג, א] "דתניא ושלח זה הרגל וכן הוא אומר משלחי רגל השור והחמור, ובער זו השן וכן הוא אומר כאשר יבער הגלל עד תומו".
ולאחמ"כ מקשה הגמרא "ולכתוב רחמנא ושלח ולא בעי וביער דמשמע רגל ומשמע שן, משמע רגל דכתיב משלחי רגל השור והחמור ומשמע שן דכתיב ושן בהמות אשלח בם, [ומתרצת הגמרא:] אי לאו קרא יתירא הו"א או הא או הא או רגל דהיזקו מצוי או שן דיש הנאה להיזקו, [מקשה גמרא:] מכדי שקולין הן ויבואו שניהם דהי מנייהו מפקת [פי' שבכל א' יש צד חומרא שאין בחבירו ונלמד את שניהם מושלח]" ועיי"ש מה שתירצה.
ותמה ע"ז הרשב"א "קשיא לי אדרבה הי מינייהו מעלת דהא קי"ל המוציא מחברו עליו הראיה" פי' איך הגמ' רוצה ללמוד גם את שן וגם את רגל מאותו פסוק, הרי אם כבר לא נלמד אף אחד מהם דהא בממון המוציא מחבירו עליו הראיה! ועיי"ש מה שתירץ.
וקשיא על הרשב"א דגבי יליפא דתלושה למחוברת אומר שנזיקין הם איסורין ודנים לחומרא, ואילו גבי לימוד דשן ורגל אומר שנזיקין הם ממון וצריך לדון לקולא כי בממון המוציא מחבירו עליו הראיה.
ונראה לבאר בדא"פ, ובהקדים:
בפסוק "לפני עור לא תתן מכשול" מפרש רש"י "לפני הסומא בדבר לא תתן עצה שאינה הוגנת לו אל תאמר מכור שדך וקח חמור ואתה עוקף ונוטלה הימנו".
ומקשה ע"ז כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש זי"ע בלקו"ש [חכ"ז שיחה א' לפ' קדושים] דפירוש זה לכאורה אינו פשוטו של מקרא [ורש"י בא לפרש פשוטו של מקרא (ראה בראשית ג, ח, ובכ"מ)], דהפירוש הפשוט במבט ראשון הוא שאסור להניח מכשול בפני אדם שאינו רואה, או שנותן לו עצה שמכשילה אותו כמו שמציע לו ללכת בבוקר לעבוד וידע שחם מאוד וניזוק מהחום וכיו"ב.
ומתרץ ר שמכיון שכבר הוזכר בתורה מעשים מעין אלו (כדלקמן), והתורה הרי לא תחזור סתם, לכן מפרש רש"י שפה הכוונה היא לסוג אחר של איסור.
והענין: לפני כן נאמר בתורה בפרשת בור "וכי יפתח איש בור או כי יכרה אש בור כו' בעל הבור ישלם" - כלומר אסור להניח מכשול ולבצע פעולה העלולה לגרום נזק לזולת.
וכאן כותב (ס"ו): "און אע"פ אז דארט רעדט ניט די תורה דפירוש וועגן איסור והיתר, נאר וועגן תשלומין אויפן נזק - איז דאך, אדרבה: אויב מען ווערט נענש (מ'דארף באצאלן) פאר דעם היזק וואס מ'האט גורם געווען ... - איז דאך זיכער אז דאס איז א דבר האסור".
[תרגום חפשי: ואע"פ שהתורה לא מדברת שם בפירוש על איסור והתר, אלא בתשלומין על הנזק, - אך אדרבה: אם נענשים ויש לשלם עבור העונש שגרמו... הרי ודאי שזהו דבר איסור].
ועפ"ז י"ל הכא בקושיית הפנ"י על רש"י, שאכן פעמים שיהיה חייב בדיני שמים בלבד [עיין ב"ק דף נה, ב - נו, א ובכ"מ] וכך בתולדה יתכן שיעשה נזק ולא ישלם, אך בכ"ז התולדות דומים לאב שמזיק ויש איסור אף אם הם לא משלמים בפועל. ולכן פירש"י כאן שתולדותיהם לאו כיוצא בהם היינו שעל התולדה פטור לגמרי, אך נק' תולדה מצד שיש איסור [כמו באב].
ועפ"ז י"ל ג"כ בסתירת דברי הרשב"א, שהרי נתבאר לעיל שאם האדם צריך לשלם סימן שעבר על איסור, ובסוגיא הראשונה הגמרא דנה אם ישלם נזק שלם (על מחוברת בג' פעמים הראשונות), או חצי נזק, אך וודאי חייב לשלם, ולכן זה ספק איסורא ולכן הו"א נזק שלם. אמנם בסוגיא השניה בלימוד מ"ושלח" הספק הוא אם בכלל חייב, ואם אינו חייב אין זה איסור וחייב משום שזה ממונא, וספק ממונא לקולא, וצריך להיות פטור, ולכך נקט כאן הרשב"א דהוי "ממונא".
ואשמח לשמוע דעת המעיינים בזה
