בחזו"ע הביא כמה אחרונים שכתבו כך, אך צ"ע מכיון שכולם כתבו זאת רק למנהג ר"ת
אעלה את הדברים שכתבתי בעניין זה מלפני שנים , ואולי זה יוסיף לך , או שזה יהיה תועלת עבור אחרים.
זמן הדלקת נר חנוכה
תחילה אביא בקצרה את המקורות והנושאים, ולאחמ"כ אביא הלשונות ביותר הרחבה.
א. רוב הראשונים כתבו להדיא דזמן הדלקתה היא בבין השמשות, והם-
בה"ג, רמב"ם, רשב"א, ריטב"א, ר"ן, מאירי, מהר"ם מרוטנבורג, תוס' הרא"ש, פסקי מהרי"ח, ר"י מילוניל, תניא רבתי, ספר הפרנס, ותלמיד הרא"ש.
ונביא לקמן לשנותיהם.
ומדברי המנהיג, ותוס' מנחות, ותוס בזבחים, ישנם ב' פירושים איך לבארם האם כרוב ראשונים דזה בבין השמשות, או בצאת הכוכבים.
ונביא ג"כ לשונותיהם ונדון בדבריהם.
ב. בב"י להדיא כתוב שזמן הדלקתה היא בבין השמשות, וזהו ה "סוף שקיעה".
ולא זו בלבד, מצינו עוד מקומות בב"י שנוקט להדיא ש"סוף שקיעה" היינו בין השמשות, ונביא ג"כ הלשונות.
ג. הרבה מהאחרונים למדו להדיא דזמן הדלקתה הוא בבין השמשות והם-
מנחת כהן, משחא דרבוותא, פתח הדביר, מאמר מרדכי,
ושדי חמד,
[וכן מבואר מהטור ברקת], וכן כתב הר"ם בן מכיר [שהיה ראש הישיבה בעין זיתים בדור שסמוך לב"י, בספרו "סדר היום"],
וכן הרב רפאל עמנואל חי ריקי [מלפני 300 שנה], וכן היה כך
מנהג הספרדים כעדות הר"י פראג'י, [וכן ס"ל
הפרי חדש גבי הדלקת נר חנוכה דהיא בשקיעה דידן הנראית].
ונביא לשונות כל אחד מהם.
ד. בדברי הב"ח והמ"א דס"ל דזמן הדלקתה היא בצאת הכוכבים, נדון ונשא וניתן בדבריהם, וכן נדון בחילוק שיש בין תעניות לשאר דברים.
ועתה אתחיל להביא הלשונות והמו"מ בס"ד.
א
דברי הראשונים דסברי דזמן הדלקתה הוא בבין השמשות
בה"ג-
"והיכא דטעה או נאנס ולא אדליק אחר שקיעת החמה מדליק ליה בתר הכי, דאית ליה שיעורא עד שתכלה רגל מן השוק, אבל ודאי אי אדלקה לאחר השקיעה וכבתה לא הדר מדליק וכו' והיכא דאדליק קודם שקיעת החמה וכבתה קודם שקיעת החמה הדר מדליק לה משתשקע החמה משום דאדלקה בלא זמנה".
הנה שיטתו- דזמנה הוא בבין השמשות מהשקיעה והילך.
רמב"ם פ"ד ה"ה-
"אין מדליקין נרות חנוכה קודם שתשקע החמה אלא עם שקיעתה לא מאחרין ולא מקדימין, שכח או הזיד ולא הדליק עם שקיעת החמה מדליק והולך עד שתכלה רגל מן השוק".
רשב"א כא:- ד"ה והא דאמרינן מצותה משתשקע החמה, מאריך שם לבאר דעיקר ההדלקה היא בשקיעה של בין השמשות ואף אם הקדים קודם לכן יצא, [ולאפוקי מבה"ג דס"ל דקודם השקיעה לא יצא] והביא ראיה מער"ש דשם הרי מדליק עוד לפני השקיעה ולפני בין השמשות והסבה כי יש היכר שעושה לשם מצוה וא"כ הה"נ בשאר ימים ניכר שמדליק לשם מצוה, אלא מאי, עיקר הדין הוא בבין השמשות כמו שמביא מהסוגיא של רבה שמשמשקע הוא בין השמשות והילכתא כרבה ולכן עיקר מצוותה בבין השמשות ומיהו אם הקדים יצא וכער"ש שחייב להקדים דא"א בבין השמשות.
וז"ל שם- "הא דאמרינן מצותה משתשקע החמה וכו' מסתברא דלאו עכובא היא לומר דקודם לכן אם רצה אינו מדליק וכו'
והראיה הדלקת נר חנוכה בע"ש דע"כ מקדים עם חשכה לרבה דאמר בשלהי פרקין משתשקע החמה בין השמשות", וכו'
ואוסיף ביאור- להבין מח' בה"ג ושאר ראשונים, והוא- דמחד כתוב בגמ' שזמן הדלקת חנוכה הוא משתשקע, אך מאידך קיי"ל שמזמן שתשקע לשי' רבה הוא כבר בין השמשות, וא"כ- לשי' רבה בער"ש א"א להדליק משתשקע משום דזה כבר ספק לילה, אלא מדליק לפנ"כ, דעל כרחך שמשתשקע זה לא לעיכובא אלא עיקר הדין אך איה"נ אי רצה להקדים קצת יכול [וכמובן להקדים קצת כדי שלא יהא שרגא בטיהרא], וזהו שיטת שאר ראשונים דפליגי אבה"ג, אך שיטת בה"ג דהילכתא כר' יוסף דפליג ארבה וסבר שמשתקע עדיין הוא יום, ויש הבדל בין רבה לר' יוסף כמה זמן הוא בין השמשות דלרבה הוא שלשת רבעי מיל והוא מהשקיעה ואילך, ואילו לר' יוסף הוא שני חלקי מיל דזה יוצא הבדל ביניהם של דקה וחצי, וא"כ לר' יוסף ששוקעת החמה הוא יום גמור למשך דקה וחצי ורק לאחר מכן מתחיל בין השמשות, ולכן לבה"ג- אין ראיה מער"ש משום שמשתשקע הוא עדיין יום וגם בער"ש מדליק משתשקע דיש לו עוד דקה וחצי עד בין השמשות, וזה יסוד מח' ובזה זה תלוי, אך מה שצריך לשים לב- דבין לבה"ג ובין לחולקים עליו, הזמן העיקרי הוא "בין השמשות" רק המח' אי שייך להקדים קצת או לא.
ריטב"א כא:- ד"ה ועיקר מצותה משתשקע החמה, פירוש היה נראה
"כי סוף השקיעה דהיינו בין השמשות" קאמר דהכי משמע האי לישנא כדפר"ת ז"ל בסוף פירקין, ומיהו ודאי אם רצה להדליק מתחילת השקיעה מדליק, שאם לא כן נרות של שבת אימת מדליק להו, אלא ודאי כדאמרן דכל זמן שקיעת החמה שהנר אורו מבהיק זמנם להדליק בברכה ולאפוקי קודם לכן.
הר"ן ט. בדפי הרי"ף ד"ה משתשקע- "לאו למימרא שלא יהא רשאי להדליק קודם זמן זה דשבת יוכיח דצריך להדליק קודם שקיעת החמה לרבה דאמר בשלהי פרקין
דמשתשקע החמה הוי בין השמשות., אלא עיקר מצותה קאמר ואם רצה להקדים מקדים", וכו'.
להדיא- דסוגיין איירי אבין השמשות וזה זמן הדלקתה, אלא דאם הקדים קודם בין השמשות ג"כ יצא וכער"ש וכו'.
וכן מהמשך דבריו- שם שהביא את בה"ג דסבר דצריך להדליק אחר השקיעה וזה לעיכובא ואף בער"ש. וכותב שם
"וכר' יוסף דאמר משתשקע החמה עד שהכסיף העליון והשוה לתחתון יום", דלהדיא- המח' בין בה"ג ולבין שאר הראשונים [הר"ן והרשב"א וכו'] הוא איירי על בין השמשות על שעת המח' בין רבה לר' יוסף מתי מתחיל בין השמשות, דלבה"ג רק בזמן הזה אפשר להדליק וא"א להקדים, ואף בער"ש ואילו לשאר הראשונים זה רק לכתחילה אך מיהו אם הקדים שפיר.
מאירי שבת כא:- ד"ה אחר שכתבנו שאם כבתה, שם מאריך ג"כ לבאר את עיקר הדלקתה מהשקיעה דהוא בין השמשות ולכן אם הקדים לא יצא דהוי שרגא בטיהרא חוץ מער"ש דא"א.
וז"ל בסוף דבריו שם- "ומ"מ קודם שקיעת החמה לא, שהרי כשרגא בטיהרא וכו'
שהרי משתשקע עד שיראו ג' כוכבים בינוניים הוא בין השמשות".
והיינו- שביום חול זמן הדלקתה הוא "משתשקע שהוא בין השמשות", אלא דבער"ש שאין יכול להדליק בבין השמשות יקדים ללפני.
מהר"ם מרוטנבורג- בתשובות פסקים ומנהגים מהד' קוק, ח"א סי' קכז'- וז"ל
"ונרות חנוכה נמי מדליקין מבעו"י משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימין, ואע"ג דאכתי עוד היום גדול וא"צ לאותה אורה".
דלהדיא מדבריו- דמדליקין בבין השמשות וכלשונו כל זמן שפני מזרח מאדימין דזה בין השמשות, וזהו זמן הדלקתה.
תוס' הרא"ש שבת לה.- וז"ל "ותירץ ר"ת שיש חילוק בין משקיעת החמה ובין משתשקע החמה, דמשקיעת משמע תחילת שקיעה שמתחלת החמה ליכנס בעובי הרקיע וכו' אבל משתשקע דהכא
היינו סוף שקיעה אחר שנכנסת החמה כולה בעובי הרקיע ומאז עד הלילה ליכא אלא שני חלקי מיל, והביא ראיה מהא דאמרינן לעיל
גבי נר חנוכה מצותה משתשקע החמה וכו' אלא ודאי מסוף שקיעה קאמר".
להדיא- כותב שסוף שקיעה הוא בין השמשות דאז יש עד הלילה שני חלקי מיל שהוא בין השמשות, ועל זה מחבר את דין חנוכה דזמן הדלקתו הוא בסוף שקיעה דהוא בעצם בין השמשות דיש שני חלקי מיל עדיין של בין השמשות, ולאפוקי מהשקיעה הראשונה דהיא יום גמור [כשי' ר"ת].
ספר מצות זמניות הל' חנוכה [לתלמיד הרא"ש]- וזמן הדלקתם הוא
"מעת בוא השמש" עד שתכלה רגל מן השוק.
ר"י מילוניל- כ"א:- דאי לא אדליק
"תיכף שתשקע החמה" לא עברה שעת הדלקה כל זמן שלא כלתה רגל מן השוק ומצוה בזמנה הוא.
תניא רבתי- והא דתניא מצותה עד שתכלה רגל מן השוק,
"שאם לא הדליקה בשקיעת החמה" שהולך ומדליקה עד שתכלה רגל מן השוק.
ספר הפרנס סימן ק"נ- ושיעור שמן בנר כדי שתהא דולקת
"משקיעת החמה" עד שתעלה עמוד השחר.
וכן הוא בפסקי מהרי"ח [לאחד מבעלי התוס'] הובאו דבריו בספר תוספות ר"י הזקן של מכון אופק כרך ג' בסוף יש שם מפסקי מהרי"ח ובדף לד: כותב-
"בין השמשות דר' יהודה היינו משתשקע החמה דהיינו סוף שקיעתה עד שיכסיף העליון והשוה לתחתון לרבה אמר שמואל" וכו', להדיא בדבריו- דבין השמשות הוא סוף שקיעה.
דברי הראשונים דיש בהם ב' צדדים איך לבארם
לשון המנהיג הל' חנוכה- "משתשקע החמה כשקיעת החמה דתענית דאמר שמואל כל תענית שלא שקעה עליו חמה לאו שמיה תענית דהוא צאת הכוכבים וכו' דמשקיעת החמה הראשון עד צאת הכוכבים יממא הוא וכו' וחזי כשרגא בטיהרא וליכא פרסום ניסא אלא משקיעת החמה האחרון ואילך".
צד א'- דכוונתו ממש לצאת הכוכבים, דהא כתב דעד צאת הכוכבים הוא יום.
צד ב'- לבארו כהראשונים לעיל, מסיומו דכתב
"משקיעת החמה האחרון" דהכוונה לבין השמשות, והיינו דהוא סבירא ליה כר"ת דתרי שקיעות ניניהו וממילא בגמ' כתוב שצריך בתענית לחכות שתשקע החמה ומבאר דאין הכוונה לשקיעה הראשונה דהיא יום גמור אלא לשקיעה השניה שהיא שקיעה שע"י יש צאת הכוכבים, וממש הוי כפירוש תוס' בסוגיין דשבת.
ולפי צד זה- מאי דכתב דהוא צאת הכוכבים, היינו- דצריך להמתין לשקיעה השנייה דממנה מתחילים לחשבן את זמן צאת הכוכבים [שלשת רבעי מיל] ולאפוקי מהשקיעה הראשונה דהוא יום גמור.
תוס' במנחות כ: ד"ה נפסל בשקיעת החמה [בסוף התוספות]- "וי"ל דההיא שקיעה בסוף שקיעה דהיינו צאת הכוכבים כמו שמפרש ר"ת דמשתשקע משמע סוף שקיעה".
צד א'- דהא כתבו דסוף שקיעה היא צאת הכוכבים.
צד ב'- דכוונתם לאפוקי מתחילת שקיעה, והיינו- דתוס' שם שואל את הסתירה הידועה בסוגיות בין שבת שמהשקיעה עד צאת הכוכבים יש שלשת רבעי מיל ואילו בפסחים יש ד' מילין ומביאים את ישוב ר"ת דהסוגיא בפסחים איירי אתחילת שקיעה ואילו בשבת איירי בסוף שקיעה, ומיד מביא תוס' ראיה מחנוכה דהא דינה להדליק משתשקע החמה דעל כרחך הוא בסוף שקיעה ולא בתחילת שקיעה כי א"כ הוי ליה שרגא בטיהרא.
וא"כ- תוס' מחבר את דין של חנוכה לסוגייא בשבת דשם הרי איירו בסוף שקיעה והיינו בין השמשות דיש עד צאת הכוכבים שלשת רבעי מיל וזהו סוף שקיעה דשבת וחנוכה, והוי סוף אע"פ שיש עוד שלשת רבעי מיל, משום שהוא סוף כלפי הד' מילין שקדמו ששם היה התחלה.
ולכן יותר נח לומר כצד ב'- דהא חיברו התוס' את חנוכה לסוגייא דשבת, ושם ודאי הוא על בין השמשות דעל כרחך מה שכתבו גבי חנוכה "דהיינו צאת הכוכבים", הוא על בין השמשות דהוא סוף הד' מילין שתיכף ומיד [שלשת רבעי מיל] מגיע צאת הכוכבים, ולאפוקי מתחילת שקיעה שהיא רחוקה מזמן צאת הכוכבים.
ואין ה"נ- דבתוס' שם מוכח דיש דברים יוצאי דופן דהם צריכים ממש בצאת בכוכבים וכגון דם שנפסל בשקיעת החמה דמבארים שם תוס' דזה איירי אצאת הכוכבים יעו"ש בסוף התוס', אך מ"מ כל דבר לגופו, ושבת וחנוכה דינם בבין השמשות וזהו הסוף של הד' מילין אך לא ממש הסוף שזה כבר צאת הכוכבים.
וכן הוא הכי-
בתוס' זבחים נז: ד"ה מנין יעו"ש.
ב
עתה נעבור לדברי הב"י
א. תחילה נביא לשון הב"י בסוגיין בדוכתין- סוף סי' תרע"ב מבאר את דברי הטור שכתב "סוף שקיעה"- "וז"ל "ונראה שדקדק רבינו לכתוב מסוף שקיעה משום דתחילת שקיעת החמה עדיין היום גדול כמו שכתבו התוספות בפרק במה מדליקין".
וביאור דבריו- דתוס' בשבת לה' [ד"ה תרי תלתי מיל, שציין לזה הב"י], דיברו מתי הוא זמן בין השמשות והתוס' שם קאי בשיטת ר"ת, וכתבו שם התוס' דיש תחילת שקיעה דהוא מתחילת הד' מילין דהוא יום גמור, ויש "סוף שקיעה" שהוא קרוב לסוף הד' מילין והוא זמן בין השמשות, יעו"ש בתוס'.
להדיא בדברי הב"י- בביאור הטור "סוף שקיעה" הוא כדברי התוס' בשבת שביארו מתי הוא סוף שקיעה דהוא סוף זמן הד' מילין [או שני שליש מיל או שלשת רבעי מיל] דאז מתחיל בין השמשות.
והיינו- שהב"י שולח לתוס' בשבת ששם מבואר מהו סוף שקיעה, ולפי"ז הוא מבאר את פשט דברי הטור כאן, ושם הרי מבואר דסוף שקיעה הוא הסוף הד' מילין דאז הוי בין השמשות.
ואע"פ- שכאן הב"י אזיל, על בין השמשות של ר"ת שהוא מאוחר מבין השמשות שלנו, מ"מ- זה נושא אחר, וכשם שאלו שמדליקין בצאת הכוכבים שלנו, הוא עדיין לפי הב"י יום גמור [לפי שיטת ר"ת] דצאת הכובים לשיטתו הוא עוד שעה אחרי, הה"נ בין השמשות.
ומה שלמדנו מהב"י הוא- דסוף שקיעה הוא בין השמשות, וממילא הוא לשיטתו כר"ת בין השמשות הוא מאוחר יותר, אך אנן אזלינן בתר בין השמשות שלנו.
ב. עוד מקום להדיא בב"י גבי "סוף שקיעה" דהוא בין השמשות- סי' רס"א גבי סוגייא בדוכתא של תחילת שקיעה וסוף שקיעה, דשם הרי זה הסוגייא שהובא הסתירה של ר"ת ויישובו על תחילת שקיעה וסוף, ושם להדיא כותב הב"י
"נמצא שמתחילת השקיעה עד בין השמשות שהוא סוף השקיעה שלשת מילין ורבע".
להדיא- בסוגייא בדוכתא של תחילה וסוף כותב הב"י להדיא דסוף שקיעה הוא בין השמשות.
ג. וכן הוא בב"י רצג'- בתחילת הסימן
"כבר כתבתי בסי' רסא' דלרבי יהודה אחר סוף שקיעת החמה אלף וחמש מאות אמה הוי בין השמשות", דזה בעצם- שלשת רבעי מיל, דלהדיא בדבריו שזמן בין השמשות קרי ליה סוף שקיעה, דזהו הסוף של הד' מילין.
ד. עוד מקום בב"י- ראה בהל' תפילין סי' ל'- גבי דאסור להניח תפילין בשבת דהביא שם דברי ספר התרומה דביאר דמה הכוונה דמהשקיעה אסור להניחם דזה אזלי אסוף שקיעה סמוך לצאת הכוכבים, והיינו- לאפוקי מתחילת שקיעה שהוא רחוק ד' מילין מצאת הכוכבים, דלהדיא- סוף שקיעה הוא קודם צאת הכוכבים סמוך לו דזה בעצם בין השמשות דזה זמן הסמוך לצאת הכוכבים.
וכן כתב שם הב"ח בסוף הסימן להדיא דסוף שקיעה היינו בין השמשות [ועיין לקמן אות ד' שנעיר על דבריו].
ה. עוד בב"י- ראה גם בהל' תענית דשם הביא את שיטת רבינו אלחנן דאפשר להוציא את התענית ב "סוף שקיעה" ומבואר שם בב"י דסוף שקיעה היינו בין השמשות, אלא דשם החמירו ולא הוציאו בסוף שקיעה שזה בין השמשות אלא חיכו לצאת הכוכבים כי לא בקיאים, כך זה שיטת ר' אלחנן.
דהנה להדיא- מבאר לנו הב"י דמושג סוף שקיעה הוא בין השמשות.
וכן מצינו במ"א דכתב להדיא בסי' רל"ג סק"ג- דסוף שקיעה היינו בין השמשות, והוא גבי זמן תפילת מנחה עד מתי אפשר להתפלל, כותב שם בזה"ל "כוונתו בסוף השקיעה והוא כמו רביעית שעה קודם צאת הכוכבים".
[ועיין לקמן באות ד' שנעיר על דבריו].
ולפי כל הנ"ל מובן הדק היטב- איך הב"י חיבר את דברי הטור עם דברי בה"ג והרמב"ם, דשי' בה"ג והרמב"ם דזמן הדלקתה היא עם שקיעת החמה, וע"ז מיד ביאר דברי הטור דסוף שקיעה היינו כדכתבו התוס' בשבת וכו' וכביאורינו לעיל, וא"כ אתי שפיר- דכיון דכולהו ס"ל דזמן הדלקתה היא בבין השמשות הן בה"ג והן הרמב"ם והן הטור, ולא חש כלל הב"י- שיש פה עוד שיטה, אלא הכל זמן אחד דהוא בין השמשות.
ג
דברי האחרונים דס"ל דהזמן הוא בבין השמשות.
א. בספר משחא דרבוותא [לרבי מסעוד רפאל, אלפאסי]- על סעיף זה דחנוכה וז"ל- "סוף שקיעת החמה, דתחילת שקיעתה עדיין היום גדול שהוא מהלך ג' מילין ורביע,
אלא סוף שקיעה דהיינו בין השמשות שהוא ג' רבעי מיל עד הלילה".
להדיא- דסוף שקיעה דידן דנר חנוכה, מעמיד על בין השמשות, דזהו סוף שקיעה כי זה סוף הד' מילין.
ב. וכן הוא בדברי המנחת כהן להדיא בג' מקומות, גבי "סוף שקיעה"- גם בסוגייא דשבת, וגם גבי תענית, וגם בסוגיין גבי חנוכה.
בסוגייא דשבת- והוא במאמר בוא השמש, בתחילת פרק שלישי מבאר את שיטת ר"ת גבי תחילה וסוף של השקיעה, ועל זה כותב
"ומשתשקע החמה דשבת שאין בינה ובין הלילה אלא שיעור ג' רבעי מיל היינו סוף שקיעה והוא אחר שגמרה החמה לשקוע ולעבור כל עובי הרקיע ומאותה העת מתחיל זמן בין השמשות לדעת ר' יהודה" וכו', דלהדיא- סוף שקיעה קאי אבין השמשות.
וגבי תענית- בפרק אחד עשר בשליש האחרון, דשם מביא את הראשונים בתענית שכתבו דסוף היינו צאת הכוכבים אם זה הרא"ש והג"ה מרדכי ועל זה כותב
"אלא שעדיין קשה לי שכתב הרב דשקיעה חמה היינו סוף שקיעה והוא זמן יציאת הכוכבים שהרי כששקעה חמה בעובי הרקיע עדיין אינו לילה גמור אלא בין השמשות שהוא ספק מן היום ומן הלילה ועד צאת הכוכבים יש שיעור ג' רבעי מיל" וכו', ועל החלק הזה- נשאר בצ"ע, אלא דלעניין תענית כן מצריך צאת הכוכבים מדינא דגמ' שכתוב דשקעה עליו חמה והוא מפרש דלשון זה הוא צאת הכוכבים, אבל כלפי הראשונים שכתבו דזה קאי אסוף שקיעה שהוא צאת הכוכבים נשאר בצ"ע דהא סוף שקיעה זה בן השמשות, וכן שם מביא את ר' אלחנן שלא בקיאים וגם את זה דוחה דהא משמע מי שבקי יכול להוציא תענית בבין השמשות והרי זה זמן הספק ושמא זה עדיין יום ונמצא שאכל בתענית.
וכן אסוגיין גבי חנוכה- באמצע פרק שלישי- דרוצה להביא ראיה ללשון מששתקע לשי' ר"ת, מביא את הסוגייא שנאמר בנר חנוכה שזמנה משתשקע ועל זה כותב
"והנה יש קצת ראיה לזה הפירוש שמשתשקע החמה משמע זמן יותר מאוחר משקיעת החמה ושהוא סמוך לצאת הכוכבים ממה שאמרו בפרק במה מדליקין מצות נר חנוכה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק ואמרו שם שלא מקדימין ולא מאחרין וכו', ונראה בהכרח שצריך לפרש האי משתשקע החמה כפירוש ר"ת דהיינו סוף שקיעה והוא סמוך לצאת הכוכבים שיעור ג' רבעי מיל אבל אם נפרש משתשקע החמה וכו' אלא ודאי היא סוף שקיעה וכן פירש המרדכי בריש פרק במה מדליקין והטור ומהרי"ק [היינו מהר"י קארו, השו"ע]
בא"ח סימן תרע"ב".
להדיא בדבריו- בחנוכה מאי דכתוב סוף שקיעה קאי אבין השמשות, ובעקר מסיומו שביאר הכי להדיא דברי השו"ע שלנו וכן את הטור.
ג. עיין בפתח הדביר הל' שבת סי' רס' סק"י בסופו- דשם איירי גבי תוספת שבת דלר"ת דיש שתי שקיעות כותב בזה"ל,
"ומתחילת השקיעה עד בין השמשות שהוא סוף השקיעה ד' מילין ורביע" [כשיטות שהזמן הוא ה' מילין]".
דלהדיא- קורא לסוף שקיעה בין השמשות, דזה הסוף הד' או ה' מילין.
ד. מאמ"ר סי' תרע"ב- על דברי השו"ע עם סוף שקיעתה מביא את האחרונים [הב"ח והמ"א] דביארו את השו"ע דהוא צאת הכוכבים, וע"ז מקשה "ואע"ג
דמסוף שקיעה עד צאת הכוכבים איכא שיעור ג' רבעי מיל שהוא קרוב לרבע שעה והיינו משך זמן בין השמשות וכמבואר לעיל סי' רס"א".
והיינו דקשיא ליה- למה האחרונים העמידו דברי השו"ע כאן על צאת הכוכבים הרי השו"ע כתב כאן סוף שקיעתה ואנן קיי"ל דסוף שקיעה הוא בין השמשות דאז מתחיל השלשת רבעי מיל וכדאיתא סי' רס"א?.
קודם כל- רואים מדבריו איך ביאר את השו"ע דכתב סוף שקיעה דהוא קאי על הזמן של השלשת רבעי מיל שזה בין השמשות.
אלא דהמאמ"ר- מיישב את דברי האחרונים שהעמידו על צאת הכוכבים, כי אין העולם בקיאים על זמן זה.
ונגע בזה לקמן בסמוך, [באות ד'] האם זה נוגע לדידן.
ה. שדי חמד [אסיפת דינים] מערכת יום הכיפורים סי' ג' ס"ק כח'- מביא שם בשם הר"י פראג'י את יסוד ר"ת דיש תחילת שקיעה וסוף שקיעה, ועל זה מעמיד דברי השו"ע בכמה מקומות ובניהם את שו"ע דחנוכה, וע"ז מוסיף מיד דמסוף שקיעה יש שלשת רבעי מיל עד צאת הכוכבים.
וז"ל שם-
"וכן בהלכות חנוכה סי' תרע"ב אין מדליקין נר חנוכה אלא עם סוף שקיעתה, והביא עוד כן מדברי הפוסקים בשאר מקומות וביאר עוד דמה שאמרו בפרק במה מדליקין משתשקע החמה הוי בין השמשות ושיעורו שלשת רבעי מיל הוא מסוף השקיעה".
להדיא- שמסוף שקיעה היינו בין השמשות דמאז יש שלשת רבעי מיל עד צאת הכוכבים, וזהו פשט השו"ע בהל' חנוכה דידן ועוד מקומות [כפי שהביא שם] גבי סוף שקיעה דהוא סוף הד' מילין דהוי בין השמשות.
ו. טור ברקת [לרבינו חיים בן אברהם הכהן מארם צובא] סי' תרע"ב סק"א- וז"ל "להיות כי מצות חנוכה הוא נוגע למדת לילה כנודע מן הזוהר
ולכן אין מדליקין נר חנוכה קודם שתשקע החמה" וכו' ובהמשך מוסיף "כי אין מדליקין אותה אלא עם סוף שקיעת החמה לא מאחרין" וכו'.
דהנה מריהטת לשונו- דכתב שאסור להקדים להדליק לפני שתשקע החמה, למדנו דזמן הדלקתה היא בשקיעה, [וכהראשונים הנ"ל דס"ל שא"א להקדים לפני השקיעה שהבאנו לעיל], ומריהטת לשונו דכתב שאין מדליקין קודם שתשקע החמה, נראה דאזיל אשקיעה דידן הנראית, אלא דהוא מבאר את עניין של "סוף שקיעתה" דפשטות היינו אחרי שגמרה השמש לשקוע ממתי שמתחילה לירד מעיני העולם ולהכנס לרקיע וכשגמרה לשקוע [דזה זמן לערך של שתיים או שלש דקות, של תהליך שקיעת החמה מאז שמתחילה להעלם ולרדת מהאופק] דזה בעצם מאי דקיי"ל בפי כולם "שקיעה" דאז מתחיל בין השמשות, שזהו הזמן של סוף שקיעה דאז מדליק הנרות
[1].
ואע"פ שבסי' רס"א- גבי כניסת שבת ביאר את התחילה וסוף גבי הד' מילין, שמא י"ל- דלמד דהתחילת הד' מילין הם לפני השקיעה שלנו הנראית, ואז ששוקעת החמה דידן זהו הסוף ד' מילין דהוי בין השמשות.
ואולי אפשר לבאר כוונת ביאור דבריו- דמאי דכתב כי אין מדליקין אותה עם סוף שקיעת החמה, כוונתו לתחילה וסוף של ר"ת [כנראה מדבריו בסי' רס"א גבי כניסת שבת] וממילא שיטתו שאין להדליק קודם שתשקע החמה והיינו קודם השקיעה שנייה דהיא בין השמשות דעדיין הוא יום, ועל זה הוסיף שזהו זמן הדלקתה מפני דהיא סוף שקיעה.
ובין כל הביאורים שביארנו דבריו- יוצא מכנה משותף דזמן הדלקת חנוכה הוא בבין השמשות.
ז. בעל סדר היום [לר"ם בן מכיר, שהיה בדור שסמוך לב"י חיבר את חיבורו הנ"ל בשנת שנ"ט כ- 25 שנה אחרי פטירת הב"י]- וז"ל שם "ויתן בכל נר שיעור להדליק
משקיעת החמה עד שתכלה רגל מן השוק וכו', גם מצות ההדלקה
משקיעת החמה ואילך ולא ימתין עד שתחשך משום דזריזין מקדימין למצוות".
ח. הרב רפאל עמנואל חי ריקי [מלפני 300 שנה] בספרו אדרת אליהו- עמ"ס פסחים דף ק"ג- גבי הדלקת נר חנוכה במוצ"ש דס"ל דצריך להדליקו קודם הבדלה אחר שכבר הבדיל בתפילה, ומוסיף סברא, משום דחנוכה זמנה היא קודם זמן של צאת שבת דזמן חנוכה הוא מהשקיעה ואילו הבדלה היא מצאת הכוכבים.
וז"ל שם- "וכ"ש דזמן הדלקת נר חנוכה קדים לזמן אפוקי יומא, דא"א לאפוקי יומא עד שיצאו הכוכבים, וזמן הדלקת נר חנוכה הוא
משתשקע החמה טרם יצאו הכוכבים".
דלהדיא- בדבריו דביום חול צריך להדליק בשקיעה לפני שיגיע צאת הכוכבים, אלא שבמוצ"ש שאינו יכול אז להדליק מאחר ההדלקה, ואעפ"כ ס"ל דמפני סברא זו צריך להקדים נר חנוכה להבדלה [אחר שכבר הבדיל בתפילה].
ט. וכן היה המנהג בקרב הספרדים מלפני יותר ממאתיים שנה, כפי שמעיד הר"י פראג'י והובא דבריו בשו"ת גינת ורדים.
דשם מרחיב בשיטה של ר"ת.
ולקראת סוף התשובה, כותב שמלפני קרוב לחמישים שנה נכנס לבית רבו וראה שהדליק נר חנוכה
"בשקיעה" [הרגילה כמנהגינו], ואז הוכיח לו מהשו"ע והראשונים את שיטת ר"ת וכו' וכן דיבר עם הר' חיים אבולעפאיה והסכים עמו.
אלא שמסיים- שאף אחד לא שינה מהמנהג ואפי' כלפי צאת שבת שזה ספק דאו', לא שמעו לו, ואפי' אשתו לא היתה שומעת לו כי אמרה שאני הולכת ככל הדרך של היהודים, שהיו עושים מלאכה חצי שעה אחר השקיעה, אלא שהייתה מחמירה ומוסיפה עוד כעשר דקות יותר מכולם, כשני שליש שעה אחר השקיעה [היינו 40 דקות אחר השקיעה], ועל זה מסיים "נמצא הקונטרס שחברתי, לעצמי חברתיו" וכו' יעו"ש.
דא"כ- להדיא רואים בדבריו שהמנהג שם היה אף לתלמידי חכמים [והראש ישיבה שלו כפי שהעיד שהיה מדליק בשקיעה] להדליק בשקיעה הרגילה שזה בין השמשות דידן, אלא- דהר"י פראג'י ניסה לשנות המנהג כר"ת ולא עלתה בידו אפי' גבי מוצ"ש שזה ספיקא דאו', וכ"ש דכ"ש גבי הדלקת נרות חנוכה.
י. וכן ס"ל הפרי חדש- סי' תרע"ב- מבאר דברי השו"ע כר"ת דקאי אשקיעה שנייה, ועל זה משיב דאינו עיקר וכו' וז"ל שם אין מדליקין נר חנוכה קודם שתשקע החמה אלא עם סוף שקיעתה, פירוש דהיינו צאת הכוכבים, וזהו לפירוש ר"ת דשקיעת החמה קודמת למשתשקע, ואינו עיקר, אלא היינו תחילת שקיעת החמה, כדאמרינן בפרק הפועלים משיפקסו מכי מתחלי פיקוסייהו, ושוב מצאתי כן במרדכי שבת [סי' תנ"ו].
וביאור דבריו- דיש הרי מח' יסודית בין ר"ת ולבין היראים בפירוש המילה "משתשקע", האם קאי אתחלה או סוף, דלר"ת היינו סוף השקיעה ואילו היראים ס"ל איפכא דלשון "מש" הוא תחילה כמו דאיתא גבי משיפקסו [והביא את שיטת היראים במרדכי שבת סי' תנ"ו ששלח לשם], וממילא השו"ע קאי כשי' ר"ת א"כ נקט סוף שקיעה דזהו זמן הדלקתה, אך הפ"ח ס"ל דזה אינו אלא כהיראים דהוא תחילת שקיעה, והיינו- השקיעה הרגילה שלנו דזה תחילת שקיעה זהו זמן הדלקתה.
ואע"פ- שהפרי חדש דחה את שיטת היראים בקונטרסו "דבי שמשי", מ"מ זה נושא צדדי, דמה שדחה הוא על הפרט השני של היראים דלשי' בין השמשות הוא קודם השקיעה הנראית ואילו השקיעה הנראית זהו תחילת צאת הכוכבים ולסוף הה' מילין זהו כבר סוף הצאת של כל הכוכבים, אבל שם לילה איתא כבר מתחילת השקיעה שזהו לשי' תחילת הצאת הכוכבים דאז כבר מתחי הלילה, דעל פרט זה- חולק הפרי חדש דאינו כן, אלא השקיעה הנראית היא בין השמשות ולאחמ"כ יש צאת הכוכבים.
אבל מה שכן מודה ליראים- הוא גבי ביאור מילת "משתשקע" דהוא לשון תחילה ולא סוף, וממילא בחנוכה הזמן הוא בשקיעה הרגילה דאז הוא תחילת השקיעה ומתחיל בין השמשות.
והנה ראיתי אחרונים- שמעמידים בפר"ח דכוונתו על סוף שקיעה ולא על תחילת שקיעה, ומאי דכתב תחילת שקיעה היינו תחילה של הסוף.
וביאור דבריהם הוא- דבא לאפוקי מר"ת דס"ל דצריך להדליק ממש בצאת הכוכבים, ולכן מביא את דברי היראים דס"ל שלשון "מש" הוא לשון של תחילה, וא"כ משתשקע היינו תחילה של סוף שקיעה דהוא בין השמשות.
והן אמת- שבחיבורו "דבי שמשי" נראה הכי, וכביאור זה, מ"מ שאני דכאן כתב לשון "אלא היינו תחילת שקיעה", דבא לאפוקי כלל משי' ר"ת, וס"ל דצריך להדליק בכלל בתחילת שקיעה.
מ"מ- אף לאחרונים הנ"ל דלמדו בפר"ח דכוונתו לסוף שקיעה, גם לדבריהם למדנו דהיינו בבין השמשות, וא"כ הוא דאזיל כשי' ר"ת א"כ בין השמשות שלו הוא יותר מאוחר מבין השמשות שלנו, אבל אנו ניזיל בתר בין השמשות דידן.
וכ"ש לפי הבנתינו בפר"ח- דלמדנו מדבריו דס"ל ג"כ דזמן הדלקתו היא בשקיעה הרגילה שלנו הנראית דזהו זמן הדלקתה.
ד
בדברי הב"ח והמ"א דס"ל דהוא בצאת הכוכבים, וכן נישא וניתן ההבדל שיש בין תעניות לנדו"ד, וכן נדון גבי טענת האחרונים ש "לא בקיאין".
אומנם- הב"ח ושאר אחרונים, סברו דכאן כוונת סוף שקיעה הוא על צאת הכוכבים, והראה הב"ח לסי' תקס"ב דשם גבי הוצאת תענית הדין דצריך להוציא בצאת הכוכבים ולא סגי בבין השמשות, ונקטו שם הראשונים דצריך להוציא בסוף שקיעה והיינו בצאת הכוכבים ושם הביא הב"י מספר ראשונים דסברי הכי ולא כתוב שם מה טעמם, ומסתברא טפי- דכיון שבין השמשות הוא ספק אזלינן לחומרא ואע"פ שתענית היא דרבנן והיה צריך למיזל לקולא, מ"מ שאני תענית שעתה הוא בחזקתו דהא כל היום היה תענית וכדי לאפוקי מהחזקה א"א לומר דזה דרבנן וניזל לקולא, אך שם היה שיטה של רבינו אלחנן דאמר סברא אחרת משום דכיון שלא בקיאין מתי הוא בין השמשות לכן אזלו בתר צאת הכוכבים שכאן כבר ידוע הזמן.
ועוד הובא שם- שיטת ר' אלחנן שהבאנו מקודם בשם הב"י דמעיקר הדין סגי בבין השמשות דהוא סוף שקיעה אלא מאי למה נהגו לאחר עד צאת הכוכבים משום שלא בקיאין, ועוד מעט נברר אי סברי כוותיה.
מ"מ- רואים שם דסוף שקיעה הוא אצאת הכוכבים אזיל א"כ הה"נ הכא.
אך קודם כל- זה ודאי לא שיטת הב"י כאן דהא הב"י כאן הראה להדיא דסוף שקיעה דסוגייא דהכא אין הכוונה לצאת הכוכבים אלא הוא בין השמשות דהוא ג"כ סוף, של הד' מילין וכהתוס' בשבת.
אלא מאי- תענית שאני דיש סבה מיוחדת לשם שהסוף יהא ממש סוף של צאת ולא סגי סוף של בין השמשות, מהסברא הפשוטה דזמן זה הרי הוא ספק יום ויתכן שהוא עדיין יום ואינך יכול לאכול מספק, ואע"פ שזה צום דרבנן וא"כ בזמן ספק ניזיל לקולא, אלא שאני בין עיולי יומא לאפוקי יומא, והיינו להוציא אותך מתענית שאתה מוחזק בה באיסור א"א מספק, ולא דמי לעיולי יומא שאתה מוחזק להיתר ורוצים להכניסך לאיסור דאז בכה"ג אומרים לקולא, אך בשאר מקומות שכתוב סוף הוא איירי אבין השמשות וכדכתב להדיא הכי הב"י בכמה מקומות שהבאנו, ובפרט בב"י כאן בסוגייא בדוכתא.
ועוד- דרוב ראשונים שהבאנו הכי ס"ל להדיא דעיקר הדין הוא בבין השמשות ולא הוי שרגא בטיהרא.
והן אמת- שישנם מעט ראשונים דסברי דגם בחנוכה צריך להדליק בסוף שקיעה והכוונה כאן סוף הוא ממש לסוף של צאת הכוכבים ולא סוף של בין השמשות, והם- א', ר"ת בספר הישר דכותב שם דבכל מקום שכתוב "סוף" הכוונה לצאת הכוכבים חוץ מהסוגייא בשבת דשם איירי אבין השמשות ולכן בחנוכה שכתוב סוף הכוונה לצאת הכוכבים ולסוף הד' וה' מילין, כדי שלא יהא שרגא בטיהרא, ב'- וכן במרדכי הובא דבריו בב"ח הכי ג"כ ס"ל.
אך ודאי- דרוב ראשונים לא סברי הכי, וכן הב"י דבכל המקומות ביאר "סוף" דהוא לבין השמשות חוץ מתענית שיש סבה מיוחדת וכן הב"י כאן בסוגייא בדוכתא הראה לתוס' בשבת דביארו דסוף הכוונה לבין השמשות, וכן הרבה מגדולי האחרונים שהבאנו.
אלא א"כ- כותבים להדיא דצריך צאת הכוכבים וכגון בסוגייא של דם נפסל בשקיעת החמה דשם ביארו להדיא דהכוונה שם לסוף שקיעה אך סוף ממש שהוא כבר צאת הכוכבים, אבל בחנוכה רובא דרובא דהראשונים סברו דהסוף שם הוא הכוונה לבין השמשות דהוא ג"כ סוף הד' מילין.
והנה במאמ"ר- שזכרנו לעיל, התעורר לכך, על האחרונים [הב"ח ומ"א] שביארו השו"ע דכוונתו לצאת הכוכבים, דהא קיי"ל דסוף הוא אזיל אבין השמשות ולא על צאת הכוכבים, דיש מסוף השקיעה עד הצאת זמן של שלשת רבעי מיל שזה בעצם בין השמשות ולמה ביארו דברי השו"ע על צאת הכוכבים?, ומיישב- דכיון שאין בקיאים בבין השמשות לכן אזלו אצאת הכוכבים.
דזה לכאורה- פשטות דברי ר' אלחנן שהובא בתקס"ב גבי תענית.
אך ודאי- דזה לא לדינא ולא מתחשבים בשיטה זו, דהא אנו יודעים היטב מתי הוא בין השמשות, וכן בכל דבר אנו עושים לפי בין השמשות, והשו"ע עצמו בכמה מקומות מראה לנו על בין השמשות.
דהשו"ע סי' רס"א סעי' ב' ג'- גבי כניסת שבת כותב שם על בין השמשות דהוא אסור במלאכה, ובסעיף אח"כ מוסיף שמי שאינו בקי ידליק בעוד השמש זורחת.
דלהדיא מהשו"ע- דההלכה והמציאות היא דיודעים מתי זה בין השמשות, ואלא מאי דאיה"נ רק מי שלא יודע שיעשה אחרת אך ודאי שהפשטות שיודעים.
וכן גבי
ספירת העומר כותב שלא יברכו בבין השמשות ודן אם ברך בבין השמשות וכו' וכו', וכן עוד הרבה מקרים שאנו דנים על בין השמשות
וכגון הפסק טהרה, דצריך להפסיק טרם בין השמשות, דבכל המקומות אנו יודעים הדק היטב מתי זה בין השמשות וודאי דגם בחנוכה יודעים מתי זה בין השמשות, וכן גבי
תשעה באב בסי' תקנ"ג כותב השו"ע שסעודה מפסקת זמנה עד בין השמשות.
ובפרט- מהב"ח גופיה לעיל בסי' ל' דהבאנו דבריו [לעיל בדברי הב"י שם הל' תפילין] גבי תפילין בשבת דשם להדיא ביאר סוף שקיעה על בין השמשות ולא כתב שלא בקיאים וכו', דהפשטות היא דכן בקיאים ואין ה"נ מי שלא בקי יש לו דינים מיוחדים.
וכן אותו קושייא קאי אמג"א שהבאנו לעיל שם- גבי זמן תפילת מנחה דכתב שהיא עד סוף שקיעה שהוא בין השמשות, דנראה דכן בקיאים בזמן זה אימת הוא, דעד כאן שרי להתפלל מנחה, וא"כ למה גבי חנוכה כתב דסוף שקיעה היינו צאת הכוכבים ומפני דאין בקיאין, ומאי שנא.
וודאי דהשו"ע ושאר פוסקים לא סברו את ר' אלחנן שלא בקיאים שהא ראינו בשאר מקומות שכן בקיאים, [ומה שפסק השו"ע גבי תענית כר' אלחנן הוא כוותיה ולא מטעמיה, ודכתבנו לעיל מטעם דיש הבדל בין עיולי יומא לאפוקי יומא] ולכן אנן אין לנו לחשוש לדברי המאמ"ר כי אנו כן יודעים, אלא א"כ מי שלא בקי באמת שיחשוש וידליק רק בצאת הכוכבים אך מי שכן בקי ודאי שיעשה את עיקר הדין וכרוב ראשונים וכדינא דשו"ע.
ואיה"נ- מי שלא בקי מתי בין השמשות, שידליק בצאת הכוכבים, וכדברי יישוב המאמ"ר את האחרונים הנ"ל.
והנה בעת הסיום- הנני מעיין בדברי השו"ע וראיתי דבר פלא, והוא- מיד בסעיף אחרי כותבו סוף שקיעה, דלמפרשים דבריו דכוונתו לצאת הכוכבים, מיד כותב השו"ע בסעיף ב'- שכח או הזיד ולא הדליק
עם שקיעת החמה מדליק והולך עד שתכלה וכו', דכאן סתם הגולל, וליתא אף שתי פנים בדבריו, דההדלקה היא עם השקיעה, דהיה צריך לכתוב שכח או הזיד ולא הדליק מיד בצאת הכוכבים, או שהיה כותב ולא הדליק בתחילת הלילה, או לכה"פ היה צריך לכתוב ולא הדליק בסוף שקיעתה, ולא כתב הכי, אלא כתב עם שקיעת החמה, ודו"ק ותשכח והבן.
ולכן המורם- דמי שמדליק בבין השמשות הרגיל, כמנהג האידנא שזה זמן שהחמה מתכסית ונעלמת, הוא עושה כרוב ראשונים, וכן הוא עושה כהשו"ע שסבר בחנוכה דזמנה ועיקר זמנה בסוף שקיעה דזהו "בין השמשות", וכן עושה כגדולי האחרונים [משחא דרבוותא, מנחת כהן, פתה"ד, מאמ"ר, שדי חמד, טור ברקת, מהר"ם בן מכיר, ור' רפאל עמנואל חי ריקי, והפרי חדש, וכן כמו המנהג הספרדים שהעיד הר"י פראג'י].
אך העושה בצאת הכוכבים אע"פ שאינו עושה כעיקר הראשונים וכשיטת השו"ע, מ"מ ודאי וודאי דיש לו ע"מ לסמוך.
והנה אם יקשה המעיין- הרי השו"ע והרבה ראשונים סברי כר"ת, וא"כ מה שאנו מדליקין בבין השמשות זה עדיין יום גמור.
התשובה פשוטה וברורה- דאף מי שמדליק בצאת הכוכבים, ואפי' אם ידליק 30 דקות אחרי השקיעה, עדיין לשו"ע הוא יום גמור.
אלא- דזה שני נושאים, יש נושא של "סוף שקיעה" האם הוא בין השמשות או צאת הכוכבים, ויש נושא מתי הוא בין השמשות וצאת הכוכבים, ומכל הנ"ל ראינו- דסוף שקיעה וזמן הדלקתה היא בבין השמשות, וממילא אנן דאזלינן בתר בין השמשות דידן, נדליק בזמן הזה, [וכשם שמי שמדליק בצאת הכוכבים דידן הוא עדיין יום גמור].
[1] וכביאור הר"ם אלאשקר בשיטת הגואנים את עניין של תחילת שקיעה וסוף שקיעה גבי עגולת השמש ממתי שמחילה החמה לשקוע עד שתעלם מהאופק דהוא זמן של ארבעים רגע ושני שלישי מדרגה, דזה יוצא לערך כשלש דקות.
כי העיגול הוא 360 מעלות ואם נחלקו ל- 24 שעות נמצא שבכל שעה הולכת השמש 15 מעלות, וא"כ מעלה אחת זה יוצא 4' דקות, ושני שלישי מדרגה היינו לערך שתי דקות וחצי.
וכן ביאר הכי הרב פני משה על הירושלמי ברכות ב: [במראה הפנים] בדברי הירושלמי תחילת חמה וסוף חמה, וז"ל- דעל כרחך לפרש אליבא דהגאונים, דעל תחילת הכנסת עגולת השמש באופק ועל סוף הכנסתה קאי, דזהו סוף שקיעה לדעתם ז"ל.
