משכיות כסף
חבר חדש
- הצטרף
- 3/4/26
- הודעות
- 33
ישנם שני סוגי מסגרות (כלומר תבניות/ דפוסים,) יש מסגרת שלתוכה יוצקים ברזל, והציפיות שלנו ממנה הם שהברזל יצא בדיוק בצורתה של המסגרת, ויש עוד סוג של מסגרת, זו המסגרת שבתוכה מעמידים את הקליע או את הטיל, גם כאן אנו מעונינים שהטיל יקבל את הכיון המדויק של המסגרת, אולם כאן המטרה היא שונה לחלוטין, כאן המטרה היא שהטיל ייצא מתוך המסגרת ויגיע למרחקים עצומים, ויחד עם זאת ימשיך לשמור על הכיון שבו העמדנו אותו במסגרת ברגע הראשון של מעופו.
זו מסגרת וזו מסגרת אבל רב ההבדל ביניהם, הראשונה נועדה לקבע את תוכה ולכוף עליו צורה, בעוד שהשניה נועדה לתת למה שבתוכה כיוון שבו יוכל להרחיק עוף.
מידת הצניעות קובעת לה מסגרות, בתוכם היא מגבילה את כל הבאים בתחומה, אולם טעות חמורה היא, לחשוב שכונתה של הצניעות להיות כמסגרת יציקה, "הצניעות" רוצה לשמש כמסגרת למעופו של טיל, הוי אומר לכוון את האדם בנסיקתו לגבהים כדי שיפגע במטרה הנכונה.
ומהו הכיוון באופן כללי, במילה אחת אפשר לומר: "פנימה ולא החוצה" כלומר הצניעות מטרתה לכון את האדם לחיות את חייו בכיוון נפשו פנימה, להעמיק רובד אחר רובד, ולהעלות את נפשו למעלה למעלה. אדם ללא צניעות עלול לחיות את חייו בכיון הלא נכון כאשר כל כולו פונה החוצה "מכוון" על מטרות דמה, ומאבד את דרכו בחלל אין סופי.
כמה עצוב לראות מקומות בהם הפכו את הצניעות למסגרת שכולה חיצוניות, ושבאופן טבעי מקרינה על כל סביבותיה חיי חיצוניות לאורך ימים, הדבר דומה לשוטה שיוצק את הטיל את תוך מסגרתו ומודא שהחיבור ביניהם אכן הצליח ולעולם לא ישמט הטיל מתוך המסגרת.
מקומה של הצניעות בחייו של האדם היא כמקומה של הענוה, וכבר למדונו חז"ל "מה שעשתה יראה עטרה לראשה, עשתה ענוה עקב לסוליתה" – שנאמר "עקב ענוה יראת ה'", זאת משום שהיראה היא מבחינה מסוימת כח חיצוני שכופה על האדם דברים שהוא עצמו איננו מעונין בהם, לעומת זה הענוה היא חינוך פנימי בתוכו של אדם להכיר את מקומו האמיתי בבריאה, ולראות את העולם כולו במשקפיים נקיות ממידות רעות, שהם הסיבה לכל עיוותי בני האדם. [כך שבעצם השם "ענוה" כולל בתוכו את תמצית המידות הטובות.]
דברים אלו יפים גם לגבי מידת הצניעות, וההבדל בין צניעות לענוה, נעוץ בכך שאצל האיש הכח העיקרי שפועל בו הוא בקשת כבוד (לאו דוקא חצוני) ולהגשים את כוחו ואת יכולתו, ולכן הוא זקוק להשתלם בענוה, ועל ידי כך הוא מציל את עצמו מגבהות הלב. אולם אצל האשה חשוב לה פחות הכח, ובדרך כלל הכח העיקרי שפועל בה הוא בקשה של ה"אסטטיקה" ו"הרמוניה", [כלומר לא הגשמה של הכח, אלא ביטוי עצמי של הרגש] וממילא גדול הסיכון שכח זה יופנה לכיון לא נכון, ויתבזבז על דברים חיצוניים, וכאן מקומה של מידת הצניעות, אחותה התאומה של מידת הענוה, שכונתה להביא את האדם לכך שיחשיב את הדברים הפנימיים ולא את החיצוניים, (וממילא במקום לבנות סביבו עולם חולף של חיצוניות והתבלטות, הוא יבקש את כל הרצון ליופי ולביטוי עצמי בדברים בעלי משמעות אמיתית.) הצד השוה בין ענוה וצניעות הוא שאדם חי את חיי נפשו הוא ולא חיי שקר.
ומה יעשה אדם בעולמו הפנימי אם כל כך משעמם לו שם? על כגון זה אמרו חז"ל "אם ריק הוא, מכם הוא ריק" אבל באמת אין הוא ריק כלל וכלל.
{וכמובן שאין כאן כל כונה שאדם ישב ויחטט בנבכי נפשו כמיטב המסורת של הפסיכולוגיה המודרנית הזכורה לרע, (במקום אחר צריך להסביר מדוע החיטוט הנ"ל כולו חיצוניות מגוחכת, וכאן רק נרמוז לכך שיחס הפסיכולוגיה לנפש האדם כיחס הרפואה "הקונבנציונלית" לגופו, כמערכת מחשב שאיננה זקוקה אלא להחלפת ה"ג'וק" הנכון.)}
אלא הכונה לכך שכל מעשה שאדם אינו עושה אלא בחיצוניותו ללא שיכות לרצונו הפנימי וללבו, אין לו כל ערך אמיתי, על האדם לשאוף לכך שיהיה קו פתוח בין הלב לבין שאר האברים כמאמר שלמה המלך "מכל משמר שמור לבך כי ממנו תוצאות חיים" כמובן שכאשר הלב נמצא בקשר הדוק עם הפעולות החצוניות ממילא משתנה סדר העדיפויות כולו, אם עד היום הדאגה העיקרית היתה לאצבע או לקרסול, והלב בא אחרון בתור, מצב כזה לא ימשך מהרגע שבו האברים מקבלים את חיותם מן הלב. ולא זו בלבד אלא שאף פעולות שגרתיות משתנות מכיון שעכשיו הם מכוונות לפי הלב. כמובן שפעולות שכל תכליתם היא חיצוניות גרידא לא יכירם מקומם אצל אדם שחי בקשר פתוח עם לבו. [אין הכונה כאן למה ששגור בפינו שהמוח צריך לשלוט על האברים, תכונה זו נקראת יראת שמיים, וכאן אנו עומדים בתחומה של מידת הצניעות שהיא תכונה אנושית נפשית לבבית, ולא שליטה גרידא.]
והיכן כאן מקומה של התורה, אם האדם חי כפי לבו? אדרבא ואדרבא, עכשיו התורה מקבלת את מקומה הראוי לה, התורה לא באה רק כדי לתת לאדם חוקי כפיה, כדרך שמפעילים בובות בתאטרון בובות, כאשר הריקוד איננו ריקוד אלא חוטים, והחיוך איננו חיוך אלא קפיצים. התורה באה כדי להזרע בלבו של האדם להציץ ציץ לפרוח פרח ולתת פרי, לשם כך צריך שיהיה מעבר פתוח אל הלב וממנו, ואז דברי התורה ומצוותיה יבואו ויזרעו בלבו של האדם כמאמר הכתוב "בני אם למצותי תתן לבך". ומתוך הלב ייצא מעין והשקה את כל האדם כולו להיות איש חי ופועל על במותי ארץ פעולות של אמת הנובעות דרך לבו ומקורותם בשמי שמיים. אבל לולא התורה מה יזרע האדם בתוך לבו כדי להרוות את כל גופו ונפשו, הלא "קוץ ודרדר תצמיח לו" כי "יצר לב האדם רע מנעוריו". הצניעות והענוה הם רק כלים נאים ומתוקנים שבהם אפשר למזוג את קדושת התורה ומצותיה.
[וכאשר אנו מדברים על חיי הלב, ועל קשר תמידי בין האיברים ללב, צריך להדגיש שאין הכונה בדווקא להתלהבות או להתרגשות. התרגשות או קרירות הם תכונות ככל התכונות הרבות, שאין להם שיכות לטוב או לרע, ובדרך כלל באה ההתרגשות כפעולה של תגובה על דבר חיצוני, וכאשר באה כן תלך, אפשר להשתמש בה לטוב, וכן אפשר להשתמש לטוב גם בתכונת הקרירות. וכאשר אנו מדברים על הלב הכונה לרצונו ומהותו של אדם, שאינם שונים בין האדם הרגשן ובין הקריר. וברור שאין הצניעות והענוה מחנכות לא לקרירות ולא להתלהבות. אמנם נכון הדבר שאדם שזכה לענוה וצניעות, איננו פועל בדרך כלל בקרירות או התלהבות יתירה מידי, משום שאיננו נוטה לשכוח ממקומו האמיתי ולחיות חיים מזויפים של משהו אחר.]
ישנה בעיה נוספת בהעמדת הצניעות כמסגרת "יציקה". כאשר מחנכים להלכות כפויים של צניעות, אין ברירה אלא "לאסור" גם דברים גבוליים, כדי שלא תפרם המסגרת, כתוצאה מכך נוצר הרושם שמה שמותר, הרי זה לכתחילה, ומה שאסור הרי זה לפנים הרבה משורת הדין, והתוצאות ידועות.
בענוה למשל איננו קובעים תחומים וכולם יודעים שמה שאסור הרי זה באמת מכוער, וגם מה שמותר אין הכונה שזהו מצב חיובי, אלא הכונה שכולנו משתדלים יותר.
תחת להפוך את נושא הצניעות כמוקד לעליה מתוך טעם טוב מהמאור שבתורה ושבעבדי ה', נהפך נושא הצניעות, לתחום שלא נותר בו אלא "לרדת" ולסגת מהחיצוניות השקרית ה"צנועה" כביכול שהציבור כפה על עצמו.
אם אנו רוצים לחנך את עצמינו לצניעות, ניטיב לעשות כאשר נרבה יותר לעסוק בחינוך בעולמינו הפנימי, ונדע שהמסגרות החיצוניות נועדו רק כדי לשמור עלינו, ולאחר מכן הם נועדו להיות ביטוי לרצון אמיתי שהולך ומתעלה עם הזמן.
אם נדע שיש לנו כאן עסק עם טיל שמכוון כלפי מעלה, לא נצטרך לסגור אותו מכל הכיוונים, ונוכל להשאיר בפניו צד אחד פתוח, את הצד העליון… בצד הזה נוכל להתבונן על השמיים על גובהם ועל זוך התכלת שלהם, שמכה על קדקדינו ואומר לנו גדל, על גדולים מאתנו שהכרנו ושלא הכרנו, משום שהם בחרו לחיות חיי צניעות וענוה, ולא הטריד אותם אם נכיר אותם ממקום שבתינו למטה, ואם אנחנו לא רואים אותם זה רק מפני שהם המריאו להם למעלה וכבר לא רואים את השובל שהשאירו אחריהם, כך נרצה גם אנחנו להתרומם בכיוון הזה, ומי יתן והיה.
זו מסגרת וזו מסגרת אבל רב ההבדל ביניהם, הראשונה נועדה לקבע את תוכה ולכוף עליו צורה, בעוד שהשניה נועדה לתת למה שבתוכה כיוון שבו יוכל להרחיק עוף.
מידת הצניעות קובעת לה מסגרות, בתוכם היא מגבילה את כל הבאים בתחומה, אולם טעות חמורה היא, לחשוב שכונתה של הצניעות להיות כמסגרת יציקה, "הצניעות" רוצה לשמש כמסגרת למעופו של טיל, הוי אומר לכוון את האדם בנסיקתו לגבהים כדי שיפגע במטרה הנכונה.
ומהו הכיוון באופן כללי, במילה אחת אפשר לומר: "פנימה ולא החוצה" כלומר הצניעות מטרתה לכון את האדם לחיות את חייו בכיוון נפשו פנימה, להעמיק רובד אחר רובד, ולהעלות את נפשו למעלה למעלה. אדם ללא צניעות עלול לחיות את חייו בכיון הלא נכון כאשר כל כולו פונה החוצה "מכוון" על מטרות דמה, ומאבד את דרכו בחלל אין סופי.
כמה עצוב לראות מקומות בהם הפכו את הצניעות למסגרת שכולה חיצוניות, ושבאופן טבעי מקרינה על כל סביבותיה חיי חיצוניות לאורך ימים, הדבר דומה לשוטה שיוצק את הטיל את תוך מסגרתו ומודא שהחיבור ביניהם אכן הצליח ולעולם לא ישמט הטיל מתוך המסגרת.
מקומה של הצניעות בחייו של האדם היא כמקומה של הענוה, וכבר למדונו חז"ל "מה שעשתה יראה עטרה לראשה, עשתה ענוה עקב לסוליתה" – שנאמר "עקב ענוה יראת ה'", זאת משום שהיראה היא מבחינה מסוימת כח חיצוני שכופה על האדם דברים שהוא עצמו איננו מעונין בהם, לעומת זה הענוה היא חינוך פנימי בתוכו של אדם להכיר את מקומו האמיתי בבריאה, ולראות את העולם כולו במשקפיים נקיות ממידות רעות, שהם הסיבה לכל עיוותי בני האדם. [כך שבעצם השם "ענוה" כולל בתוכו את תמצית המידות הטובות.]
דברים אלו יפים גם לגבי מידת הצניעות, וההבדל בין צניעות לענוה, נעוץ בכך שאצל האיש הכח העיקרי שפועל בו הוא בקשת כבוד (לאו דוקא חצוני) ולהגשים את כוחו ואת יכולתו, ולכן הוא זקוק להשתלם בענוה, ועל ידי כך הוא מציל את עצמו מגבהות הלב. אולם אצל האשה חשוב לה פחות הכח, ובדרך כלל הכח העיקרי שפועל בה הוא בקשה של ה"אסטטיקה" ו"הרמוניה", [כלומר לא הגשמה של הכח, אלא ביטוי עצמי של הרגש] וממילא גדול הסיכון שכח זה יופנה לכיון לא נכון, ויתבזבז על דברים חיצוניים, וכאן מקומה של מידת הצניעות, אחותה התאומה של מידת הענוה, שכונתה להביא את האדם לכך שיחשיב את הדברים הפנימיים ולא את החיצוניים, (וממילא במקום לבנות סביבו עולם חולף של חיצוניות והתבלטות, הוא יבקש את כל הרצון ליופי ולביטוי עצמי בדברים בעלי משמעות אמיתית.) הצד השוה בין ענוה וצניעות הוא שאדם חי את חיי נפשו הוא ולא חיי שקר.
ומה יעשה אדם בעולמו הפנימי אם כל כך משעמם לו שם? על כגון זה אמרו חז"ל "אם ריק הוא, מכם הוא ריק" אבל באמת אין הוא ריק כלל וכלל.
{וכמובן שאין כאן כל כונה שאדם ישב ויחטט בנבכי נפשו כמיטב המסורת של הפסיכולוגיה המודרנית הזכורה לרע, (במקום אחר צריך להסביר מדוע החיטוט הנ"ל כולו חיצוניות מגוחכת, וכאן רק נרמוז לכך שיחס הפסיכולוגיה לנפש האדם כיחס הרפואה "הקונבנציונלית" לגופו, כמערכת מחשב שאיננה זקוקה אלא להחלפת ה"ג'וק" הנכון.)}
אלא הכונה לכך שכל מעשה שאדם אינו עושה אלא בחיצוניותו ללא שיכות לרצונו הפנימי וללבו, אין לו כל ערך אמיתי, על האדם לשאוף לכך שיהיה קו פתוח בין הלב לבין שאר האברים כמאמר שלמה המלך "מכל משמר שמור לבך כי ממנו תוצאות חיים" כמובן שכאשר הלב נמצא בקשר הדוק עם הפעולות החצוניות ממילא משתנה סדר העדיפויות כולו, אם עד היום הדאגה העיקרית היתה לאצבע או לקרסול, והלב בא אחרון בתור, מצב כזה לא ימשך מהרגע שבו האברים מקבלים את חיותם מן הלב. ולא זו בלבד אלא שאף פעולות שגרתיות משתנות מכיון שעכשיו הם מכוונות לפי הלב. כמובן שפעולות שכל תכליתם היא חיצוניות גרידא לא יכירם מקומם אצל אדם שחי בקשר פתוח עם לבו. [אין הכונה כאן למה ששגור בפינו שהמוח צריך לשלוט על האברים, תכונה זו נקראת יראת שמיים, וכאן אנו עומדים בתחומה של מידת הצניעות שהיא תכונה אנושית נפשית לבבית, ולא שליטה גרידא.]
והיכן כאן מקומה של התורה, אם האדם חי כפי לבו? אדרבא ואדרבא, עכשיו התורה מקבלת את מקומה הראוי לה, התורה לא באה רק כדי לתת לאדם חוקי כפיה, כדרך שמפעילים בובות בתאטרון בובות, כאשר הריקוד איננו ריקוד אלא חוטים, והחיוך איננו חיוך אלא קפיצים. התורה באה כדי להזרע בלבו של האדם להציץ ציץ לפרוח פרח ולתת פרי, לשם כך צריך שיהיה מעבר פתוח אל הלב וממנו, ואז דברי התורה ומצוותיה יבואו ויזרעו בלבו של האדם כמאמר הכתוב "בני אם למצותי תתן לבך". ומתוך הלב ייצא מעין והשקה את כל האדם כולו להיות איש חי ופועל על במותי ארץ פעולות של אמת הנובעות דרך לבו ומקורותם בשמי שמיים. אבל לולא התורה מה יזרע האדם בתוך לבו כדי להרוות את כל גופו ונפשו, הלא "קוץ ודרדר תצמיח לו" כי "יצר לב האדם רע מנעוריו". הצניעות והענוה הם רק כלים נאים ומתוקנים שבהם אפשר למזוג את קדושת התורה ומצותיה.
[וכאשר אנו מדברים על חיי הלב, ועל קשר תמידי בין האיברים ללב, צריך להדגיש שאין הכונה בדווקא להתלהבות או להתרגשות. התרגשות או קרירות הם תכונות ככל התכונות הרבות, שאין להם שיכות לטוב או לרע, ובדרך כלל באה ההתרגשות כפעולה של תגובה על דבר חיצוני, וכאשר באה כן תלך, אפשר להשתמש בה לטוב, וכן אפשר להשתמש לטוב גם בתכונת הקרירות. וכאשר אנו מדברים על הלב הכונה לרצונו ומהותו של אדם, שאינם שונים בין האדם הרגשן ובין הקריר. וברור שאין הצניעות והענוה מחנכות לא לקרירות ולא להתלהבות. אמנם נכון הדבר שאדם שזכה לענוה וצניעות, איננו פועל בדרך כלל בקרירות או התלהבות יתירה מידי, משום שאיננו נוטה לשכוח ממקומו האמיתי ולחיות חיים מזויפים של משהו אחר.]
ישנה בעיה נוספת בהעמדת הצניעות כמסגרת "יציקה". כאשר מחנכים להלכות כפויים של צניעות, אין ברירה אלא "לאסור" גם דברים גבוליים, כדי שלא תפרם המסגרת, כתוצאה מכך נוצר הרושם שמה שמותר, הרי זה לכתחילה, ומה שאסור הרי זה לפנים הרבה משורת הדין, והתוצאות ידועות.
בענוה למשל איננו קובעים תחומים וכולם יודעים שמה שאסור הרי זה באמת מכוער, וגם מה שמותר אין הכונה שזהו מצב חיובי, אלא הכונה שכולנו משתדלים יותר.
תחת להפוך את נושא הצניעות כמוקד לעליה מתוך טעם טוב מהמאור שבתורה ושבעבדי ה', נהפך נושא הצניעות, לתחום שלא נותר בו אלא "לרדת" ולסגת מהחיצוניות השקרית ה"צנועה" כביכול שהציבור כפה על עצמו.
אם אנו רוצים לחנך את עצמינו לצניעות, ניטיב לעשות כאשר נרבה יותר לעסוק בחינוך בעולמינו הפנימי, ונדע שהמסגרות החיצוניות נועדו רק כדי לשמור עלינו, ולאחר מכן הם נועדו להיות ביטוי לרצון אמיתי שהולך ומתעלה עם הזמן.
אם נדע שיש לנו כאן עסק עם טיל שמכוון כלפי מעלה, לא נצטרך לסגור אותו מכל הכיוונים, ונוכל להשאיר בפניו צד אחד פתוח, את הצד העליון… בצד הזה נוכל להתבונן על השמיים על גובהם ועל זוך התכלת שלהם, שמכה על קדקדינו ואומר לנו גדל, על גדולים מאתנו שהכרנו ושלא הכרנו, משום שהם בחרו לחיות חיי צניעות וענוה, ולא הטריד אותם אם נכיר אותם ממקום שבתינו למטה, ואם אנחנו לא רואים אותם זה רק מפני שהם המריאו להם למעלה וכבר לא רואים את השובל שהשאירו אחריהם, כך נרצה גם אנחנו להתרומם בכיוון הזה, ומי יתן והיה.
