בבא קמא דף פד / סמכות דייני בבל

[שכל הנעלם]

בפרק החובל דף פ"ד ע"ב, ע"פ מסקנת הגמ' בסוגייה, שלדייני בבל יש 'סמכות' מדייני א"י לדון אך ורק במקרים שהם מצויים, ושיש בהם חסרון כיס, וזה אחרי שקלא וטריא על כל מני מקרים עד שהגמ' הכריעה בסוף שלדייני בבל יש 'סמכות' מדייני א"י לדון אך ורק במקרים שהם מצויים, ושיש בהם חסרון כיס, לכאורה מדוע הגמ' לא שאלה ג"כ על "צער שלא במקום נזק" שזה הרי לא מצוי? וצ"ע.

 

[שפריר חביון]

צער שלא במקום נזק אינו מצוי?
עי' היטב בגמ' לגבי הדוגמאות הלא מצויות המובאות שם...
ובכל יתיישב

 

[נוריאל עזרא]

צער שלא במקום נזק אינו מצוי?
עי' היטב בגמ' לגבי הדוגמאות הלא מצויות המובאות שם...
ובכל יתיישב

לכאורה יש טעות סופר כלשהי בדברי הרב השואל @שכל הנעלם וצ"ל בסוף דבריו "שזה הרי מצוי?". וכוונתו לכאורה שהגמרא שם טענה שעבדינן שליחותייהו בדברים שהם ממון ומצויים ושנזקי אדם באדם זה לא מצוי, ומקשה הגמרא מבושת למשל שזה אדם באדם וכן מצוי וניעביד שליחותייהו? וכו' וכו' כל המהלך שם עד שמגיעה למסקנא שדווקא במצוי וחסרון כיס.

ומקשה הרב @שכל הנעלם שכמו שהקשו מבושת שמצוי יקשו בגמרא גם מצער שלא במקום נזק. שמצוי.

ועכ"פ לכאורה יש ליישב שאלתו שהגמרא לא מקשה כיוון שצער שלא במקום נזק הוא לא ממונא אלא קנסא. שהרי רש"י שהסביר שם למשל שפגם זה ממון דקא מפחתיה מדמיה והיינו נזק. ולכן זה ממון. ובצער שלא במקום נזק אין פחת ואינו ממון אלא קנס וכאמור. ובקנס כבר נאמר לעיל שלא עבדינן שליחותייהו.