בפרק החובל דף פ"ד ע"ב, ע"פ מסקנת הגמ' בסוגייה, שלדייני בבל יש 'סמכות' מדייני א"י לדון אך ורק במקרים שהם מצויים, ושיש בהם חסרון כיס, וזה אחרי שקלא וטריא על כל מני מקרים עד שהגמ' הכריעה בסוף שלדייני בבל יש 'סמכות' מדייני א"י לדון אך ורק במקרים שהם מצויים, ושיש בהם חסרון כיס, לכאורה מדוע הגמ' לא שאלה ג"כ על "צער שלא במקום נזק" שזה הרי לא מצוי? וצ"ע.