כעת חפשתי קצת יותר ומצאתי בס"ד על אותה גמרא בנזיר כג ע"א [שלעיל הבאתי בשם הספרי אבל כעת ראיתי שזו גמרא] לגבי מי שרצה לאכול חזיר ועלה בידו טלה, ומסיימת הגמ' ועל זה ידוו כל הדווים ומה חשב לאכול חזיר ועלה בידו טלה נענש, עלה בידו חזיר עאכו"כ, וכתב על זה רבינו יוסף חיים (בן יהוידע שם) :
על דבר זה ידוו הדווים. קשה מאי קמ״ל, פשיטא, כיון דנתכוון לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר, דעבד איסורא ודאי צריך לומר ודוי. ונ״ל דבר זה אינו סיום דבריו של איסי בן יאודה, אלא תנא דביייתא קאמר לה, אחר שהביא דבריו של איסי בן יאודה, וקאי על מאי דנקיט ברישא דברייתא על פסוק אישה הפרם וה׳ יסלח לה, דאיירי באשה שהפר לה בעלה ולא ידעה, והיתה שותה יין דלא עבדה איסורא במעשה אלא בהרהור, ומחשבה, כי מחשבתה היתה באיסורא, ועל זה קאמר על דבר זה ידוו הדווים, והיינו כי מנהגן של ישראל להזכיר בנוסח הודוי כמה דברים חמורים, שהאדם יודע בעצמו שלא חטא בהם, כגון ע״ז וג״ע וש״ד וכיוצא, וכתבו המפרשים ז׳׳ל, איך ישקר האדם לומר לפני ה' שחטא בכו"כ והוא לא חטא, ויש בזה כמה תירוצים, ובכללם הוא תירוץ זה, דאם מיד עבירה יצא מידי הרהור לא יצא, על כן אולי הרהר בדברים של כפרנות דהוי כעובד ע״ז, וכן אולי הרהר בערוה וכיוצא ע״ש, ולפי תירוץ זה תינח אי אמרינן הרהור יש בו ממש, דעל כן ראוי להתודות עליו כמעשה, אבל אם אין בו ממש ליכא רושם כלל ואיך יעמוד לפני ה׳ וישקר לומר עשיתי כו״כ, והוא לא עשה כלום, לאו מנייהו ולא מקצתייהו, מיהו איכא למילף הרהור שבלב יש בו ממש וצריך כפרה מדין אישה הפרם וה' יסלח לה, ולכן אחר אשר הביא דבר זה דאישה הפירם וה׳ יסלח לה דצריכה כפרה גם על איסור דהוה במחשבה והרהור, אמר על זה הסמך ידוו הדווים בכל מיני איסור אפילו שלא נעשה בפועל, ולא יחושו משום שקר ח״ו עכ"ל.
עוד נמצא במאירי שם בקידושין לט וזה לשונו : לעולם יזהר אדם שלא להרהר בעבירה שאע"פ שמחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה מכל מקום נענש הוא עליה אחר שהוא מכוין בהרהוריו לכונת עשיית עבירה ושלא נמנע מעשייתה מצד כבישת יצרו אלא שלא נורמן לידו להוציא הרהוריו לפועל עכ"ל.
ולשון "הרהור" שהוקשה לרב אלישמע, שנראה שאינו ממש בא לעשות - יש לבאר דהיינו כמו ולא תתורו אחרי לבבכם זו מינות, ואחרי עיניכם זו זנות, שאם מהרהר בדבר הרי שדעתו על זה, ולא יימלט שיחטא, א"כ ההרהור בחטא הוא תחילת נפילה בו.