משיב כהלכה
חבר ותיק
- הצטרף
- 18/12/24
- הודעות
- 605
בנדון הגונח מלבו ובנדון צינור שעלו בו קשקשים רואים שחז"ל אומרים בפשטות שבמקום הפסד לא גזרו רבנן, ובמקום צער לא גזרו רבנן. מדוע א"כ לא נתיר כל איסור דרבנן במקום הפסד או צער?
לדוגמא, אדם שיושב בחושך, נתיר לו להדליק נורת לד, או בקיץ, נתיר לו להדליק מזגן, להאחרונים הסוברים שאין בזה בונה וסותר?
אבל לא מצינו שהתירו אלא אמירה לגוי (דהוי שבות דשבות). ולפי הנ"ל לא מובן מדוע.
ובירחון המעין (תשרי תש"פ) התפרסם מאמר נפלא מאת הרב יואל עמיטל, הדן בזה באריכות, ותורף דבריו שהסכמת הפוסקים שבשבות אחד אין ללמוד מאיסור לאיסור ולדמות מילתא למילתא, אבל בשבות דשבות כתבו האחרונים שאפשר ללמוד ולדמות ולהתיר.
ואעתיק דבריו:
הקדמה
בראשונים ובאחרונים מובא הכלל שאין מדמים בשבותים[1], וזה לשון המשנה ברורה סימן שז ס"ק כא:
ודע, שאין מדמין דבר לדבר בעניין השבותין, ואין לך בם להתיר אלא מה שאמרו חכמים, דלגבי מילה לא התירו שבות דאמירה לגוי במקום מלאכה דאורייתא כמ"ש סימן שלא סע' ו, וגבי לוקח בית בא"י מותר כמ"ש סימן שו סע' יא.
שאלת הדימוי בשבותים נוגעת להרבה שאלות למעשה בהלכות שבת, בפרט שאלות הנוגעות לטכנולוגיה המתחדשת לבקרים, אם זה ביחס למצלמות המותקנות במקומות שונים[2], ביחס לסוגי מקררים[3], כניסה לבית מלון שדלתותיו נפתחות על ידי עין אלקטרונית[4], ואין ספור שאלות שהרחיבו בהם פוסקי דורנו. במקרים רבים השאלה עשויה להיפתר אך ורק על ידי דימוי וצירופים בשבותים. מה גבולות הכלל המוסכם שאין מדמים, האמנם אין מדמים בשבותים כלל?
כלל זה שאין מדמים בשבותם מוכח מכך, כדברי המ"ב הנ"ל על פי הראשונים, שבכמה מקומות בתלמוד התירו שבות לצורך ולעומתם במקומות אחרים מקבילים ברמת האיסור אסרו שבות, כך כדי לקנות בית בארץ ישראל מותר לומר בשבת לגוי לכתוב[5], לעומת זה לצורך מילה חכמים העמידו דבריהם ואסרו לישראל להביא איזמל מרשות אחרת גם באיסור דרבנן[6]. לעומת זה התירו במקום פסידא כלאחר יד לתקן צינור שעלו בו קשקשים[7], וכן התירו לגונח לינק מן הבהמה בשבת[8]. וכן לגבי מת התירו איסור דרבנן[9]. כמו כן התירו למי שהחשיך לרוץ עם חבילתו עד שמגיע לביתו וזורקה כלאחר יד[10], ולעומת זה בדליקה החמירו[11].
החזון איש[12] כתב שהטעם שאין מדמים בשבותים הוא משום "שחז"ל שקלו דבר שיוכל לגרום זלזול בשמירת שבת והעמידו דבריהם אף במקום כרת, ודבר שהיתרו יותר מתקבל לבני אדם הקילו, ואנן לא בקיאין בדבר. א"נ שהתירו שבות במקום קיום המצוה, ואנן לא בקיאינן במשקל המצוות[13]". לכאורה גישה זו מקשה עלינו את האפשרות לדמות בשבותים.
האם בכל זאת ניתן ללמוד מתוך הסוגיות מה בכל זאת ניתן להתיר על ידי שינוי[14]? האם במקומות שמותר לעשות מלאכה על ידי גוי עדיף לעשותה בשינוי על ידי ישראל[15], או האם יתכן שאיסור דרבנן שלא הותר יהיה מותר במצבים מסויימים ע"י תרי דרבנן[16], או אם באמירה לגוי יעשה הגוי דבר שאינו מתכוין ניתן יהיה להקל[17]? האם ניתן לומר שמקלקל כלאחר יד מותר[18], או להתיר פסיק רישא בגרמא[19] וכיו"ב[20]? וכבר כתב בספר אגלי טל[21]: "ודברי הרב המגיד שאין מדמין בשבותים קשים בעיניי, שהפוסקים מלאים קושיות ותירוצים בענייני שבותים ועשו בזה כללים והרב המגיד עצמו הביא בפ"ב ואם אין מדמין הכל בטל".
הקשיים לגבי כלל זה
נראה שהקושי הגדול בנושא זה הוא משום שדברי המגיד משנה נאמרו על הרמב"ם[22], והרמב"ם קובע כלל ומדמה בשבותים, וז"ל:
דבר שאינו מלאכה ואין אסור לעשותו בשבת אלא משום שבות מותר לישראל לומר לגוי לעשותו בשבת, והוא שיהיה שם מקצת חולי, או יהיה צריך לדבר צורך הרבה, או מפני מצוה.
וזה גם לשון השו"ע בהלכות שבת[23]:
דבר שאינו מלאכה, ואינו אסור לעשות בשבת אלא משום שבות, מותר לישראל לומר לגוי לעשותו בשבת, והוא שיהיה שם מקצת חולי, או יהיה צריך לדבר צורך הרבה, או מפני מצוה. כיצד, אומר ישראל לגוי בשבת לעלות באילן להביא שופר לתקוע תקיעת מצוה, או להביא מים דרך חצר שלא עירבו לרחוץ בו המצטער. ויש אוסרין. הגה: ולקמן סימן תקפז פסק להתיר. ועי' לעיל סי' רעו דיש מקילין אפילו במלאכה דאורייתא, ועיי"ש סע' ג.
על דברי הרמב"ם הקובע כלל ששבות דשבות מותר לצורך חולי או צורך הרבה או מצוה, אומר המגיד משנה שאין מדמים בשבותים, ולכאורה הרי זו סתירה מיניה וביה.
קושי נוסף הוא סתירה בדברי הרמב"ן[24] האומר שאין מדמים בשבותים: "אין אומרים בדברים הללו זו דומה לזו", ועיקר הראיה של הרמב"ן הוא ממה שמצאנו היתר לגונח לינק מבהמה בשבת, והיתר למעך ברגלו עשבים בצינור. וקשה, שהרי הרמב"ן בתורת האדם[25] מחלק בין שבות על ידי שינוי לשבות כדרכו, ולשיטתו אין צורך לומר שאין מדמין בשבותים. לכן כתב בספר אגלי טל[26]: "לדעתי כי הרמב"ן בספר תורת האדם חזר בו ממ"ש בחידושיו הנ"ל שאין מדמין בשבותים".
יתר על כן, ברי"ף וסייעתו מצאנו לכאורה היתרים גדולים יותר לגבי שבותים. פשטות דברי הרי"ף במסקנת הסוגיא בעירובין[27] היא שלא גזרו בכלל שבות באמירה לגוי באיסור דרבנן: "שמעת מינה דכי אמרינן אמירה לגוי שבות בדבר שהוא מלאכה, אבל בדבר שאינו מלאכה כגון האי לא אמרינן ביה אמירה לנכרי שבות", ואת זה לפי הרי"ף לומדים מההיתר להביא מים על ידי גוי מחצר שאינה מעורבת לצורך מילה. ובר"ן שם למד בשיטת בה"ג שמתיר אמירה לגוי בדאוריתא לצורך מילה, שאף בכל המצוות נתיר כדעת בעל העיטור[28].
עוד קשה, הרי מגן אברהם[29] עצמו שהביא את דברי המגיד משנה, סיים באותו ס"ק בכללים: "לכן נ"ל דבמקום הפסד גדול יש להתיר שבות ע"י גוי אפילו כדרכו ושבות ע"י ישראל שלא כדרכו, אבל בלאו הכי אין להקל כלל". וכן המשנה ברורה עצמו קובע כללים ומתיר פסיק רישא במקלקל כלאחר יד[30], וכן מתיר ספק פסיק רישא בדרבנן[31].
פתרון הבעיה
פתרון מסויים מצאנו בראבי"ה[32] שמתיר אמירה לגוי במקום כבוד המת, קל וחומר ממה שהותר להוציא את המת מרשות היחיד לכרמלית על ידי ישראל[33], שהרי שבות דלית בה מעשה, דהיינו אמירה לגוי, קל משבות דאית בה מעשה[34]. וסיים הראבי"ה:
ואף על פי שאין למידין איסורין דרבנן זה מזה, שיש מקומות שהחמירו באחד מאחר לפי מה שהיו רואין צורך העניין, שהרי (מ)גזירה לגזירה התירו שלא לגזור יש מקומות, ויש מקומות דאמרינן חדא גזירה היא וכו', והרבה יש בתלמוד כזה ואיני צריך להביאם, דאבא דכולהון דאמרינן בפסחים סוף פרק האשה אמר רבא ערל והזאה ואיזמל העמידו דבריהם במקום כרת, אונן ומחוסר כפורים ובית הפרס לא העמידו דבריהם במקום כרת, [היכא] דאיכא קל וחומר כי הכא מאית ביה מעשה ולית ביה מעשה אין לחלק לבטל הקל וחומר.
לכאורה לדעת הראבי"ה אין לדמות בשבותים כיון שלא ידוע לנו מה חמור יותר, אבל במקום שיש סברא כמו קל וחומר אפשר לדמות.
דעת האגלי טל היא שלפי הרמב"ם שלמד מהיתר שבות דשבות במילה להיתר שבות דשבות בכל המצוות, מוכרחים לומר שסובר שמדמים בשבותים. ולדעתו, הרמב"ן חזר בו ממה שאמר שאין מדמים, שהרי בתורת האדם הוא מיישב את הסתירה שבין היתר שינוי למקומות אחרים, ולגבי לוקח בית בארץ ישראל כתב הרמב"ן[35] שהוא משום "דהתם מצוה ותועלת לכל ישראל הוא שלא תחרב ארץ קדושה". ולכן כותב האגלי טל: "ולעולם מדמין בשבותים, זולת במקום שנדע טעם לחלק. וזה ברור".
אבל נראה שפתרון הדבר הוא, כמו שכתב הרב עובדיה יוסף זצ"ל בספר לוית חן[36], שהסוברים שאין מדמין בשבותים כוונתם שאין לדמות ולהתיר לעשות בשינוי איסור תורה או לעשות בידים איסור דרבנן לצורך גדול או מצוה, ואין לדמות את היתר גונח שיונק בשבת והיתר תיקון צינור שעלו בו קשקשים להתיר לצורך אחר איסור דאורייתא בשינוי, אבל בשבות דשבות שמותר לצורך מצוה או במקום הפסד לדעת הרמב"ם והשו"ע, "כל האחרונים מדמים ומקילים בדבר"[37].
מסקנה
מקובל בראשונים ובאחרונים הכלל שאין מדמים בשבותים. לדעת האגלי טל הכלל תלוי במחלוקת בין הראשונים, והאחרונים שדימו בשבותים נקטו כדעת החולקים על הכלל. אבל לפי מסקנתנו, וכפי שכתב הרב עובדיה יוסף זצ"ל בספר 'לוית חן', אין צורך לומר שזו מחלוקת ראשונים, אלא שבהיתר שבות אחת, כגון כלאחר יד בדאורייתא במקום הפסד, אין מדמים בשבותים, אבל כשיש תרי דרבנן - נראה מכל האחרונים שלמעשה צירפו שבותים בשאלות שונות שלכו"ע מדמים בשבותים.
"יתבונן האדם ויתן החי אל לבו לשוב מעבירות שבידו בקרב הימים האדירים האלה עשרת ימי תשובה, ואף אם חטא והפליא לעשות נאצות גדולות - ישוב אל ה' וירחמהו ואל אלהינו כי ירבה לסלוח, כי חנון ורחום הוא על כל מעשיו, וכמו שכתב הרב החסיד בעל חובת הלבבות בפרק א משערי תשובה [השער השביעי הפרק השישי] דארבע מדרגות יש בעניין התשובה, והמעולה שבכולם היא כאשר יתעורר האדם מעצמו אל התשובה מבלתי מעורר מבחוץ, ובתתו אל לבו כמה הכעיס את בוראו, ובהסתכלו חיוב המוטל עליו להיטיב מעבירות שבידו, ובהכירו גדולתו יתברך שמו ואהבתו אותו, זה ודאי אין למעלה הימנו, כיון שנתעורר מאליו ומעצמו מבלי שום מעורר מבחוץ. ובאיש כזה העושה תשובה מאליו ומעצמו יש בו יתר שאת, כי החרון-אף הבא מצד הדין נסתלק מעצמו מידה כנגד מידה, כי גם מידת הדין מאליה תתרצה ותתפייס להסכים על המחילה. לא כן אם התשובה באה מצד דבר אחר ולא מהערכות רצוניי, כי אז צריכה להתאמץ מידת החסד לנצח על מידת הדין ולהכריחה להסכים על הסליחה והכפרה..."
(ספר 'שארית ישראל' לרבי משה ישראל מרודוס בעל 'משה ידבר', דרוש ד לשבת תשובה).
[1] רמב"ן שבת קל, ב: "ועוד שאין אנו שוקלין מצוות זו בזו, ואין אנו יודעין מתן שכרה של מצוה כדי שנאמר כמו שהתירו זו נתיר אף זו, כמו שמצינו שהתירו שבות עצמה ע"י ישראל גבי מת ולא מצינו לו היתר למילה אף על פי שמצות עשה שבה יותר מפורשת בתורה ונכרתו עליה י"ג בריתות, וכן מצינו במקצת מקומות שאמרו במקום פסידא לא גזרו רבנן בשבות עצמה כי ההיא דצינור דבמסכת כתובות (ס, א) ובשאר מקומות אין אנו מתירין כל שבות משום פסידא ואין אומרים בדברים הללו זו דומה לזו". רשב"א בתשובה ח"א סי' רצז: "ואין לנו בהיתר השבותין אלא מה שמנו, דלעיתים יקלו אפילו במקומות שייראו קלים כמעלה ומכתיב לקנות קרקע בארץ ישראל, ולעיתים יחמירו ויעמידו דבריהם אפילו בדברים החמורים כהזאה ואזמל. על כן אין לנו בהם היתר אלא במה שמנו בפירוש". מגיד משנה הל' שבת פרק ו הלכה ט, והביאם מגן אברהם סי' שז ס"ק ז. וכן בספר החינוך מצוה שכג לגבי חול המועד: "וכלל זה יהיה בידך, שהלכות מועד כהלכות שבותי שבת, שאין לך לדמות ולהוציא בהן דבר מדבר, כי פעמים תמצא לרבותינו זכרונם לברכה מתירין מלאכה כבדה בעניין אחד ופעמים יחמירו על הקלה בעניין אחר. ואל תתמה על הדבר עם ההקדמה שהקדמתי, כי התורה לא אסרה ולא התירה בחולו של מועד אלא במה שיסכימו הם, וכן בעניין שבותי שבת ויום טוב נמצא בגמרא מקומות שהעמידו דבריהם זכרונם לברכה אפילו במקום תורה, ופעמים מקילין בהן במקום שראו טוב להקל, ולא דבר ריק בכל דבריהם. וזכור בני כלל זה, שהלכות מועד כהלכות שבותי שבת, שאין דנין בהן דבר מדבר, ואל תטעה בו, כי גדולי עולם אמרוהו".
[2] עי' יביע אומר ח"ט או"ח סי' לה על המצלמות בעיר העתיקה בירושלים, ובתחומין כרך כה במאמרי הרב זלמן נחמיה גולדברג, הרב ישראל רוזן והרב שמואל רבינוביץ.
[3] עי' מנחת שלמה ח"א סי' י.
[4] עי' מנחת יצחק ח"י סי' כט, שבט הלוי ח"ט סי' סח.
[5] שו"ע סי' שו סע' יא.
[6] שבת קל, ב, רמב"ם הלכות מילה פ"ב ה"ו, שו"ע או"ח שלא סע' ו.
[7] כתובות ס, א, שו"ע סי' שלו סעיף ט. ופשטות הראשונים שההיתר כאן בשינוי הוא של איסור דאורייתא, עי' יביע אומר ח"ה סימן לג, שלא כפרי מגדים שכותב שמיירי בעשבים תלושים.
[8] כתובות שם. רמב"ם שבת כא, יד, שו"ע סי' שכח סע' לג.
[9] שבת צד, ב.
[10] שבת קנג, ב.
לדוגמא, אדם שיושב בחושך, נתיר לו להדליק נורת לד, או בקיץ, נתיר לו להדליק מזגן, להאחרונים הסוברים שאין בזה בונה וסותר?
אבל לא מצינו שהתירו אלא אמירה לגוי (דהוי שבות דשבות). ולפי הנ"ל לא מובן מדוע.
ובירחון המעין (תשרי תש"פ) התפרסם מאמר נפלא מאת הרב יואל עמיטל, הדן בזה באריכות, ותורף דבריו שהסכמת הפוסקים שבשבות אחד אין ללמוד מאיסור לאיסור ולדמות מילתא למילתא, אבל בשבות דשבות כתבו האחרונים שאפשר ללמוד ולדמות ולהתיר.
ואעתיק דבריו:
הקדמה
בראשונים ובאחרונים מובא הכלל שאין מדמים בשבותים[1], וזה לשון המשנה ברורה סימן שז ס"ק כא:
ודע, שאין מדמין דבר לדבר בעניין השבותין, ואין לך בם להתיר אלא מה שאמרו חכמים, דלגבי מילה לא התירו שבות דאמירה לגוי במקום מלאכה דאורייתא כמ"ש סימן שלא סע' ו, וגבי לוקח בית בא"י מותר כמ"ש סימן שו סע' יא.
שאלת הדימוי בשבותים נוגעת להרבה שאלות למעשה בהלכות שבת, בפרט שאלות הנוגעות לטכנולוגיה המתחדשת לבקרים, אם זה ביחס למצלמות המותקנות במקומות שונים[2], ביחס לסוגי מקררים[3], כניסה לבית מלון שדלתותיו נפתחות על ידי עין אלקטרונית[4], ואין ספור שאלות שהרחיבו בהם פוסקי דורנו. במקרים רבים השאלה עשויה להיפתר אך ורק על ידי דימוי וצירופים בשבותים. מה גבולות הכלל המוסכם שאין מדמים, האמנם אין מדמים בשבותים כלל?
כלל זה שאין מדמים בשבותם מוכח מכך, כדברי המ"ב הנ"ל על פי הראשונים, שבכמה מקומות בתלמוד התירו שבות לצורך ולעומתם במקומות אחרים מקבילים ברמת האיסור אסרו שבות, כך כדי לקנות בית בארץ ישראל מותר לומר בשבת לגוי לכתוב[5], לעומת זה לצורך מילה חכמים העמידו דבריהם ואסרו לישראל להביא איזמל מרשות אחרת גם באיסור דרבנן[6]. לעומת זה התירו במקום פסידא כלאחר יד לתקן צינור שעלו בו קשקשים[7], וכן התירו לגונח לינק מן הבהמה בשבת[8]. וכן לגבי מת התירו איסור דרבנן[9]. כמו כן התירו למי שהחשיך לרוץ עם חבילתו עד שמגיע לביתו וזורקה כלאחר יד[10], ולעומת זה בדליקה החמירו[11].
החזון איש[12] כתב שהטעם שאין מדמים בשבותים הוא משום "שחז"ל שקלו דבר שיוכל לגרום זלזול בשמירת שבת והעמידו דבריהם אף במקום כרת, ודבר שהיתרו יותר מתקבל לבני אדם הקילו, ואנן לא בקיאין בדבר. א"נ שהתירו שבות במקום קיום המצוה, ואנן לא בקיאינן במשקל המצוות[13]". לכאורה גישה זו מקשה עלינו את האפשרות לדמות בשבותים.
האם בכל זאת ניתן ללמוד מתוך הסוגיות מה בכל זאת ניתן להתיר על ידי שינוי[14]? האם במקומות שמותר לעשות מלאכה על ידי גוי עדיף לעשותה בשינוי על ידי ישראל[15], או האם יתכן שאיסור דרבנן שלא הותר יהיה מותר במצבים מסויימים ע"י תרי דרבנן[16], או אם באמירה לגוי יעשה הגוי דבר שאינו מתכוין ניתן יהיה להקל[17]? האם ניתן לומר שמקלקל כלאחר יד מותר[18], או להתיר פסיק רישא בגרמא[19] וכיו"ב[20]? וכבר כתב בספר אגלי טל[21]: "ודברי הרב המגיד שאין מדמין בשבותים קשים בעיניי, שהפוסקים מלאים קושיות ותירוצים בענייני שבותים ועשו בזה כללים והרב המגיד עצמו הביא בפ"ב ואם אין מדמין הכל בטל".
הקשיים לגבי כלל זה
נראה שהקושי הגדול בנושא זה הוא משום שדברי המגיד משנה נאמרו על הרמב"ם[22], והרמב"ם קובע כלל ומדמה בשבותים, וז"ל:
דבר שאינו מלאכה ואין אסור לעשותו בשבת אלא משום שבות מותר לישראל לומר לגוי לעשותו בשבת, והוא שיהיה שם מקצת חולי, או יהיה צריך לדבר צורך הרבה, או מפני מצוה.
וזה גם לשון השו"ע בהלכות שבת[23]:
דבר שאינו מלאכה, ואינו אסור לעשות בשבת אלא משום שבות, מותר לישראל לומר לגוי לעשותו בשבת, והוא שיהיה שם מקצת חולי, או יהיה צריך לדבר צורך הרבה, או מפני מצוה. כיצד, אומר ישראל לגוי בשבת לעלות באילן להביא שופר לתקוע תקיעת מצוה, או להביא מים דרך חצר שלא עירבו לרחוץ בו המצטער. ויש אוסרין. הגה: ולקמן סימן תקפז פסק להתיר. ועי' לעיל סי' רעו דיש מקילין אפילו במלאכה דאורייתא, ועיי"ש סע' ג.
על דברי הרמב"ם הקובע כלל ששבות דשבות מותר לצורך חולי או צורך הרבה או מצוה, אומר המגיד משנה שאין מדמים בשבותים, ולכאורה הרי זו סתירה מיניה וביה.
קושי נוסף הוא סתירה בדברי הרמב"ן[24] האומר שאין מדמים בשבותים: "אין אומרים בדברים הללו זו דומה לזו", ועיקר הראיה של הרמב"ן הוא ממה שמצאנו היתר לגונח לינק מבהמה בשבת, והיתר למעך ברגלו עשבים בצינור. וקשה, שהרי הרמב"ן בתורת האדם[25] מחלק בין שבות על ידי שינוי לשבות כדרכו, ולשיטתו אין צורך לומר שאין מדמין בשבותים. לכן כתב בספר אגלי טל[26]: "לדעתי כי הרמב"ן בספר תורת האדם חזר בו ממ"ש בחידושיו הנ"ל שאין מדמין בשבותים".
יתר על כן, ברי"ף וסייעתו מצאנו לכאורה היתרים גדולים יותר לגבי שבותים. פשטות דברי הרי"ף במסקנת הסוגיא בעירובין[27] היא שלא גזרו בכלל שבות באמירה לגוי באיסור דרבנן: "שמעת מינה דכי אמרינן אמירה לגוי שבות בדבר שהוא מלאכה, אבל בדבר שאינו מלאכה כגון האי לא אמרינן ביה אמירה לנכרי שבות", ואת זה לפי הרי"ף לומדים מההיתר להביא מים על ידי גוי מחצר שאינה מעורבת לצורך מילה. ובר"ן שם למד בשיטת בה"ג שמתיר אמירה לגוי בדאוריתא לצורך מילה, שאף בכל המצוות נתיר כדעת בעל העיטור[28].
עוד קשה, הרי מגן אברהם[29] עצמו שהביא את דברי המגיד משנה, סיים באותו ס"ק בכללים: "לכן נ"ל דבמקום הפסד גדול יש להתיר שבות ע"י גוי אפילו כדרכו ושבות ע"י ישראל שלא כדרכו, אבל בלאו הכי אין להקל כלל". וכן המשנה ברורה עצמו קובע כללים ומתיר פסיק רישא במקלקל כלאחר יד[30], וכן מתיר ספק פסיק רישא בדרבנן[31].
פתרון הבעיה
פתרון מסויים מצאנו בראבי"ה[32] שמתיר אמירה לגוי במקום כבוד המת, קל וחומר ממה שהותר להוציא את המת מרשות היחיד לכרמלית על ידי ישראל[33], שהרי שבות דלית בה מעשה, דהיינו אמירה לגוי, קל משבות דאית בה מעשה[34]. וסיים הראבי"ה:
ואף על פי שאין למידין איסורין דרבנן זה מזה, שיש מקומות שהחמירו באחד מאחר לפי מה שהיו רואין צורך העניין, שהרי (מ)גזירה לגזירה התירו שלא לגזור יש מקומות, ויש מקומות דאמרינן חדא גזירה היא וכו', והרבה יש בתלמוד כזה ואיני צריך להביאם, דאבא דכולהון דאמרינן בפסחים סוף פרק האשה אמר רבא ערל והזאה ואיזמל העמידו דבריהם במקום כרת, אונן ומחוסר כפורים ובית הפרס לא העמידו דבריהם במקום כרת, [היכא] דאיכא קל וחומר כי הכא מאית ביה מעשה ולית ביה מעשה אין לחלק לבטל הקל וחומר.
לכאורה לדעת הראבי"ה אין לדמות בשבותים כיון שלא ידוע לנו מה חמור יותר, אבל במקום שיש סברא כמו קל וחומר אפשר לדמות.
דעת האגלי טל היא שלפי הרמב"ם שלמד מהיתר שבות דשבות במילה להיתר שבות דשבות בכל המצוות, מוכרחים לומר שסובר שמדמים בשבותים. ולדעתו, הרמב"ן חזר בו ממה שאמר שאין מדמים, שהרי בתורת האדם הוא מיישב את הסתירה שבין היתר שינוי למקומות אחרים, ולגבי לוקח בית בארץ ישראל כתב הרמב"ן[35] שהוא משום "דהתם מצוה ותועלת לכל ישראל הוא שלא תחרב ארץ קדושה". ולכן כותב האגלי טל: "ולעולם מדמין בשבותים, זולת במקום שנדע טעם לחלק. וזה ברור".
אבל נראה שפתרון הדבר הוא, כמו שכתב הרב עובדיה יוסף זצ"ל בספר לוית חן[36], שהסוברים שאין מדמין בשבותים כוונתם שאין לדמות ולהתיר לעשות בשינוי איסור תורה או לעשות בידים איסור דרבנן לצורך גדול או מצוה, ואין לדמות את היתר גונח שיונק בשבת והיתר תיקון צינור שעלו בו קשקשים להתיר לצורך אחר איסור דאורייתא בשינוי, אבל בשבות דשבות שמותר לצורך מצוה או במקום הפסד לדעת הרמב"ם והשו"ע, "כל האחרונים מדמים ומקילים בדבר"[37].
מסקנה
מקובל בראשונים ובאחרונים הכלל שאין מדמים בשבותים. לדעת האגלי טל הכלל תלוי במחלוקת בין הראשונים, והאחרונים שדימו בשבותים נקטו כדעת החולקים על הכלל. אבל לפי מסקנתנו, וכפי שכתב הרב עובדיה יוסף זצ"ל בספר 'לוית חן', אין צורך לומר שזו מחלוקת ראשונים, אלא שבהיתר שבות אחת, כגון כלאחר יד בדאורייתא במקום הפסד, אין מדמים בשבותים, אבל כשיש תרי דרבנן - נראה מכל האחרונים שלמעשה צירפו שבותים בשאלות שונות שלכו"ע מדמים בשבותים.
"יתבונן האדם ויתן החי אל לבו לשוב מעבירות שבידו בקרב הימים האדירים האלה עשרת ימי תשובה, ואף אם חטא והפליא לעשות נאצות גדולות - ישוב אל ה' וירחמהו ואל אלהינו כי ירבה לסלוח, כי חנון ורחום הוא על כל מעשיו, וכמו שכתב הרב החסיד בעל חובת הלבבות בפרק א משערי תשובה [השער השביעי הפרק השישי] דארבע מדרגות יש בעניין התשובה, והמעולה שבכולם היא כאשר יתעורר האדם מעצמו אל התשובה מבלתי מעורר מבחוץ, ובתתו אל לבו כמה הכעיס את בוראו, ובהסתכלו חיוב המוטל עליו להיטיב מעבירות שבידו, ובהכירו גדולתו יתברך שמו ואהבתו אותו, זה ודאי אין למעלה הימנו, כיון שנתעורר מאליו ומעצמו מבלי שום מעורר מבחוץ. ובאיש כזה העושה תשובה מאליו ומעצמו יש בו יתר שאת, כי החרון-אף הבא מצד הדין נסתלק מעצמו מידה כנגד מידה, כי גם מידת הדין מאליה תתרצה ותתפייס להסכים על המחילה. לא כן אם התשובה באה מצד דבר אחר ולא מהערכות רצוניי, כי אז צריכה להתאמץ מידת החסד לנצח על מידת הדין ולהכריחה להסכים על הסליחה והכפרה..."
(ספר 'שארית ישראל' לרבי משה ישראל מרודוס בעל 'משה ידבר', דרוש ד לשבת תשובה).
[1] רמב"ן שבת קל, ב: "ועוד שאין אנו שוקלין מצוות זו בזו, ואין אנו יודעין מתן שכרה של מצוה כדי שנאמר כמו שהתירו זו נתיר אף זו, כמו שמצינו שהתירו שבות עצמה ע"י ישראל גבי מת ולא מצינו לו היתר למילה אף על פי שמצות עשה שבה יותר מפורשת בתורה ונכרתו עליה י"ג בריתות, וכן מצינו במקצת מקומות שאמרו במקום פסידא לא גזרו רבנן בשבות עצמה כי ההיא דצינור דבמסכת כתובות (ס, א) ובשאר מקומות אין אנו מתירין כל שבות משום פסידא ואין אומרים בדברים הללו זו דומה לזו". רשב"א בתשובה ח"א סי' רצז: "ואין לנו בהיתר השבותין אלא מה שמנו, דלעיתים יקלו אפילו במקומות שייראו קלים כמעלה ומכתיב לקנות קרקע בארץ ישראל, ולעיתים יחמירו ויעמידו דבריהם אפילו בדברים החמורים כהזאה ואזמל. על כן אין לנו בהם היתר אלא במה שמנו בפירוש". מגיד משנה הל' שבת פרק ו הלכה ט, והביאם מגן אברהם סי' שז ס"ק ז. וכן בספר החינוך מצוה שכג לגבי חול המועד: "וכלל זה יהיה בידך, שהלכות מועד כהלכות שבותי שבת, שאין לך לדמות ולהוציא בהן דבר מדבר, כי פעמים תמצא לרבותינו זכרונם לברכה מתירין מלאכה כבדה בעניין אחד ופעמים יחמירו על הקלה בעניין אחר. ואל תתמה על הדבר עם ההקדמה שהקדמתי, כי התורה לא אסרה ולא התירה בחולו של מועד אלא במה שיסכימו הם, וכן בעניין שבותי שבת ויום טוב נמצא בגמרא מקומות שהעמידו דבריהם זכרונם לברכה אפילו במקום תורה, ופעמים מקילין בהן במקום שראו טוב להקל, ולא דבר ריק בכל דבריהם. וזכור בני כלל זה, שהלכות מועד כהלכות שבותי שבת, שאין דנין בהן דבר מדבר, ואל תטעה בו, כי גדולי עולם אמרוהו".
[2] עי' יביע אומר ח"ט או"ח סי' לה על המצלמות בעיר העתיקה בירושלים, ובתחומין כרך כה במאמרי הרב זלמן נחמיה גולדברג, הרב ישראל רוזן והרב שמואל רבינוביץ.
[3] עי' מנחת שלמה ח"א סי' י.
[4] עי' מנחת יצחק ח"י סי' כט, שבט הלוי ח"ט סי' סח.
[5] שו"ע סי' שו סע' יא.
[6] שבת קל, ב, רמב"ם הלכות מילה פ"ב ה"ו, שו"ע או"ח שלא סע' ו.
[7] כתובות ס, א, שו"ע סי' שלו סעיף ט. ופשטות הראשונים שההיתר כאן בשינוי הוא של איסור דאורייתא, עי' יביע אומר ח"ה סימן לג, שלא כפרי מגדים שכותב שמיירי בעשבים תלושים.
[8] כתובות שם. רמב"ם שבת כא, יד, שו"ע סי' שכח סע' לג.
[9] שבת צד, ב.
[10] שבת קנג, ב.
