העיקרון- אין לקב"ה צורך והנאה מהמצוה אלא מקבלת עול מלכותו

[עומק המושג]

מה תענה על מה שמבואר בחז"ל שהקב"ה איסתכל באורייתא וברא עלמא,
ומינה למד הגר"ח מבריסק שעצמות התורה קודמת לטעמי המצוה,
וטעמי המצווה נועדו לתת טעם והרגשה למצוה ולא שיש טעמים לעצם המצוה​

דברי הגר"ח תמוהים טובא,
במאמר 'אסתכל באורייתא וברא עלמא' לא כתוב שום דבר מעבר לכך שהתורה נוטלת חלק מרכזי במטרה ובתכלית של העולם, כלומר, שהקב"ה לא ברא את העולם סתם כך, ורק נתן תורה כי רצה שאנשים לא ירצחו ויגנבו, אלא שהעולם עצמו נברא רק בשביל התורה וקיומה, אך פשיטא שאין כאן שום בסיס להנחה שאין טעמים למצוות.
(וגם את"ל שהמאמר מתפרש כפשוטו - מדוע נגזר מזה שאין טעמים למצוות? הרי העובדה שרצח היא דבר רע אינה תלויה במבנה של העולם, וכמו שכתבתי לעיל - אין שום עולם אפשרי שבו רצח הוא דבר טוב, (והגר"ח כותב שהקב"ה היה יכול לברוא עולם שרצח הוא תיקון החברה וצדקה גורמת להרס החברה, ודבריו נכונים, אך כ"ז נכון ביחס לממד התועלתני של תיקון והרס החברה, אך רצח הוא דבר רע לא רק בגלל שהוא הורס את החברה, אלא בגלל שבעצמותו הוא מעשה רע ומשולל, והבעייתיות העצמית שיש ברצח לא תלויה במבנה העולם) ולכן גם אם נימא כדבריו אין להסיק מזה שאין טעמים למצוות).
(אגב, אם הדיון הוא בדעת הראשונים - פשיטא שסברו שיש טעמים למצוות במובן המילולי, כך - למשל - הרמב"ם במו"נ ח"ג פכ"ו "שהמצוות כולם יש להם סיבה ומפני התועלת ציווה בהם", ועי' רמב"ן עה"ת דברים פכ"ב פ"ו באורך).

אגב, הגר"ח מובא בחידושי הגרי"ז (החדשים) סי' צ, והרעיון הבסיסי נמצא כבר בבית הלוי עה"ת בשמות פי"ג, עיי"ש. ​

 

[אמרי פי]

ברי לי שלדעת הגר"ח הקב"ה יכול לקבוע שרצח הוא דבר טוב.
לשיטתך,
א. מדוע אומות העולם לא נצטוו במצוות, הרי הערך האמיתי הזה שייך בכולם.
ב. לדעתי האמירה ש'הקב"ה לא יכול לקבוע שאכילת שרצים הוא דבר טוב' הוא משפט שגובל באפיקורסות (במובן הפשוט של המילה ולא במובן המפוצץ).
לפי דבריך מהווה העולם הוא לא מקור הערכים אלא רק מודע ופועל בתוך מסגרת הערכים שקבעה המציאות שקדמה לעולם.
הרי לפני מעשה בראשית לא היה מציאות של שרץ ולא היתה חלוקה בין חגב לבין נמלה, ואיך שייך מציאות ערכית לגביהם כשהם אינם קיימים בעולם.
כל הערך לגביהם יכול להיקבע רק אחרי שהם נבראו ובתוך בריאתם כלולה האמירה הערכית לגבי אכילתם.
ג. לפי דבריך כל מהות התורה הוא גילוי הערכים שקבועים בבריאה קודם יצירת העולם. אז מה התורה באה להוסיף ולחדש? לדבריך התורה היא רק מציאות של גילוי הערך האובייקטיבי הראשוני ללא שום קביעה ויצירת מציאות חדשה. (אין לי איך להוכיח כנגד זה אבל חושבני שראוי לחדד את מה שיוצא מדבריך)
כתבתי קצת מבובל מקווה שהייתי מובן.

 

[אלישמע]

אבל השיקוץ כן קודם לאיסור של התורה? כלומר, הדבר היה משוקץ בלי קשר לתורה, וכיון שהדבר היה משוקץ הוא נאסר.

ודלא כמו שכתב גאון אחד, וז"ל:

...​

או קיי, אז זה מוכתב מראש.
הקב"ה ברא את השיקוץ וציווה עליו, (בהתעלם מהדיון מי קדם למי, התורה לעולם או העולם לתורה),
אלינו זה הגיע לאחר הרצון האלוקי.
אבל זה ברור, שעש שלא הודיע לנו האלוקים שהוא משוקץ, לא היינו מעלים זה בדעתנו (וזה לא סותר לעובדה שיש דברים שכן היינו מתעבים).
מה שיוצא כיום הוא, שמה מניע את מה ? - הוי אומר האיסור את הטעם, ולא הטעם את האיסור.
ומשכך, גם לא ברור שהטעם הוא נכון לגמרי, יתכן שלא ירדנו לעומק דעת המצווה.
כ"ש כשבפרטים אנו רואים דברים שנוגדים את העיקרון עליו מושתת הטעם.
זה כל דברי.

ומה שכתבת כאן -

זוהי כבר שאלה גדולה, שכל טעמי המצוות וכל העולם הערכי תלוי ברצונו השרירותי, שהרי אם היה רוצה היה עושה את הרצח למעשה מעולה ואת הצדקה למעשה מגונה, מה שמרוקן אותם מכל תוכן בעל משמעות, דבר שהוא אבסורד מוחלט, כמובן,
(לשם הדגמה, האמירה שהקב"ה היא טוב יוצאת חסרת משמעות, שהרי הקב"ה היא יכול לעשות שהתעללות באנשים היא טוב, כך שנמצא שאין שום דבר מעבר לרצונו השרירותי, וגם רצונו אינו מבוסס על כלום),
לדעתי - ההסבר הוא שכיון שהקב"ה אינו יכול לעשות דברים מהם מכת 'הנמנעות', כמו לעשות משולש מרובע או ש10 יהיה קטן יותר מ5 וכיו"ב, (וכמו שכתבו הראשונים במקומות רבים, כמו הרמב"ם במו"נ ג, טו והרמב"ן בקונטרס הוויכוח והרשב"א בתשו' ח"ד סי' רלד), לכן הוא גם אליבא דאמת גם הקב"ה אינו יכול לשנות את המציאות הנורמאטיבית ולעשות שרצח יהיה מעשה טוב, וממילא - גם לא לעשות ששרץ יהיה דבר מעולה ומשובח שראוי שאנשים קדושים יאכלו אותו, שרץ הוא שקץ באופן הכרחי מצד עצם צורתו העצמית, ולכן אין עולם אפשרי שבו האוכל אותו לא יהיה משוקץ וטמא.​

זה מיותר להתדיין בו כרגע, כי הנידון הוא לא מה האמת האבסולוטית,
אלא האם אנו יודעים להעמיק חקור בטעם.
אני רק הבאתי את דברי אלו להראות שאין דבר מוחלט מצד עצמו, והעיקר לענין טעמי התורה הוא,
שהעיסוק בהם הוא פחות ופחות מרכזי בעצם הרצון, והוא יותר לנשים וילדים ועמי הארץ.
ולנו, אולי רק ברצוא ושוב ותו לא.

 

[עומק המושג]

מדוע אומות העולם לא נצטוו במצוות, הרי הערך האמיתי הזה שייך בכולם.​

הערכים הללו אינם ערכים חלוטים, הבעייתיות שיש באכילת שרצים ובביאות אסורות היא בעייתיות שפוגמת בקדושה, אך לא כל האנשים בעולם צריכים להיות קדושים, הסיבה שישראל נצטוו על ערכים אלו הוא משום שהם העם הפרטי של משרתי ה' ועבדיו, ולכן הם צריכים לעבוד ולשרת את ה' בכל חלקי החיים, בקימה ובשינה, באכילה ובשתייה, בקציר ובאסיף, בתשמיש המיטה ובמועדים וחגים.
(ובאופן עקרוני היה ניתן להטיל עליהם אוסף של חוקים שרירותיים, אך הקב"ה בחר להטיל עליהם חוקים שיש בהם טעם וריח, דהיינו, חוקים שאינם מחייבים מצד עצמם, אך אעפ"כ יש בהם טעם).​

ב. לדעתי האמירה ש'הקב"ה לא יכול לקבוע שאכילת שרצים הוא דבר טוב הוא משפט שגובל באפיקורסות​

נו, אני מניח שלדעתך גם לומר שהקב"ה לא יכול לשנות את חוקי הלוגיקה הוא 'משפט שגובל באפקירסות'? ומה דעתך על דברי הרמב"ם שאם היו לנו ראיות היינו מאמינים שהעולם קדמון והקב"ה לא יכול לשנות אפי' את חוקי הפיזיקה? האם זה לא 'משפט שגובל באפיקורסות'?

אני מבין שאתה סבור שהקב"ה יכול לשנות את העולם הערכי, אולי תסביר לנו מה המשמעות של הקביעה שהקב"ה הוא טוב? ואולי תסביר מה המשמעות של טעמי המצוות? ומדוע הקב"ה בחר שדווקא לרצוח אנשים זה דבר רע? כיצד יתכן להכריע בדבר כזה בלי שום שיקולים? ומדוע בכלל הקב"ה רוצה שנהיה טובים? אגב, האם הקב"ה היה יכול לעשות שעבודת ה' היא מעשה רע?​

לפי דבריך מהווה העולם הוא לא מקור הערכים אלא רק מודע ופועל בתוך מסגרת הערכים שקבעה המציאות שקדמה לעולם.​

זו כבר שאלה חשובה ומעניינת.
והתשובה היא שברור שהקב"ה לא פועל בתוך מסגרת שקיימת מראש, אלא הוא עצמו המסגרת שקיימת מראש, הקב"ה הוא עצמו מושגי הטוב והאמת והצדק והיושר והחכמה והזכות והקדושה והטהרה, (וכלשון הקדמונים: הקב"ה הוא 'צורת כל הצורות', כל הצורות המופשטות הם זוויות שונות של הצורנות האינסופית שלו), אך נכון הדבר שהמציאות הזו שרצח הוא דבר שמנוגד לטוב ולאמת היא דבר שהוא חלק מעצם מהותו של מושג הטוב.
או במילים אחרות: הקב"ה לא פועל לפי ערכי הטוב והצדק, אלא הוא עצמו ערכי הטוב והצדק, והקב"ה הוא טוב לא במובן זה שהוא פועל לפי הטוב, או שיש לו תכונה של טוב, אלא שהוא עצמו המושג המופשט של הטוב, ולכן הוא גם פועל באופן של טוב.​

הרי לפני מעשה בראשית לא היה מציאות של שרץ ולא היתה חלוקה בין חגב לבין נמלה, ואיך שייך מציאות ערכית לגביהם כשהם אינם קיימים בעולם?​

זו כבר לא שאלה, לא צריך שיהיה שרץ מסוים כדי לקבוע שאם יש שרץ הוא בהכרח משוקץ, הקביעה יכולה להיות היפותטית-תיאורטית, היחס בין ה'צורה' של השרץ לבין מושג השיקוץ הוא יחס הכרחי.
(ודוגמא לדבר, היחס של 2 + 2 הוא בהכרח 4, והראשונים כבר כתבו שהקב"ה לא יכול לשנות את היחס הזה, אך לא צריך שיהיו ארבע חפצים בעולם כדי לקבוע שאם יהיו שני חפצים ועוד שני חפצים הם בהכרח יהיו ארבע).​