משיב כהלכה
חבר ותיק
- הצטרף
- 18/12/24
- הודעות
- 606
א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן: מותר להסתכל בפני כלה כל שבעה, כדי לחבבה על בעלה. ולית הלכתא כוותיה.
ואחד שאל אותי מה שורש המחלוקת בין רבי יונתן שהתיר להסתכל בפני הכלה לבין החכמים שחלקו עליו, הרי בראייה בעלמא מותר, ואם מדובר על הסתכלות - מה טעמו של רבי יונתן שהתיר זאת?
והשבתי שאכן, הפשט הפשוט הוא שר' יונתן התיר להסתכל באשת איש, במשך שבעה ימים, כדי לחבבה על בעלה, ובכל מקום שנקטו "הסתכלות" פירושו התבוננות.
וכן ב"ים של שלמה" שם ביאר שמדובר בהתבוננות ולא בראיה בעלמא: "דווקא להסתכל קאמר, דומיא דהמסתכל בקשת, שהוא דרך עיון והבטה, אבל דרך ראיה בעלמא שרי, אפילו בשאר אשה".
וכמובן שלא הותר להרהר בה אלא רק להסתכל, אבל בכל זאת גם הסתכלות היא אסורה, ואפילו הכי הותרה לצורך הענין, ומכאן למדים כמה הענין חשוב (אע"פ שלא נפסקה הלכה כמותו).
ומכאן סייעתא למרן הגאון רבי שלום משאש זצוק"ל, שכתב בשו"ת שמש ומגן (ח"ב אה"ע סי' ט"ז) על חובת האשה להתקשט לבעלה גם ברה"ר, והוסיף "וכמה חששו חז"ל והתירו הרבה איסורים שלא תתגנה האשה על בעלה". והיו ש'הקשו' עליו, איזה איסורים מצינו שהותרו. ובספר חו"כ מנה כמה איסורים:
כן הוא ביומא (דף ע"ח), שכלה מותרת בנעילת הסנדל ביום התענית, כדי שלא תתגנה על בעלה. ונעילת הסנדל הוא דבר שיוצאים בו לרה"ר.
וכן הוא בשבת (דף ס"ד), שאסרו חכמים לצאת לחצר בתכשיטים, והתירו כבול ופאה נכרית, כדי שלא תתגנה על בעלה. ואיירי שם בחצר הרבים, בחצר שאינה מעורבת.
וכן הוא בריטב"א למסכת שבת (דף נ"ט) שגזרו חכמים על העטרות לכלות, אבל לשאר נשים התירו כדי שלא תתגנה על בעלה. ובגמ' סוטה (דף מ"ט) מבואר שעטרות לכלות הוא "עיר של זהב" שהוא תכשיט בצורת ירושלים וחובשות אותו הנשים ברה"ר, כדאמרינן בגמ' שבת (דף קל"ח) שרבי אליעזר מתיר לצאת עמו בשבת, כי דרכה של אשה חשובה לצאת בעיר של זהב, כדי להראות חשיבותה על חברותיה (ראה בריטב"א הנ"ל). וגם האוסר, אסר רק בגלל שנחשב משאוי.
וכן הוא ברבינו יהונתן על הרי"ף למסכת שבועות (דף ה מדפי הרי"ף), ובבית הבחירה למאירי מסכת שבת (דף ס"ד), שאשה בימי נדותה אסורה לכחול ולפרכס, שלא יחמוד אותה בעלה, וזקנים הראשונים היו דורשים "והדוה בנדתה שתהא יושבת בבגדי נדות", ובא ר' עקיבא והתיר כדי שלא תתגנה על בעלה, ודרש את הפס' באופן אחר.
וכן הוא בפסקי רי"ד למסכת כתובות (דף ד), שגם הכלה הנמצאת בתוך שלושים לאבלות, מותר לה להתקשט בתכשיטים כדי שלא תתגנה על בעלה. וכתב בים של שלמה כתובות (פרק א'), "אין מונעין תכשיטין לכלה שאירע לה אבל, אפילו אירע לה אבל תוך שלשים יום לשמחתו, אין מונעין תכשיטין ממנה, אפילו תוך ימי אבילות, אף שאין הכרע כל כך לדבריהם, ראוי להקל, דאבילות דרבנן, וכדי שלא תתגנה על בעלה הוא דאורייתא".
ואחד שאל אותי מה שורש המחלוקת בין רבי יונתן שהתיר להסתכל בפני הכלה לבין החכמים שחלקו עליו, הרי בראייה בעלמא מותר, ואם מדובר על הסתכלות - מה טעמו של רבי יונתן שהתיר זאת?
והשבתי שאכן, הפשט הפשוט הוא שר' יונתן התיר להסתכל באשת איש, במשך שבעה ימים, כדי לחבבה על בעלה, ובכל מקום שנקטו "הסתכלות" פירושו התבוננות.
וכן ב"ים של שלמה" שם ביאר שמדובר בהתבוננות ולא בראיה בעלמא: "דווקא להסתכל קאמר, דומיא דהמסתכל בקשת, שהוא דרך עיון והבטה, אבל דרך ראיה בעלמא שרי, אפילו בשאר אשה".
וכמובן שלא הותר להרהר בה אלא רק להסתכל, אבל בכל זאת גם הסתכלות היא אסורה, ואפילו הכי הותרה לצורך הענין, ומכאן למדים כמה הענין חשוב (אע"פ שלא נפסקה הלכה כמותו).
ומכאן סייעתא למרן הגאון רבי שלום משאש זצוק"ל, שכתב בשו"ת שמש ומגן (ח"ב אה"ע סי' ט"ז) על חובת האשה להתקשט לבעלה גם ברה"ר, והוסיף "וכמה חששו חז"ל והתירו הרבה איסורים שלא תתגנה האשה על בעלה". והיו ש'הקשו' עליו, איזה איסורים מצינו שהותרו. ובספר חו"כ מנה כמה איסורים:
כן הוא ביומא (דף ע"ח), שכלה מותרת בנעילת הסנדל ביום התענית, כדי שלא תתגנה על בעלה. ונעילת הסנדל הוא דבר שיוצאים בו לרה"ר.
וכן הוא בשבת (דף ס"ד), שאסרו חכמים לצאת לחצר בתכשיטים, והתירו כבול ופאה נכרית, כדי שלא תתגנה על בעלה. ואיירי שם בחצר הרבים, בחצר שאינה מעורבת.
וכן הוא בריטב"א למסכת שבת (דף נ"ט) שגזרו חכמים על העטרות לכלות, אבל לשאר נשים התירו כדי שלא תתגנה על בעלה. ובגמ' סוטה (דף מ"ט) מבואר שעטרות לכלות הוא "עיר של זהב" שהוא תכשיט בצורת ירושלים וחובשות אותו הנשים ברה"ר, כדאמרינן בגמ' שבת (דף קל"ח) שרבי אליעזר מתיר לצאת עמו בשבת, כי דרכה של אשה חשובה לצאת בעיר של זהב, כדי להראות חשיבותה על חברותיה (ראה בריטב"א הנ"ל). וגם האוסר, אסר רק בגלל שנחשב משאוי.
וכן הוא ברבינו יהונתן על הרי"ף למסכת שבועות (דף ה מדפי הרי"ף), ובבית הבחירה למאירי מסכת שבת (דף ס"ד), שאשה בימי נדותה אסורה לכחול ולפרכס, שלא יחמוד אותה בעלה, וזקנים הראשונים היו דורשים "והדוה בנדתה שתהא יושבת בבגדי נדות", ובא ר' עקיבא והתיר כדי שלא תתגנה על בעלה, ודרש את הפס' באופן אחר.
וכן הוא בפסקי רי"ד למסכת כתובות (דף ד), שגם הכלה הנמצאת בתוך שלושים לאבלות, מותר לה להתקשט בתכשיטים כדי שלא תתגנה על בעלה. וכתב בים של שלמה כתובות (פרק א'), "אין מונעין תכשיטין לכלה שאירע לה אבל, אפילו אירע לה אבל תוך שלשים יום לשמחתו, אין מונעין תכשיטין ממנה, אפילו תוך ימי אבילות, אף שאין הכרע כל כך לדבריהם, ראוי להקל, דאבילות דרבנן, וכדי שלא תתגנה על בעלה הוא דאורייתא".
