דעת החת"ס בענין ההיתר לכתוב את התורה שבעל פה

[ממדבר מתנה]

ידוע מ"ש החת"ס (ח"א חאו"ח סימן ר"ח), שכל המחבר ספר ומתערב במחשבתו לגדל שמו וכו' עובר איסור דאורייתא דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבן, ולא הותר אלא משום עת לעשות לה', כגיטין ס' ע"א. ואם איננו עושה לה', הרי איסורו במקומו עומד. ע"כ. ויש ששיערו שהחת"ס אזיל בזה כשיטת רבו הגר"נ אדלר זצ"ל שלא כתב כלל חידושי תורה שלו על הספר, כי אמר שכל עיקר שהתירו חז"ל לכתוב דברים שבע"פ הוא משום עת לעשות שהתורה נשכחת בעו"ה, והוא לא שכח מה שלמד. (כמובא בספר חוט המשולש עמ' טז)

וכבר הקשו על זה האחרונים, שא"כ היה להם להרמב"ם והש"ע להשמיענו כזאת. ועיין מ"ש בזה בשו"ת יחו"ד ח"ג סי ע"ד.

ונראה לענ"ד פשוט שגם החת"ס לא איירי אלא בכותב ספר על מנת להתגדל ולעשות לו שם בלבד, או ע"מ להתנצח עם חבריו כדי שיקבלו דעתו (וכמבואר מדבריו בהמשך התשובה שם שכתב דברים נוקבים בזה). אך אם כוונתו בעשות הספרים היא גם לצורך לימודו, (וכמו שניכר שכאשר יש לאדם שאיפה נוספת שאינה תמיד לשם שמים, הוא משקיע את מיטב כוחותיו ללמוד הדברים היטב), גם החת"ס יודה שאין בזה איסור כלל, וחשיב לעשות לה'.
ומה שכתב שם ש"לעומת זאת שהיודע בעצמו כי כל מגמתו לשם הי"ת להגדיל תורה ולהאדירה וכו' עבירה היא בידו (שלא לפרסם חידושיו)", הוא לאו דוקא.
ואפילו אם מקצת מגמתו לשם כך, נראה דשפיר דמי.

וכן נראה להוכיח ממ"ש בחדושיו למסכת שבת (דף קמ ע"ב), וז"ל: מה שנולד לן זה מנהג לחדש חידושים יותר מדאי, וכל אחד בונה במה לעצמו זה בכה וזה בכה, אפשר לחפש לן זכות שגדרו כן גאוני קדמונינו ז"ל, שראה שראו שכחה שגוברת בעו"ה בעולם ואי אפשר לאוקמא גירסא, אכן על ידי החידושים בכל דף ועמוד על ידי זה זוכר הכל, ומילתא דתמיהה מידכר דכירא.והנסיון מעיד לנו על זה ויודע אני בעצמי וכו'. ע"כ.
ומבואר שאפילו אם כוונתו בכתיבת חידושיו היא גם כדי לבנות במה לעצמו, כיון שיש בזה תועלת לזכרון הלימוד, אין איסור להעלותם על הכתב.

ומ"מ יש לעיין לדבריו האם מותר להעלות מחידושיו על הכתב לצורך פרנסתו (ובימינו אפשר שפחות מצוי).