דינא דמלכותא דינא בא"י
- יוזם האשכול בנציון
- תאריך התחלה
מאי ניהו ?
בנציון
חבר קבוע
- הצטרף
- 20/8/25
- הודעות
- 248
אתה חדש הגאב"ד זה גדול הדינים הספרדים [ואולי גם בשאר המגזרים]
מרן הגרש"י זעפרני שליט"א
ועוד אם לא ראייתה זה בתורת הרב זעפרני אז למי התכונתי
אינני מבין בגאבדי"ם,
מבחינתי יש רק רבנים/חכמים.
כל השאר זה תארים בעלמא, ואיני בקי בהם על דרך כלל.
או קיי, אז היום אני יודע שיש גאב"ד ספרדי בפורום "כותל המזרח" הלא הוא הרב זעפראני.
(מתנצל מראש אם אשאל שנית, זה לוקח לי זמן עד שזה נקלט. - זו בעייה בייצור).
שאינו יודע לשאול
חבר קבוע
- הצטרף
- 4/11/25
- הודעות
- 303
צריך לפרט את השאלות למעשה או לכל הפחות דוגמא לכמה שאלות, משום שבכל שאלה ישנם כמה וכמה מרכיבים שונים, לדוגמא אני שמעתי ממנו כמה פעמים שכדאי מאוד לא לעשות תחבולות בענייני רב קו, ודיבר בעיקר מצד חילול ה', ולא רצה להיכנס כלל לנושא של גזל המדינה וכו', צריך להעמיד מקרים שיש בהם שאלה מעשית ברורה שההכרעה שלה תלויה בשאלה של דינא דמלכותא בא"י, ומסתמא אלה שיש להם גישה אליו יוכלו לשאול ולהעלות
לומד בית המדרש
חבר חדש
- הצטרף
- 26/1/25
- הודעות
- 180
עיין בזה למרן הגאון הגדול ר' אליהו טופיק שליט"א ראש ישיבות 'באר יהודה' בשו"ת קול אליהו (חלק ג חושן משפט סימן ב) שהאריך בזה בטוב טעם ודעת ודן האם בא"י אמרינן דינא דמלכותא דינא והעלה דגם בא"י אמרינן דד"ד דלא כהסוברים דבא"י ל"א דד"ד ומ"מ בשלטון בא"י בימינו ל"א דד"ד מכו"ב טעמים.
ראה מעשה נזכר הלכה
חבר קבוע
- הצטרף
- 18/12/24
- הודעות
- 453
מצורפות שתי תשובות בעניין
ראה מעשה נזכר הלכה
חבר קבוע
- הצטרף
- 18/12/24
- הודעות
- 453
הוראת שעה בעניין דווח למעונות עקב הגזירות
בנציון
חבר קבוע
- הצטרף
- 20/8/25
- הודעות
- 248
יש"כ גדול
ומשמע קצת שרק בגלל שלא שוה שבזה לכו"ע אין דינא אך אולי כתב כך שיהיה לכו"ע
רק ק"ק דלמה א"ז שוה דהא החוק שווה מי שמתגיס שיקבל ומי שלא לא וכנראה בגלל הערבים שכן מקבלים
ראה מעשה נזכר הלכה
חבר קבוע
- הצטרף
- 18/12/24
- הודעות
- 453
נדפס בספר עטרת שלמה או"ח
השארת רב בכהונתו ובשררתו וזכויותיו לאחר שנפל במסירה ושנתפס על העלמת מס והלבנת הון למטרת הצלה
שאלה:
על המעשה החמור המר והנמהר כי קם יהודי (ש"ד) ומסר לשלטונות אנשים מבני עמינו על ידי פיתויים שפיתה אותם ויצר על ידם עבירות מס והלבנת הון, ונתפסו על ידו לשלטונות ונגזר עליהם מאסר בשל עבירות חוקיות. ובאחד המקרים מדובר ברב אשר היה באותה עת מקורב מאוד לאיש המוסר, וכל מעשהו ופעולתו עמו היו לשם הצלתו של המוסר אשר בעבר נתפס בעצמו ע"י עבירות חוקיות לשלטונות, והיה צפוי לעונש כבד מאוד אלא שרצה לנכות עצמו מעונשו הכבד ע"י שיפיל אחרים מרובים ברשת ע"י עבירות מס והלבנת הון. וכאמור בין הנופלים נמצא הרב הנמסר אשר בתום לב פעל ועשה להצלתו ועזרתו של האיש המוסר, ע"מ להשיג לו כסף כי כבר הגיע באותו עת עד לפת לחם. ומאחר ונתפס על ידו הרב הנמסר נגזר עליו לרצות את עונשו בכלא למספר שנים.
ועתה נשאלה שאלה ע"י בני הקהילה האם יש להוריד את הרב הנמסר מכהונתו ושררתו, ואך לשלול ממנו את כל זכויותיו הממוניות, או שמא כיון שפעל בתום לב ולמטרת הצלה (כפי שהבין אז מדעתו) אין לשלול ממנו את מעמדו וזכויותיו.
תשובה:
הנראה לענ"ד כי מכל התנאים הנזכרים שפעל הרב בתום לב ובכוונת מצות הצלה בבחינת "לא תעמוד על דם רעך", וכבר נתחרט על מעשיהו וחזר בתשובה, הרי הוא צדיק גמור ואסור להורידו משררתו ומכהונתו ואף יש להשאירו בכל זכויותיו הממוניות.
מקורות ונמוקים
א. הנהגת כבוד מלכות
ב. דינא דמלכותא דינא – גדרו ותוקפו
ג. דמ"ד בענין תשלום מיסים
ד. דינא דמלכותא בגזרות ותקנות
ה. דין הורדה משררה בעבור שסרח או שנמצא בו פסול
ו. כשנעשה הדבר בתום לב ולמטרת הצלה
ז. דין הצלה ע"י פעולת גזל או היזק
ח מסקנא דדינא
א. הנהגת כבוד מלכות
עיין בהקדמת הגאון רבי יחיאל מיכל עפשטיין זצ"ל בעל מחבר ספר ערוך השולחן, בהקדמתו לחושן משפט הקדמה ארוכה בענין חובת שמירת כבוד מלכות שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו. וכבר אמר שלמה בחכמתו – "אני פי מלך שמור ועל דברת שבועת אלקים" (קהלת ח), ושזוהי חובה עצמית וגם חובה המחוייבת מהקב"ה. וכבר הזהירו נביאנו וחכמינו ז"ל להיות נכנעים למלכי ארץ וכפי שציוה ירמיה הנביא "עבדו את מלך בבל וחיו" (ירמיה כז). ולבני הגולה אשר היו בבבל שלח הנביא לאמר "בנו בתים ושבו ונטעו גנות ואכלו את פרין וגו' ודרשו את שלום העיר אשר הגליתי אתכם שמה, והתפללו בעדה אל ה' כי בשלומה יהיה לכם שלום" (שם כט). והמורדים כנגד המלכות קראום חכמינו בריונים (גמרא גיטין נז) וסיים שם וז"ל וברבים נדרוש כי ע"פ דת תוה"ק אסור לאנות לאינו יהודי יותר מליהודי, ולתכלית הנרצה הלזה דברנו בזה הספר לבאר גודל איסור הגניבה והגזילה וההונאה בין ליהודי בין לאינו יהודי, וכי דינא דמלכותא דינא, וכי אסור להעלים מהמכס ומכל חיובי המלכות וכמו שביארנו בחו"מ סימן שס"ט וכו', ע"כ.
ב. דינא דמלכותא דינא – גדרו ותוקפו
וכבר כתבו הראשונים (חידושי הרשב"א נדרים כח בשם הרא"מ, הרא"ש שם פ"ג סימן יא, ר"ן שם בשם התוספות, בעל התרומות שער מו ח"ה סימן ה') דטעם הלכה זו של דינא דמלכותא דינא הוא לפי שכל הארץ של המלך היא והוא יכול לומר להם אם לא תעשו מצוותי אגרש אתכם מן הארץ.
ויש שכתבו לפרש (רשב"א יבמות מו, נמוק"י שם, ריטב"א בשטמ"ק ב"מ עג: ועוד) טעם הדין שהוא מגדר דין של כיבוש מלחמה, וכאילו לקחום במלחמה שיש לו בהם קנין הגוף שנאמר "וישב ממנו שבי", ועל מנת כן באים לגור בארצו. (עיין שו"ת דבר אברהם ח"א סימן א' בביאור שיטה זו).
ועוד טעמים נאמרו בראשונים. ורוב האחרונים ס"ל שתוקף דינו הוא מן התורה (עיין אב"מ סימן כח, שו"ת חת"ס יו"ד סימן שיד, ושו"ת דבר אברהם שם).
ג. דמ"ד בענין תשלום מיסים
נפסק ברמב"ם (פ"ה מגזו"א הי"ב, ובפ"ד מהלכות מלכים) ובמרן השו"ע (חו"מ סימן שסט ס"ו) דמלך שמשים מס על בני העיר או על כל איש ואיש דבר קצוב משנה לשנה או על שדה ושדה דבר קצוב, אינו גזל. וישראל שגבה אותם למלך אינו בחזקת גזלן, והרי הוא כשר ובלבד שלא יוסיף ולא ישנה ולא יקח לעצמו כלום. ועוד נפסק שם ברמב"ם (הי"א) ובשו"ע (שם), וכן מוכס שפסק המלך ואמר שיקח שליש או רביע או דבר קצוב, דין המלך דין הוא, ואסור להבריח את המכס, והעובר ומבריח ממכס זה הוא גוזל מנת המלך, בין שהיה המלך עכו"ם ובין שהיה המלך ישראל. וכתב שם הרמ"א דעובר על "לא תגזול", וכן כתב הטור דכל המבריח עצמו מן המכס הוא גזלן. וכתב המל"מ (שם הי"א) דאפילו למאן דס"ל הפקעת הלואה מהגוי מותרת, מ"מ כשיש דין המלכות אף זה בכלל דינא דמלכותא דינא והרי גזר שלא יבריחו את המכס, וע"כ הו"ל גזל. ועוד כתב מרן הכ"מ שיש בדבר חילול השם וסכנת נפשות כשיוודע למלך.
ד. דינא דמלכותא בגזרות ותקנות
עוד כתב הרמב"ם (פ"ה מגזו"א הי"ב) ומרן השו"ע (סימן שסט ס"ז) דאם גזר המלך שכל מי שיעבור על דבר זה ילקחו כל נכסיו לבית המלך אינו בחזקת גזלן, וכן כל דבר שתלויה בו תקנת ארצו יכול לעשות חוקים ונימוסים ולהעניש את העובר, וכשם שכתב הרש"ש (ב"ק פרק ו' סימן יד). וכתב הרמ"א (סוף סימן שס"ט) בשם מהרי"ק (שורש קצב) בשם הרשב"א דכל דבר שהמלך עושה לתקנת המדינה דינו דין ואפילו אמר ממון של פלוני לפלוני.
יתירה מזו כתב הרשב"א בתשובה המיוחסת לרמב"ן (סימן רעט) שהובאה במרן הב"י (חו"מ שילהי סימן שפח) דמי שממונה מטעם המלך דן ועושה ע"פ משפטי המלוכה גם דיני נפשות כי מלך במשפטים אלו יעמיד ארץ. וע"ש שהביא לעובדא דר"א בר"ש בגמרא ב"מ (פג:) דתפס גנבי בהורמנא דמלכא ועניש וקטיל להו, וכן רבי ישמעאל ברבי יוסי (שם פד.), ואע"ג דא"ל רבי יהושע בן קרחה חומץ בן יין וכו' לא נשוי להו כטועים גמורים בדינים מפורשים, אלא שמחמת חסידותם היה להם להמנע מלהרוג על מה שלא חייבה תורה מיתה, וזהו שקראוהו חומץ בן יין לומר שלא היה נוהג בחסידות כאבותיו, ואילו היו טועים גמורים ועושים שלא כדין לא קראום אלא טועים גמורים, חלילה וחס לגדולי ישראל וחסידי עליון כמותם. ועוד שהיה להם לקיים בעצמם יהרג ואל יעבור, אלא ודאי כל שהוא ממונה על כך מן המלך דן ועושה כאלו במשפטי המלוכה. ע"כ.
וכ"כ הריטב"א בחידושיו לב"מ (פג:) דמה שדן ר"א בר"ש בלא עדים והתראה ושלא בזמן סנהדרין, שאני הכא דשליחא דמלכא הוא, ומדיני המלכות להרוג בלא עדים והתראה לייסר העולם, ומ"מ מסיים דבמקום שאין כח למלך לעשות כן מחוקי המלכות אף הממונה שלו אינו רשאי, ואם אמר לו המלך לעשות כן יהרג ואל יעבור. ומ"מ אין זה מדרך חסידות וכדכתב הרשב"א הנ"ל, וכ"כ המאירי שם (ב"מ פג:) דתלמידי חכמים וחסידים ואנשי השם ראוי להם להרחיק עצמם שלא להתודע לרשות וכל שכן שלא לקבל מהם מינוי לתפוס גנבים וליסטים ושאר רשעי הדור לימסר להריגה שלא מדין תורה.
ה. דין הורדה משררה בעבור שסרח או שנמצא בו פסול
הנה בנידון דידן אע"ג שזה האיש אשר מסר את הרב הנמסר לא עשה זאת מכח מינוי סתמא אלא מכח כוונת הצלה עצמית לנכות את עצמו מגזירת מאסר, ושעל כן פיתה את הרב הנמסר בפיתויים ויצר את העבירות אשר גרמו לנמסר ליפול בידי השלטונות, ושעל כן בפשטות יש לו דין מוסר גמור ועונשו חמור וכנפסק בשו"ע (סימן שפח) ובמ"א הארכנו. מ"מ ביחס לנמסר שעבר על חוקיהם המחוייבים בדינא דמ"ד חשיב עבירה חוקית, ואע"פ שנעשתה בדרך פיתוי מ"מ פיתוי לא חשיב אונס, דפיתוי קטנה אונס היא אמרינן ולא פיתוי בגדולים שהם ברי דעת. אלא שמ"מ עלינו לדון האם בדיננו נחשב הדבר כסיבה להורדת הרב מכהונתו ושררתו וזכויותיו הממוניות.
דהנה הרמב"ם (פ"ד מהלכות כלי המקדש הכ"א) כתב דאין מורידין לעולם בשררה שבקרב ישראל אלא א"כ סרח, וכן פסק מרן השו"ע (או"ח סימן נג סכ"ה) דאין מסלקין חזן מאומנותו אלא א"כ נמצא בו פסול. ונאמרו בדבר ב' טעמים: (א) משום דהוי מינוי של כבוד, ואי מסלקינן ליה הוי הורדה מגדולתו וכמש"כ בספר החינוך (מצוה תצז) דיש ירושה בשררה של כבוד. ובשע"ת (סימן נג ס"ק יב) כתב בשם הברכ"י מהרדב"ז בשם הרמב"ם בתשובה שאין מורידין אדם מקדושתו, מסנהדרין גדולה ועד חזן בית הכנסת, אא"כ עבר עבירה בפרהסיא. (ב) טעם נוסף כתבו הב"י והגר"א הו"ד במשנ"ב (סימן נג ס"ק עג) משום חשדא שלא יחשדום שנעשה בהם פסול.
ועוד אמרינן בגמרא תענית (טז:) דש"צ צריך שיהיה הגון ושיהא ריקן מעבירות. ופרש"י שם ביתו ריקן מן העבירה, שאין חמס וגזל בביתו. וברמב"ם (פ"ד מתעניות ה"ד) ובשו"ע (סימן תקעט ס"א) מוכח דצריך שיהיה ריקן מן העבירות, ומשמע גם משאר עבירות. וכבר האריכו האחרונים באיזו עבירות נפסל, ומ"מ בענין גזל וחמס בודאי נפסל.
ו. כשנעשה הדבר בתום לב ולמטרת הצלה
אלא שבמקרה דנן לא היתה זו עבירת גזל ליטול לעצמו ממון ח"ו, אלא נהפוך הוא כל המעשה היה על מנת להושיט עזרה למי שהראה עצמו שנפל עד שאול תחתית עד פת לחם וכל פעולתו למענו היתה מהסתכלותו של הרב הנמסר לשם הצלה גרידא בבחינת "לא תעמוד על דם רעך". וכבר כתב הרמב"ם במצות ל"ת (רצז) היא שהזהירנו מהתרשל בהצלת נפש אחד מישראל כשנראהו בסכנת המות או ההפסד ויהיה לנו יכולת להצילו, כמו שהיה טובע במים וכו' או לדחות ממנו נזקו, וכבר אמרו במי שיכבוש עדות תכללהו גם כן זאת האזהרה, כי הוא רואה ממון חבירו אובד והוא יכול להחזירו אליו באומרו האמת. ולשון ספרא מנין אם אתה יודע לו עדות שאין אתה רשאי לשתוק עליה תלמוד לומר "לא תעמוד על דם רעך" ע"כ. הרי שגם בהצלה ממונית קיים לאו זה. אלא ששם מדובר שמצילו ע"מ שלא יפסד ממונו, ולעומת זאת בנ"ד פעל שיתקבל אצלו ממון. ועוד ששם מדובר להעיד אמת, ואילו בנ"ד עובר על דינא דמ"ד שמלבין הון ומעלים מס. ומאידך גיסא כיון שראה את חבירו במצוקה גדולה שאמנם היא ממונית אך גובלת בפגיעה נפשית מחמת התמוטטותו, הרי שהרב הנמסר ראה בזה ממש פעולה של הצלת נפש.
ואמנם ניתן להאמר כי שגה בדבר דסוף סוף אין היתר לעשות מעשים שכאלה ואע"פ שנעשו לשם תמיכה והצלה, אך בודאי לא נעשו הדברים בזדון אלא בתום לב ובשגגה. ועוד שלא פעל לטובת עצמו אלא למטרת הצלת חבירו. וכבר פסק הרמ"א (או"ח סימן נג ס"ה) דמי שעבר עבירה בשגגה כגון שהרג הנפש בשגגה וחזר בתשובה מותר להיות ש"צ, ומקורו מהאו"ז. וכתב שם המשנ"ב דבכה"ג לא מיקרי אין פרקו נאה אלא דוקא במועד לעשות דברים שאינם מהוגנים, אבל זה שבא לידו שגגת מעשה ומתחרט הר"ז צדיק גמור לכל דבריו ומותר למנותו לכתחילה לש"צ עכ"ל. ובנ"ד אף שעבר על כך מספר פעמים, אולם כל זה נעשה מתוך רצון טוב להציל את חבירו, הלכך יש בודאי לראותו כשוגג. וכבר האריך בט"ז יו"ד (סימן צט סק"ט) להוכיח דאומר מותר מקרי שוגג. וכן פסקו האחרונים עיין בכה"ח שם (סימן צט ס"ק לח) בשם הכנה"ג, מקום שמואל, ערך השולחן, חכמ"א, זב"צ ועוד. ואע"ג דקאמר רבא בגמרא מכות (ט.) דאומר מותר קרוב למזיד ולפי שהיה לו ללמוד ולא למד, מ"מ כבר כתבו התוספות מכות (ז:) ד"ה אלא פרט, דשאני רוצח בשוגג דכתיב ביה שגגה יתירה הלכך אומר מותר גביה חשיב קרוב למזיד, אבל לגבי חלב ושבת וכן בכל התורה אומר מותר שוגג הוא וכדברי הט"ז והאחרונים הנ"ל. ובנ"ד יש להוסיף דעדיף משוגג כיון שסבר הרב הנמסר שעושה מצות הצלה בבחינת לא תעמוד על דם רעך, ואע"פ ששגג בדין מ"מ בודאי שוגג הוי ועדיף משוגג.
דוגמא לדבר מאי דאמרינן בגמרא שבת (קלז.) ופסחים (עב:) במי שהיה טרוד במצוה ונעשתה בידו עבירה שחייבים עליה כרת דפטור מן החטאת כיון שהיה טרוד במצוה. וכן פסק הרמב"ם (פ"ב משגגות ה"ח). וכגון בבא על יבמתו ונמצאת נדה, או בהיו לפניו ב' תינוקות אחד שזמנו בשבת ואחד שאינו וטעה ומל שניהם, דפטור מן החטאת כיון דהו"ל טועה בדבר מצוה. ויש לדמותו קצת לענייננו ולהחשיבו שוגג קרוב לאונס.
ז. דין הצלה ע"י פעולת גזל או היזק
ואע"ג דקיי"ל שאין אדם רשאי להציל את עצמו בממון חבירו שלא על מנת לשלם עיין ח"מ (סימן שנט ס"ד) ושע"כ אסור לו לגזול את חבירו על מנת להציל את נפשו, וה"ה שאסור להזיקו (עיין חו"מ סימן שפ ס"ג, וסימן שפח ס"ב), מ"מ מציל שרדף אחר הרודף ע"מ להציל את הנרדף ושבר כלים פטור כדי שלא יבואו לימנע מלהציל את הנרדף. וכנפסק ברמב"ם (פ"ח מחובל ומזיק הי"ד) ובשו"ע (סימן שפ ס"ג). ועיין חידושי אנשי שם בגמרא ב"ק (קיז:) על הרי"ף (דף מד) מש"כ להקשות דמדוע הוצרכו לתקנה ואמאי לא פטרוהו מדינא דהו"ל עושה ברשות וכדין רץ בע"ש ביה"ש. וכתב ליישב דהכא ברץ אחרי רודף פטור בכל גוונא ולא נחייב אותו לעיין אם יוכל לפגוע ברודף בלי שישבור כלים וזהו משום התקנה, אולם ברץ בע"ש ביה"ש דטריד אינו פטור אלא משום דלא מצי לעיוני הלכך פטור מעיקר הדין.
והנה בנ"ד אע"ג שכל מעשהו של הרב הנמסר היה רק לשם הצלה והבין שכך הדרך היחידה להציל את המוסר שטעה בו, עדיין אין זה מתיר לגזול את חבירו בכדי להציל, ולא התירו אלא כשמזיק בלא כוונה ובדרך ריצתו, אם מפני התקנה ברודף, ואם ברץ ברשות בע"ש כאשר לא מצי לעיוני, אבל לגזול ממון חבירו קיי"ל דלא שרי ע"מ להציל את עצמו, וה"ה דלא שרי לגזול מראובן ע"מ להציל את שמעון, דאין בזה לא תקנה ולא פטור. וע"ע גמרא נדה (סא.) בהנהו בני גלילא דנפק עלייהו קלא דקטול נפשא, אתו לקמיה דרבי טרפון וכו', וע"ש בתוספות דכתבו בשם השאילתות, שמא הרגתם ואם אטמין אתכם חייבתם ראשי למלך. הרי שאין דרך לסכן את עצמו לשם הצלת חברו, וכן נפסק להלכה.
ואולם בנ"ד לא בא לגזול ממון מאדם פרטי אלא העלים מס. ואע"ג דכבר ביררנו שיש בדבר דינא דמ"ד וחשיב גזל ואף חילול השם, מ"מ הרב הנמסר לא נחית למיעבד עבירה לטובת עצמו, אלא לעשות מעשה הצלה למען מי שהיה חבירו ובחושבו שמקיים בזה מצוה של "לא תעמוד על דם רעך". וענין העלמת מס כידוע אין נתפס בעיני בני אדם כעבירה חמורה, ורק חושבים שתפקיד המשטרה לעשות את שלהם, ואילו הם זכאים בממונם. ואמנם כבר ביררנו שאין זה נכון להלכה ולפי שדינא דמ"ד, וע"כ דבר זה אסור מדינא, אך עכ"פ בנ"ד לכה"פ שגגה היא, ונעשה בתום לב ולמטרת מצות הצלה, וע"כ בודאי אין ראוי להוריד הרב מכהונתו ומשררתו, ובפרט שהתחרט על מעשהו וחזר בתשובה, וחל עליו פסק הרמ"א (או"ח סימן נג ס"ה) והאחרונים במשנ"ב שם דלא מיקרי אין פרקו נאה ואף צדיק גמור ייקרא כיון ששגג ועשה תשובה, וכוונתו לעשות מצות הצלה.
ח. מסקנא דדינא
הנראה לענ"ד כי מכל התנאים הנזכרים שפעל הרב בתום לב ובכוונת מצות הצלה בבחינת "לא תעמוד על דם רעך", וכבר נתחרט על מעשיהו וחזר בתשובה, הרי הוא צדיק גמור ואסור להורידו משררתו ומכהונתו ואף להשאירו בכל זכויותיו הממוניות.
מיהו הקהילה כלפי השלטונות צריכה לעשות את כל שביכלתה ע"מ שלא להיראות כמורדים בחוקי המדינה ועליהם למצוא את הדרכים המתאימות היאך מחד גיסא להשאיר את הרב על שררתו ועל זכויותיו הממוניות, ומאידך גיסא שלא למרוד בחוקי המדינה, ועל כגון דא אמרינן "ואת צנועים חכמה".
מכח פרשה כאובה זו חובה מוטלת על הרבנים די בכל אתר ואתר ללמד ברבים חומרת איסור "מוסר" ושאין לו חלק לעוה"ב, ומאידך גיסא ללמד חיוב דינא דמ"ד המחוייב כהלכה פסוקה ותוקפו מדאורייתא, ושיש בו איסור לאו ד"לא תגזול".
השארת רב בכהונתו ובשררתו וזכויותיו לאחר שנפל במסירה ושנתפס על העלמת מס והלבנת הון למטרת הצלה
שאלה:
על המעשה החמור המר והנמהר כי קם יהודי (ש"ד) ומסר לשלטונות אנשים מבני עמינו על ידי פיתויים שפיתה אותם ויצר על ידם עבירות מס והלבנת הון, ונתפסו על ידו לשלטונות ונגזר עליהם מאסר בשל עבירות חוקיות. ובאחד המקרים מדובר ברב אשר היה באותה עת מקורב מאוד לאיש המוסר, וכל מעשהו ופעולתו עמו היו לשם הצלתו של המוסר אשר בעבר נתפס בעצמו ע"י עבירות חוקיות לשלטונות, והיה צפוי לעונש כבד מאוד אלא שרצה לנכות עצמו מעונשו הכבד ע"י שיפיל אחרים מרובים ברשת ע"י עבירות מס והלבנת הון. וכאמור בין הנופלים נמצא הרב הנמסר אשר בתום לב פעל ועשה להצלתו ועזרתו של האיש המוסר, ע"מ להשיג לו כסף כי כבר הגיע באותו עת עד לפת לחם. ומאחר ונתפס על ידו הרב הנמסר נגזר עליו לרצות את עונשו בכלא למספר שנים.
ועתה נשאלה שאלה ע"י בני הקהילה האם יש להוריד את הרב הנמסר מכהונתו ושררתו, ואך לשלול ממנו את כל זכויותיו הממוניות, או שמא כיון שפעל בתום לב ולמטרת הצלה (כפי שהבין אז מדעתו) אין לשלול ממנו את מעמדו וזכויותיו.
תשובה:
הנראה לענ"ד כי מכל התנאים הנזכרים שפעל הרב בתום לב ובכוונת מצות הצלה בבחינת "לא תעמוד על דם רעך", וכבר נתחרט על מעשיהו וחזר בתשובה, הרי הוא צדיק גמור ואסור להורידו משררתו ומכהונתו ואף יש להשאירו בכל זכויותיו הממוניות.
מקורות ונמוקים
א. הנהגת כבוד מלכות
ב. דינא דמלכותא דינא – גדרו ותוקפו
ג. דמ"ד בענין תשלום מיסים
ד. דינא דמלכותא בגזרות ותקנות
ה. דין הורדה משררה בעבור שסרח או שנמצא בו פסול
ו. כשנעשה הדבר בתום לב ולמטרת הצלה
ז. דין הצלה ע"י פעולת גזל או היזק
ח מסקנא דדינא
א. הנהגת כבוד מלכות
עיין בהקדמת הגאון רבי יחיאל מיכל עפשטיין זצ"ל בעל מחבר ספר ערוך השולחן, בהקדמתו לחושן משפט הקדמה ארוכה בענין חובת שמירת כבוד מלכות שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו. וכבר אמר שלמה בחכמתו – "אני פי מלך שמור ועל דברת שבועת אלקים" (קהלת ח), ושזוהי חובה עצמית וגם חובה המחוייבת מהקב"ה. וכבר הזהירו נביאנו וחכמינו ז"ל להיות נכנעים למלכי ארץ וכפי שציוה ירמיה הנביא "עבדו את מלך בבל וחיו" (ירמיה כז). ולבני הגולה אשר היו בבבל שלח הנביא לאמר "בנו בתים ושבו ונטעו גנות ואכלו את פרין וגו' ודרשו את שלום העיר אשר הגליתי אתכם שמה, והתפללו בעדה אל ה' כי בשלומה יהיה לכם שלום" (שם כט). והמורדים כנגד המלכות קראום חכמינו בריונים (גמרא גיטין נז) וסיים שם וז"ל וברבים נדרוש כי ע"פ דת תוה"ק אסור לאנות לאינו יהודי יותר מליהודי, ולתכלית הנרצה הלזה דברנו בזה הספר לבאר גודל איסור הגניבה והגזילה וההונאה בין ליהודי בין לאינו יהודי, וכי דינא דמלכותא דינא, וכי אסור להעלים מהמכס ומכל חיובי המלכות וכמו שביארנו בחו"מ סימן שס"ט וכו', ע"כ.
ב. דינא דמלכותא דינא – גדרו ותוקפו
וכבר כתבו הראשונים (חידושי הרשב"א נדרים כח בשם הרא"מ, הרא"ש שם פ"ג סימן יא, ר"ן שם בשם התוספות, בעל התרומות שער מו ח"ה סימן ה') דטעם הלכה זו של דינא דמלכותא דינא הוא לפי שכל הארץ של המלך היא והוא יכול לומר להם אם לא תעשו מצוותי אגרש אתכם מן הארץ.
ויש שכתבו לפרש (רשב"א יבמות מו, נמוק"י שם, ריטב"א בשטמ"ק ב"מ עג: ועוד) טעם הדין שהוא מגדר דין של כיבוש מלחמה, וכאילו לקחום במלחמה שיש לו בהם קנין הגוף שנאמר "וישב ממנו שבי", ועל מנת כן באים לגור בארצו. (עיין שו"ת דבר אברהם ח"א סימן א' בביאור שיטה זו).
ועוד טעמים נאמרו בראשונים. ורוב האחרונים ס"ל שתוקף דינו הוא מן התורה (עיין אב"מ סימן כח, שו"ת חת"ס יו"ד סימן שיד, ושו"ת דבר אברהם שם).
ג. דמ"ד בענין תשלום מיסים
נפסק ברמב"ם (פ"ה מגזו"א הי"ב, ובפ"ד מהלכות מלכים) ובמרן השו"ע (חו"מ סימן שסט ס"ו) דמלך שמשים מס על בני העיר או על כל איש ואיש דבר קצוב משנה לשנה או על שדה ושדה דבר קצוב, אינו גזל. וישראל שגבה אותם למלך אינו בחזקת גזלן, והרי הוא כשר ובלבד שלא יוסיף ולא ישנה ולא יקח לעצמו כלום. ועוד נפסק שם ברמב"ם (הי"א) ובשו"ע (שם), וכן מוכס שפסק המלך ואמר שיקח שליש או רביע או דבר קצוב, דין המלך דין הוא, ואסור להבריח את המכס, והעובר ומבריח ממכס זה הוא גוזל מנת המלך, בין שהיה המלך עכו"ם ובין שהיה המלך ישראל. וכתב שם הרמ"א דעובר על "לא תגזול", וכן כתב הטור דכל המבריח עצמו מן המכס הוא גזלן. וכתב המל"מ (שם הי"א) דאפילו למאן דס"ל הפקעת הלואה מהגוי מותרת, מ"מ כשיש דין המלכות אף זה בכלל דינא דמלכותא דינא והרי גזר שלא יבריחו את המכס, וע"כ הו"ל גזל. ועוד כתב מרן הכ"מ שיש בדבר חילול השם וסכנת נפשות כשיוודע למלך.
ד. דינא דמלכותא בגזרות ותקנות
עוד כתב הרמב"ם (פ"ה מגזו"א הי"ב) ומרן השו"ע (סימן שסט ס"ז) דאם גזר המלך שכל מי שיעבור על דבר זה ילקחו כל נכסיו לבית המלך אינו בחזקת גזלן, וכן כל דבר שתלויה בו תקנת ארצו יכול לעשות חוקים ונימוסים ולהעניש את העובר, וכשם שכתב הרש"ש (ב"ק פרק ו' סימן יד). וכתב הרמ"א (סוף סימן שס"ט) בשם מהרי"ק (שורש קצב) בשם הרשב"א דכל דבר שהמלך עושה לתקנת המדינה דינו דין ואפילו אמר ממון של פלוני לפלוני.
יתירה מזו כתב הרשב"א בתשובה המיוחסת לרמב"ן (סימן רעט) שהובאה במרן הב"י (חו"מ שילהי סימן שפח) דמי שממונה מטעם המלך דן ועושה ע"פ משפטי המלוכה גם דיני נפשות כי מלך במשפטים אלו יעמיד ארץ. וע"ש שהביא לעובדא דר"א בר"ש בגמרא ב"מ (פג:) דתפס גנבי בהורמנא דמלכא ועניש וקטיל להו, וכן רבי ישמעאל ברבי יוסי (שם פד.), ואע"ג דא"ל רבי יהושע בן קרחה חומץ בן יין וכו' לא נשוי להו כטועים גמורים בדינים מפורשים, אלא שמחמת חסידותם היה להם להמנע מלהרוג על מה שלא חייבה תורה מיתה, וזהו שקראוהו חומץ בן יין לומר שלא היה נוהג בחסידות כאבותיו, ואילו היו טועים גמורים ועושים שלא כדין לא קראום אלא טועים גמורים, חלילה וחס לגדולי ישראל וחסידי עליון כמותם. ועוד שהיה להם לקיים בעצמם יהרג ואל יעבור, אלא ודאי כל שהוא ממונה על כך מן המלך דן ועושה כאלו במשפטי המלוכה. ע"כ.
וכ"כ הריטב"א בחידושיו לב"מ (פג:) דמה שדן ר"א בר"ש בלא עדים והתראה ושלא בזמן סנהדרין, שאני הכא דשליחא דמלכא הוא, ומדיני המלכות להרוג בלא עדים והתראה לייסר העולם, ומ"מ מסיים דבמקום שאין כח למלך לעשות כן מחוקי המלכות אף הממונה שלו אינו רשאי, ואם אמר לו המלך לעשות כן יהרג ואל יעבור. ומ"מ אין זה מדרך חסידות וכדכתב הרשב"א הנ"ל, וכ"כ המאירי שם (ב"מ פג:) דתלמידי חכמים וחסידים ואנשי השם ראוי להם להרחיק עצמם שלא להתודע לרשות וכל שכן שלא לקבל מהם מינוי לתפוס גנבים וליסטים ושאר רשעי הדור לימסר להריגה שלא מדין תורה.
ה. דין הורדה משררה בעבור שסרח או שנמצא בו פסול
הנה בנידון דידן אע"ג שזה האיש אשר מסר את הרב הנמסר לא עשה זאת מכח מינוי סתמא אלא מכח כוונת הצלה עצמית לנכות את עצמו מגזירת מאסר, ושעל כן פיתה את הרב הנמסר בפיתויים ויצר את העבירות אשר גרמו לנמסר ליפול בידי השלטונות, ושעל כן בפשטות יש לו דין מוסר גמור ועונשו חמור וכנפסק בשו"ע (סימן שפח) ובמ"א הארכנו. מ"מ ביחס לנמסר שעבר על חוקיהם המחוייבים בדינא דמ"ד חשיב עבירה חוקית, ואע"פ שנעשתה בדרך פיתוי מ"מ פיתוי לא חשיב אונס, דפיתוי קטנה אונס היא אמרינן ולא פיתוי בגדולים שהם ברי דעת. אלא שמ"מ עלינו לדון האם בדיננו נחשב הדבר כסיבה להורדת הרב מכהונתו ושררתו וזכויותיו הממוניות.
דהנה הרמב"ם (פ"ד מהלכות כלי המקדש הכ"א) כתב דאין מורידין לעולם בשררה שבקרב ישראל אלא א"כ סרח, וכן פסק מרן השו"ע (או"ח סימן נג סכ"ה) דאין מסלקין חזן מאומנותו אלא א"כ נמצא בו פסול. ונאמרו בדבר ב' טעמים: (א) משום דהוי מינוי של כבוד, ואי מסלקינן ליה הוי הורדה מגדולתו וכמש"כ בספר החינוך (מצוה תצז) דיש ירושה בשררה של כבוד. ובשע"ת (סימן נג ס"ק יב) כתב בשם הברכ"י מהרדב"ז בשם הרמב"ם בתשובה שאין מורידין אדם מקדושתו, מסנהדרין גדולה ועד חזן בית הכנסת, אא"כ עבר עבירה בפרהסיא. (ב) טעם נוסף כתבו הב"י והגר"א הו"ד במשנ"ב (סימן נג ס"ק עג) משום חשדא שלא יחשדום שנעשה בהם פסול.
ועוד אמרינן בגמרא תענית (טז:) דש"צ צריך שיהיה הגון ושיהא ריקן מעבירות. ופרש"י שם ביתו ריקן מן העבירה, שאין חמס וגזל בביתו. וברמב"ם (פ"ד מתעניות ה"ד) ובשו"ע (סימן תקעט ס"א) מוכח דצריך שיהיה ריקן מן העבירות, ומשמע גם משאר עבירות. וכבר האריכו האחרונים באיזו עבירות נפסל, ומ"מ בענין גזל וחמס בודאי נפסל.
ו. כשנעשה הדבר בתום לב ולמטרת הצלה
אלא שבמקרה דנן לא היתה זו עבירת גזל ליטול לעצמו ממון ח"ו, אלא נהפוך הוא כל המעשה היה על מנת להושיט עזרה למי שהראה עצמו שנפל עד שאול תחתית עד פת לחם וכל פעולתו למענו היתה מהסתכלותו של הרב הנמסר לשם הצלה גרידא בבחינת "לא תעמוד על דם רעך". וכבר כתב הרמב"ם במצות ל"ת (רצז) היא שהזהירנו מהתרשל בהצלת נפש אחד מישראל כשנראהו בסכנת המות או ההפסד ויהיה לנו יכולת להצילו, כמו שהיה טובע במים וכו' או לדחות ממנו נזקו, וכבר אמרו במי שיכבוש עדות תכללהו גם כן זאת האזהרה, כי הוא רואה ממון חבירו אובד והוא יכול להחזירו אליו באומרו האמת. ולשון ספרא מנין אם אתה יודע לו עדות שאין אתה רשאי לשתוק עליה תלמוד לומר "לא תעמוד על דם רעך" ע"כ. הרי שגם בהצלה ממונית קיים לאו זה. אלא ששם מדובר שמצילו ע"מ שלא יפסד ממונו, ולעומת זאת בנ"ד פעל שיתקבל אצלו ממון. ועוד ששם מדובר להעיד אמת, ואילו בנ"ד עובר על דינא דמ"ד שמלבין הון ומעלים מס. ומאידך גיסא כיון שראה את חבירו במצוקה גדולה שאמנם היא ממונית אך גובלת בפגיעה נפשית מחמת התמוטטותו, הרי שהרב הנמסר ראה בזה ממש פעולה של הצלת נפש.
ואמנם ניתן להאמר כי שגה בדבר דסוף סוף אין היתר לעשות מעשים שכאלה ואע"פ שנעשו לשם תמיכה והצלה, אך בודאי לא נעשו הדברים בזדון אלא בתום לב ובשגגה. ועוד שלא פעל לטובת עצמו אלא למטרת הצלת חבירו. וכבר פסק הרמ"א (או"ח סימן נג ס"ה) דמי שעבר עבירה בשגגה כגון שהרג הנפש בשגגה וחזר בתשובה מותר להיות ש"צ, ומקורו מהאו"ז. וכתב שם המשנ"ב דבכה"ג לא מיקרי אין פרקו נאה אלא דוקא במועד לעשות דברים שאינם מהוגנים, אבל זה שבא לידו שגגת מעשה ומתחרט הר"ז צדיק גמור לכל דבריו ומותר למנותו לכתחילה לש"צ עכ"ל. ובנ"ד אף שעבר על כך מספר פעמים, אולם כל זה נעשה מתוך רצון טוב להציל את חבירו, הלכך יש בודאי לראותו כשוגג. וכבר האריך בט"ז יו"ד (סימן צט סק"ט) להוכיח דאומר מותר מקרי שוגג. וכן פסקו האחרונים עיין בכה"ח שם (סימן צט ס"ק לח) בשם הכנה"ג, מקום שמואל, ערך השולחן, חכמ"א, זב"צ ועוד. ואע"ג דקאמר רבא בגמרא מכות (ט.) דאומר מותר קרוב למזיד ולפי שהיה לו ללמוד ולא למד, מ"מ כבר כתבו התוספות מכות (ז:) ד"ה אלא פרט, דשאני רוצח בשוגג דכתיב ביה שגגה יתירה הלכך אומר מותר גביה חשיב קרוב למזיד, אבל לגבי חלב ושבת וכן בכל התורה אומר מותר שוגג הוא וכדברי הט"ז והאחרונים הנ"ל. ובנ"ד יש להוסיף דעדיף משוגג כיון שסבר הרב הנמסר שעושה מצות הצלה בבחינת לא תעמוד על דם רעך, ואע"פ ששגג בדין מ"מ בודאי שוגג הוי ועדיף משוגג.
דוגמא לדבר מאי דאמרינן בגמרא שבת (קלז.) ופסחים (עב:) במי שהיה טרוד במצוה ונעשתה בידו עבירה שחייבים עליה כרת דפטור מן החטאת כיון שהיה טרוד במצוה. וכן פסק הרמב"ם (פ"ב משגגות ה"ח). וכגון בבא על יבמתו ונמצאת נדה, או בהיו לפניו ב' תינוקות אחד שזמנו בשבת ואחד שאינו וטעה ומל שניהם, דפטור מן החטאת כיון דהו"ל טועה בדבר מצוה. ויש לדמותו קצת לענייננו ולהחשיבו שוגג קרוב לאונס.
ז. דין הצלה ע"י פעולת גזל או היזק
ואע"ג דקיי"ל שאין אדם רשאי להציל את עצמו בממון חבירו שלא על מנת לשלם עיין ח"מ (סימן שנט ס"ד) ושע"כ אסור לו לגזול את חבירו על מנת להציל את נפשו, וה"ה שאסור להזיקו (עיין חו"מ סימן שפ ס"ג, וסימן שפח ס"ב), מ"מ מציל שרדף אחר הרודף ע"מ להציל את הנרדף ושבר כלים פטור כדי שלא יבואו לימנע מלהציל את הנרדף. וכנפסק ברמב"ם (פ"ח מחובל ומזיק הי"ד) ובשו"ע (סימן שפ ס"ג). ועיין חידושי אנשי שם בגמרא ב"ק (קיז:) על הרי"ף (דף מד) מש"כ להקשות דמדוע הוצרכו לתקנה ואמאי לא פטרוהו מדינא דהו"ל עושה ברשות וכדין רץ בע"ש ביה"ש. וכתב ליישב דהכא ברץ אחרי רודף פטור בכל גוונא ולא נחייב אותו לעיין אם יוכל לפגוע ברודף בלי שישבור כלים וזהו משום התקנה, אולם ברץ בע"ש ביה"ש דטריד אינו פטור אלא משום דלא מצי לעיוני הלכך פטור מעיקר הדין.
והנה בנ"ד אע"ג שכל מעשהו של הרב הנמסר היה רק לשם הצלה והבין שכך הדרך היחידה להציל את המוסר שטעה בו, עדיין אין זה מתיר לגזול את חבירו בכדי להציל, ולא התירו אלא כשמזיק בלא כוונה ובדרך ריצתו, אם מפני התקנה ברודף, ואם ברץ ברשות בע"ש כאשר לא מצי לעיוני, אבל לגזול ממון חבירו קיי"ל דלא שרי ע"מ להציל את עצמו, וה"ה דלא שרי לגזול מראובן ע"מ להציל את שמעון, דאין בזה לא תקנה ולא פטור. וע"ע גמרא נדה (סא.) בהנהו בני גלילא דנפק עלייהו קלא דקטול נפשא, אתו לקמיה דרבי טרפון וכו', וע"ש בתוספות דכתבו בשם השאילתות, שמא הרגתם ואם אטמין אתכם חייבתם ראשי למלך. הרי שאין דרך לסכן את עצמו לשם הצלת חברו, וכן נפסק להלכה.
ואולם בנ"ד לא בא לגזול ממון מאדם פרטי אלא העלים מס. ואע"ג דכבר ביררנו שיש בדבר דינא דמ"ד וחשיב גזל ואף חילול השם, מ"מ הרב הנמסר לא נחית למיעבד עבירה לטובת עצמו, אלא לעשות מעשה הצלה למען מי שהיה חבירו ובחושבו שמקיים בזה מצוה של "לא תעמוד על דם רעך". וענין העלמת מס כידוע אין נתפס בעיני בני אדם כעבירה חמורה, ורק חושבים שתפקיד המשטרה לעשות את שלהם, ואילו הם זכאים בממונם. ואמנם כבר ביררנו שאין זה נכון להלכה ולפי שדינא דמ"ד, וע"כ דבר זה אסור מדינא, אך עכ"פ בנ"ד לכה"פ שגגה היא, ונעשה בתום לב ולמטרת מצות הצלה, וע"כ בודאי אין ראוי להוריד הרב מכהונתו ומשררתו, ובפרט שהתחרט על מעשהו וחזר בתשובה, וחל עליו פסק הרמ"א (או"ח סימן נג ס"ה) והאחרונים במשנ"ב שם דלא מיקרי אין פרקו נאה ואף צדיק גמור ייקרא כיון ששגג ועשה תשובה, וכוונתו לעשות מצות הצלה.
ח. מסקנא דדינא
הנראה לענ"ד כי מכל התנאים הנזכרים שפעל הרב בתום לב ובכוונת מצות הצלה בבחינת "לא תעמוד על דם רעך", וכבר נתחרט על מעשיהו וחזר בתשובה, הרי הוא צדיק גמור ואסור להורידו משררתו ומכהונתו ואף להשאירו בכל זכויותיו הממוניות.
מיהו הקהילה כלפי השלטונות צריכה לעשות את כל שביכלתה ע"מ שלא להיראות כמורדים בחוקי המדינה ועליהם למצוא את הדרכים המתאימות היאך מחד גיסא להשאיר את הרב על שררתו ועל זכויותיו הממוניות, ומאידך גיסא שלא למרוד בחוקי המדינה, ועל כגון דא אמרינן "ואת צנועים חכמה".
מכח פרשה כאובה זו חובה מוטלת על הרבנים די בכל אתר ואתר ללמד ברבים חומרת איסור "מוסר" ושאין לו חלק לעוה"ב, ומאידך גיסא ללמד חיוב דינא דמ"ד המחוייב כהלכה פסוקה ותוקפו מדאורייתא, ושיש בו איסור לאו ד"לא תגזול".