באנר תרומה

האם מקיימים מצוות תלמוד תורה בלימוד הלכות פסוקות?

עיקר לימוד לשמה הוא על מנת לעשות.
כשאנחנו מדברים על המושג לשמה, דהיינו לשם התורה, איך אתה מבין את הרעיון?!
אני מבין, שכיון שתורה היא לשון הוראה, אז הכוונה לדעת מה ציווה הקדוש ברוך הוא, ועיקר הציוויים, לפחות הראשוניים, הם חובות האברים, (וחובות הלבבות באים כתוצאה ובהמשך, כמו שכתב הרב בעל חובות הלבבות).
אבל אין ספק שעיקר המושג לימוד הוא כדי לקיים.
נכון מאוד הציוויים הם לעשות
וכשאתה רוצה לדעת מה לעשות
לדוגמה תפילין
אתה מכשיר את עצמך למצוות תפילין
אבל ת"ת זה עניין של הלימוד לשם הלימוד
גם כשלומדים מעשה מרכבה זה ת"ת
 
כתבתי, שמוכח מלשונות האחרונים הנ"ל שזה עיקר המושג לשמה, ומעשה מרכבה מביא לידי ציוויי חובות הלבבות.
 
כתבתי, שמוכח מלשונות האחרונים הנ"ל שזה עיקר המושג לשמה, ומעשה מרכבה מביא לידי ציוויי חובות הלבבות.
לימוד שלא ע"מ לקיים אין לזה משמעות
לימוד ע"מ לקיים גם בדבר שא"א לקיים כגון במה ובן סורר
שווה ערך ללימוד הלכות נט"י
יש דין נוסף שיהודי צריך לדעת איך להתנהג
ולכן לומדים נט"י
אבל הדין הזה הוא דין בהלכות ת"ת
אלא דין בהלכות נט"י
כתבתי בצורה בריסקאית
 
אגב, אני חייב לציין שאת יסוד הדברים שלימוד הלכות בלי הבנת הטעם חשיב 'הכשר מצוה', ולא 'מצוה' ממש, שמעתי בצעירותי [לפני כ25 שנה] מהגאון ר' יששכר מאיר בישיבת הנגב.
וכידוע יסוד הדברים מהגרי''ס באור ישראל, וכן כתב הגרמ''פ באגרות משה בביאור 'שלא ברכו בתורה תחילה', מצד שלמדו רק ההלכות המעשיות לצורך תועלת הקיום המעשי בעוה''ז בלבד, אך לא למטרה להבין עומק התורה.
ושם מבאר הגרי''ס לשון המשנה 'הלומד על מנת לעשות' ולא כתוב 'הלומד כדי לעשות', שעל מנת זהו לשון 'תנאי' ותנאי מילתא אחריתי, כאילו שאדם צריך ללמוד כדי להבין ולהשכיל ולהוסיף לקח ופלפול (כלשון הרא''ש בנדרים הובא בנפה''ח שער ד'), אולם כל זה יחשב ללימוד תורה רק בתנאי שאם יגי דבר מה שמחוייב לעשות מכח לימוד יעשה, ולא ח''ו יהיה לומד ומיפר תורה, שאז נוח לו שנהפכה שלייתו על פניו, כפרופסור לתלמוד וכיו''ב.
ואי''ה אולי אביא הלשונות בזה.
 
וזה ממש''כ בענין זה בעבר לפני כ12 שנה:
ובענין מצוות תלמוד תורה אשר נתבאר כי אינו רק עבור לדעת המעשה אשר יעשון, אלא עצם מצוות ת"ת הוי מצוה בפני עצמה וגם אם לא יבוא לידי מעשה הוי מצוה, מצאתי בספר אור ישראל להגר"י סלנטר (סימן לא) שביאר ענין זה בארוכה, וזה לשונו; עתה נשוב לראות במצות תלמוד התורה מה היא, חוק או משפט? הדעת נותן, כי גם לימוד תורת החוק למשפט יחשב, כדאמרינן בגמרא (ב"ק יז.) "וכבוד עשו לו במותו זה חזקיה מלך יהודה שהניחו ס"ת על מטתו ואמרו קיים זה מש"כ בזה וכו' והאמר מר גדול לימוד התורה, שהלימוד מביא לידי מעשה", וכתבו התוספות, ואומר ר"ת דה"פ: והא אמר מר שהלימוד מביא לידי מעשה וכיון שאנו אומרים קיים הרי אנו אומרים שלמד, דאי לא למד איך קיים, שהלימוד מביא לידי מעשה", עכ"ל. הרי אף שהקיום [של מה שלומד] יהיה חוק, מ"מ חיוב הלימוד הוא משפט, אשר יחייבנו שכל האנושי, דאם לא ילמוד איך יקיים.
אכן, גם מגדר חוק בל יצא אף לימוד תורת המשפט, כי הלימוד בעצמו מצוה היא, אף אם לא היתה מביאה לידי מעשה כמו שמצוה לדרוש בבן סורר ומורה (למ"ד לא עתיד להיות). והשכל האנושי מנגדה, רק "אני ה' חקקתים". וכן בכל חלקי התורה בלימודה, גם מצוה חוקית בה, אשר אין להתחלק רק במחשבה. ואולי לזה רמזה המשנה (אבות פ"ד) "והלומד ע"מ לעשות" ולא אמר "הלומד בכדי לעשות", כי הלימוד בעצמו טוב שיהיה במחשבה החוקית (אף אם לא יהיה נדמה ממנו המעשה), כי היא בחינה נשאר מלימוד המשפטי, אכן, בתנאי שתולד ממנה המעשה, וע"ש שהאריך בזה.
 
עוד ממש''כ בזה בעבר בהרחבה בגדר מצות ת''ת לשמה

החתם סופר (בחי' לפסחים נג:) כתב, 'ועניין העוסק לשמה הוא לכונן מחשבותיו ולישר דעותיו לה'''. וצריך להבין גדר הדברים.

והנה הגאון ר' חיים מוולאז'ין (רוח חיים פ"ג מי"ג) כתב, "אבל זה אינו כי תלמוד גופיה מעשה הוא, ככל שאר המעשים, ויותר גדול מהם, שמביא לידי מעשים אחרים. א"כ יש בכל לימוד שני נושאים, נושא האחד הוא ה"מעשה" שבו והוא ודאי טוב, אם לומד תורה, ואוחז זה בעצמו למעשה, וכוונתו על שהשם יתברך צונו ללמוד, אבל אגב לימודו יודע מעשים אחרים שהתלמוד מביא לידי זה וא"כ מעשה הלימוד הוא העיקר והידיעה טפל, הדרך הזה טוב ונכון מאד אבל אם אינו לומד בכדי שידע חכמות התורה, ולא בשביל המעשה, זה אינו טוב כראשון".

והמתבאר מדבריו דלשמה פירושו לשם עצם מעשה דת"ת ולא רק לשם ידיעת התורה כדת מה לעשות (מצוות אחרות) אז חשיב לימוד "לשמה", ומעלתה גדולה. (וע' מש"כ לאחר מכן "לשם מעשה" וכנראה כוונתו למעשה דת"ת) וכן מתבאר בדבריו בנפש החיים (שער ד' פ"ג) כי עניין "לשמה" היא "לשם התורה", ומביא שם דברי הרא"ש (נדרים סב.) שמפרש "דבר בהן לשמן" כל דבורך ומשאך בדברי תורה יהיה לשם התורה, כגון לידע ולהבין, ולהוסיף לקח ופלפול ולא לקנטר ולהתגאות, ע"ש.

מצינו א"כ ג' לשונות בהגדרת לשמה "לומד ע"מ לעשות" (כס"מ ור"י החסיד), "לכונן מחשבותיו ולישר דעותיו לה'" (החת"ס), "לשם התורה" "לומד תורה ואוחז זה בעצמו למעשה וכונתו שהשי"ת צונו ללמוד, אבל אגב לימודו יודע מעשים אחרים" וכו'. (ר' חיים מוולאז'ין זצ"ל).



ה] הנה בגמ' מסכת ברכות (יז.) איתא "מרגלא בפומיה דרבא תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים, שלא יהא אדם קורא ושונה ובועט באביו ובאמו וברבו ובמי שגדול ממנו בחכמה ובמנין, שנא' (תהלים קי"א,י) "ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם" לעושים לא נאמר אלא לעושיהם, לעושים לשמה ולא לעושים שלא לשמה, וכל העושה שלא לשמה נוח לו שלא נברא".

והנה מפשטות דברי הגמ' נראה דגדר תורה לשמה היא להגיע למעשה, וכמו שאמר רבא "תכלית חכמה תשובה ומעש"ט" ועל זה קאמר שלא יהא וכו' לעושים לשמה וכו', הא חזינן דתורה שהיא לתכלית של מעש"ט קרויה לשמה. וזה כדברי הכס"מ והספר חסידים הנ"ל, ודלא כהגר"ח מוולאז'ין והחת"ס.

וכן נראה שלמד בגמ' דילן בספר חסידים גופיה דמקורו מהגמ' דידן כמבואר למתבונן בדבריו, ואלו דבריו (סימן יז); שורש התורה, צריך האדם להעמיק וללמוד ולדעת מעשה בכל דבר, שנאמר "שכל טוב לכל עושיהם" ללומדיהם[1]לא נאמר אלא לעושיהם, שלא יהא אדם קורא וכו', אלא לומד ע"מ ללמד לשמור ולעשות, וזוהי תורה לשמה.

אמנם המהרש"א (שם) כתב, ומייתי שנאמר "ראשית חכמה יראת ה'" וגו', ר"ל בראשית ותחילת לימוד החכמה יהיה כונתו לתכלית יראת ה' - שיודע ע"י החכמה איך יהיה ירא ה', כמ"ש (אבות פ"ב מ"ה) "אין בור ירא חטא", ודריש לכל עושיהם ללומדיהם לא נאמר דהוה משמע ללומד החכמה גם אין מקיימה אלא לעושיהם דהיינו שמקיימים מה שלמדו בחכמה. ומה שאמר לעושים לשמה וכו' לכאורה לא מפיק לה מקרא אלא הא מילתא באפיה נפשיה קאמר דהא דקאמר נמי לעושיהם היינו לעושים לשמה, וכו'. ועי"ל, דודאי משמע ליה דעושיהם קאי על לימוד גופיה וקרי הלימוד עשיה דהיינו כשהוא לומד תורה לשמה דמקיים מצוות בוראו ית' ב"ה, אבל בלימוד שלא לשמה לא הוה קרי ליה עשיה דאין זה קיום מצות בוראו שצוה ללומדה לשמה. עכ"ל.

א"כ דברי הגמ' "לעושים לשמה"יתבאר בב' אופנים או שענין הלשמה לא מיירי על התורה אלא על המעשים, ומילתא באפיה נפשא היא. ולפירוש הב' הכל ענין אחד הוא, ופי' שלא מקרי "עשיה" דמצוות תלמוד תורה כשהוא לומד אלא א"כ מקיים זאת לשם פועלן, כלומר לקיים מצוות המקום ב"ה. אולם לפי ב' הביאורים שכתב אין שיטתו דלימוד עבור עשיית שאר המצוות הוא גדר לשמה כהכס"מ, אלא מצות ת"ת הוה ענין באפיה נפשיה וקרובים דבריו לגר"ח מוולאז'ין, וא"כ סרה התמיהה מדברי הגמ' בסוגיין על שיטתו בגדר לשמה דיפרש הסוגיא ע"פ דרך המהרש"א. ודו"ק בכל זה.



ו] הנה רש"י כתב בד"ה "תכלית חכמה" עיקרה של תורה שיהא עמה תשובה ומע"ט. ועוד כתב, "שלא לשמה נוח לו שלא נברא" פירוש שאינו לומד כדי לקיים אלא לקנטר, דבפרק מקום שנהגו (נ:) אמרי' רבא רמי כתיב עד השמים וכו' מעל השמים וכו' כאן בעוסק שלא לשמה וכו', והתם איירי במקיים כדי שיכבדוהו, וכן משמע בירושלמי דפירקין.

ונסתפקתי אם שייך להבין בדברי רש"י כהכס"מ דגדר לשמה הוא עבור מעשה, והוא ממש"כ "עיקרה של תורה שיהא עמה תשובה ומע"ט", דמשמע דזה צורת קיומה של תורה ובלא זה איכא חסרון בלשמה.

או אולי פירוש דברי רש"י דללמוד ע"מ לקיים אינו דין בלשמה אלא בעצם מצוות תלמוד תורה, שאין זה חיסרון בדין לשמה אלא חסרון בעצם המעשה דת"ת. ואדם שאינו לומד ע"מ לקיים אינו עושה מעשה מצוה כלל. שהמתבונן יראה דרש"י חילק בין מקיים עבור שיכבדוהו דהוי שלא לשמה ושרי, לבין אינו מקיים אלא לומד לקנטר דנוח לו שלא נברא, ומשמע מיניה דמוטב שלא ילמד כלל.

ופשוט שאף להכס"מ והספר חסידים שבארו דלשמה היינו "ע"מ לקיים" מצוות ת"ת מילתא באפיה נפשיה היא כמבואר בכל מוני המצוות, והרי אף נשים שפטורות מת"ת מצוות לדעת הדינים הנוהגים בהם, ומצוות ת"ת היא ידיעת כל התורה כולה, סברות וטעמים על כל מקורותיהן ודקדוקיהן, אלא שצריך האדם שבלימודו כל דבר שרואה שצריך או יכול לקיימו יעשנו, ובזה כל מה שלומד אף שאין בזה מעשה חשיב מצוה, וכמו מצוות קרבנות בזמן הזה, וישראל שילמד הלכות נשיאת כפיים וכדו' שבודאי יקיימו בזה מצוות ת"ת, אלא ודאי שהגדר הוא "שיהא עמה תשובה ומע"ט" אך לימוד תורה גופיה נמי הוי מעשה בפנ"ע אף כשאינו מביאו לידי מעשה, אלא שגדר לשמה הוא שאם רק ידע שמחויב לעשות דבר מה בתוך לימוד יעשנו ולא יעבור עליו[2].

וכך נראה לבאר דברי ר"י חסיד (הנ"ל) "אם חשב אדם ללמוד לשמה, כיצד יחשוב בלבו כשילמוד כל מה שאלמוד אקיים", ומדבריו נראה דחשב כבר ללמוד לשמה ועצם מחשבתו דלשמה אינה בכדי לקיים אלא לשם מצוות ת"ת, וצורת קיום דתורה לשמה הוא דבשעת הלימוד יחשוב בליבו "כל מה שאלמוד אקיים", כלומר הלשמה הוא לשם מצוות ת"ת, אולם צורת ת"ת לשמה הוא שאם מגיע לידו מעשה הרי הוא מקיימה, כן נראה לי לפרש בדבריו.

אולם בשיטת רש"י נראה ממש"כ "שאינו לומד כדי לקיים אלא לקנטר" והתם איירי "במקיים בכדי שיכבדוהו", דתורה בלי קיום ודאי דלא הוי לשמה, וקיום מצוות עבור שיכבדוהו נמי הוי שלא לשמה אך טוב לעסוק באופן כזה. אולם צריך להבין אמאי לא כתב רש"י ש"לומד" ע"מ שיכבדוהו, ומזה משמע דכל גדר לימוד תורה לשמה נמדד לפי איכות הקיום שלה (כשמגיע זמן עשייתה) ובזה הוי לשמה, וזה הכוונה "מקיים ע"מ שיכבדוהו".

וכן משמע מסוף דברי ר"י החסיד (שם) הפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה מאכילין לו גחלי רתמים, ואם יקיים הרי הוא לשמה. וגם כשילמוד המרצה מעות לאשה מידו לידה כדי להסתכל בה לא ינצל מדינה של גיהנם, ואם אינו צופה הרי לשמה. אבל אם פוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה, וכן אם צופה בנשים הרי יענש גם על מה שלמד כבר, דוגמת נביא שעבר על מה שנאמר לו וכו' כך הלומד ואינו מקיים.

ואכן בתוס' רבי יהודה החסיד (ברכות שם) תירץ כדעת רש"י וזה לשונו; וא"ת והא אמר בר"פ מקום שנהגו רבה רמי כתיב עד שמים וכו' כאן בעוסקים לשמה וכו', ואמר נמי לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אפי' שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לידי לשמה. וי"ל דהכא מיירי שאינו לומד כדי לקיים אלא כדי לקנתר את חברו, אבל התם שמקיים מצוות ושונה כדי שיכבדוהו. ואמר בירושלמי דפ"ק (ה"ב) ולא מודה ר"ש שמפסיקין לעשות סוכה ולולב, ולית ליה לר"ש הלומד על מנת שלא לעשות נוח לו שלא נברא, א"ר יוחנן הלומד על מנת שלא לעשות נוח לו אילו נהפכה שלייתו על פניו ולא יצא לאויר העולם, ובכי האי גוונא איירי בשמעתן.

ואשר נתבאר מזה דלרבי יהודה החסיד ורש"י צורת קיום מצוות תלמוד תורה לשמה הוא דכשמגיע לידי מעשה עושה מה שלמד, ולא בכדי שיכבדוהו אלא עושה משום שיודע שהתורה היא ציווי ה', ולימוד התורה השווה ר"י החסיד ל"נביא" ואם לא מקיים הוי כעובר על נבואתו, וכמשנ"ת.

ולפ"ז נראה לבאר דליכא פלוגתא בגדר "לשמה" דלימוד תורה הוא לדעת את רצון ה' והוי כ"נביא" שהרי התורה היא גילוי רצון ה' (אורייתא וקב"ה חד), ואם רצונו לדעת את רצון ה' הוי לשמה, וזה כונת הכס"מ "ע"מ לעשות" כלומר שרצונו לדעת רצון ה' וכך הוא רואה את התורה וממילא ודאי שמטרתו היא לעשות, כי יודע שזה רצון ה'.

והגדרת הדברים, בעצם ת"ת הוי מעשה בפני עצמו והתורה היא דבר ה' וצריך ללמוד כדי לידע את דבר ה', וזה הפירוש "לשם התורה" "לידע ולהבין להוסיף לקח ופלפול" כלשון הרא"ש, אולם אם אדם "מקיים" הרי שמגלה שרצונו באמת לדעת את רצון ה', ואם אינו מקיים ודאי שלא למד באופן של לשמה שבודאי לא רואה בתורה גילוי רצונו יתברך דאם אכן לומד באופן ראוי ודאי שהיה מקיים. ואם באמת ידע והכיר כי התורה היא גילוי רצונו ית' ומ"מ עובר על כך הרי הוא כנביא שעבר על נבואתו ומוטב שלא למד, ו"נוח לו שנהפכה שלייתו ולא יצא לאויר העולם", שהוא כיודע ריבונו ומורד בו, ח"ו.

וע"פ האמור לשון החת"ס "יכונן מחשבותיו ויישר דעותיו לה'" זה עצם מעשה מצוות ת"ת לידע את רצון ה', והן הן דברי ר' חיים מוולאז'ין "שאוחז זה בעצמו למעשה וכונתו שה' צונו ללמוד", ואילו דברי הכס"מ והספר חסידים מבארים כי אם לומד באופן שכזה לכונן מחשבותיו ויישר דעותיו לה' הרי שבודאי צריך לעשות מה שלמד, ואם אינו כן אות כי לא למד באופן שכזה שיודע שזה רצון ה' ורוצה לכונן מחשבותיו לה', ואם אכן ידע זאת בעת לימודו גרוע מכל והוא כנביא העובר על נבואתו, וכמושנ"ת[3].וזה פשוט.



[1] יש להעיר דגירסת ר"י החסיד והמהרש"א דלא כמו בדפוסים שלנו "לעושים לא לא נאמר אלא לעושיהם" אלא "ללומדיהם לא נאמר", ובזה יתבארו דברים מוקשים בפשטי השמועות לפי שיטותיהם. וכן גרס הגר"ח מוולאז'ין בסוף שער התורה בנפש החיים.
[2] ובענין מצוות תלמוד תורה אשר נתבאר כי אינו רק עבור לדעת המעשה אשר יעשון, אלא עצם מצוות ת"ת הוי מצוה בפני עצמה וגם אם לא יבוא לידי מעשה הוי מצוה, מצאתי בספר אור ישראל להגר"י סלנטר (סימן לא) שביאר ענין זה בארוכה, וזה לשונו; עתה נשוב לראות במצות תלמוד התורה מה היא, חוק או משפט? הדעת נותן, כי גם לימוד תורת החוק למשפט יחשב, כדאמרינן בגמרא (ב"ק יז.) "וכבוד עשו לו במותו זה חזקיה מלך יהודה שהניחו ס"ת על מטתו ואמרו קיים זה מש"כ בזה וכו' והאמר מר גדול לימוד התורה, שהלימוד מביא לידי מעשה", וכתבו התוספות, ואומר ר"ת דה"פ: והא אמר מר שהלימוד מביא לידי מעשה וכיון שאנו אומרים קיים הרי אנו אומרים שלמד, דאי לא למד איך קיים, שהלימוד מביא לידי מעשה", עכ"ל. הרי אף שהקיום [של מה שלומד] יהיה חוק, מ"מ חיוב הלימוד הוא משפט, אשר יחייבנו שכל האנושי, דאם לא ילמוד איך יקיים.

אכן,
גם מגדר חוק בל יצא אף לימוד תורת המשפט, כי הלימוד בעצמו מצוה היא, אף אם לא היתה מביאה לידי מעשה כמו שמצוה לדרוש בבן סורר ומורה (למ"ד לא עתיד להיות). והשכל האנושי מנגדה, רק "אני ה' חקקתים". וכן בכל חלקי התורה בלימודה, גם מצוה חוקית בה, אשר אין להתחלק רק במחשבה. ואולי לזה רמזה המשנה (אבות פ"ד) "והלומד ע"מ לעשות" ולא אמר "הלומד בכדי לעשות", כי הלימוד בעצמו טוב שיהיה במחשבה החוקית (אף אם לא יהיה נדמה ממנו המעשה), כי היא בחינה נשאר מלימוד המשפטי, אכן, בתנאי שתולד ממנה המעשה, וע"ש שהאריך בזה. ומפאת נחיצות הדברים הבאתי דבריו כמעט במלואם.
[3] וכן ראיתי שכתב בארחות צדיקים שער התורה ד"ה אין, ומה שאמרו ות"ת כנגד כולם (פאה א,א) זה הלומד על מנת ללמד וללמד, לשמור ולעשות ולקיים, ומפני קביעתו של תורה אינו יכול לקיים כל המצוות, ובשעה שאינו לומד עושה כל מה שיוכל לעשות, ובזה מראה דעתו שחפץ בעשית המצוה (נראה שכוונתו מצוה דת"ת), ואז ת"ת כנגד כולם וכו', אבל מי שהולך בטל פעמים רבות, והיה יכול לעשות מצוה בעת הביטול ואינו חושש לעשותה, או בשעה שעושה שום מצוה אינו מדקדק בה כראוי, על זה לא נאמר ות"ת כנגד כולם. ודו"ק בזה כי הוא ממש כדברינו ב"ה.
 
ובענין תורה לשמה ובחילוק בין למען יכבדוהו ללקנטר, את חבריו, או את התורה.

בחילוק בין לעושה ע"מ להתכבד לעושה ע"מ לקנטר.

ז] והנה החילוק בין שיכבדוהו ללקנתר, כן מתבאר בדברי התוס' בברכות (שם) שכתבו לחלק בין "שאינו לומד אלא לקנתר חביריו, והתם מיירי שלומד ע"מ שיכבדוהו". אמנם לא כתבו כדברי רש"י לחלק בין לומד כדי לקיים ושיכבדוהו, לבין אינו מקיים ורצונו לקנתר, וצריך לדעת האם פליגי. וכדברי רש"י דבעינן נמי שמקיים כן מתבאר מתוס' הרא"ש שם. ולפו"ר נראה דלא פליגי, אלא שבידוע שהלומד ומקיים אינו לומד כדי לקנתר ואף אם רוצה נמי שיכבדוהו סו"ס לא הוי לקנתר, אך הלומד ואנו מקיים הרי שודאי אין לימודו אלא לקנתר, ותו לא. וא"כ לא פליגי רש"י ותוספות בהא.

וזה אשר נאמר עליו בירושלמי ואמר ר' יוחנן הלמד שלא לעשות נוח לו אילו נהפכה שלייתו של אמו על פניו ולא יצא לעולם, וכתב על זה בתוספות הר"ש משאנץ ונראה דבכי האי גוונא מתוקמא ההיא דברכות.

ובספר יסוד העבודה להר"א מסלונים כתב דע"פ דברי רש"י דבעינן שיקיים בעינן מ"מ שתהיה לו יראת העונש, ואפי' שאינו עושה לשמה מאהבה ואף אין כל לימודו רק משום ירא"ש, מ"מ אית ביה מעט ירא"ש דאל"כ אינו מקיים, דאל"כ למה יקיים כשלא רואים אותו מכריו כשאין בו יראת העונש. והמדובר כאן באדם שלולא שיכבדוהו היה אדם כשר אך לא שוקד על תלמודו, ומחמת הכבוד שחולקים לו לומד ואינו עוסק בפרנסתו וכדו', ע"ש בדבריו הנפלאים.



ח] התוס' בפסחים (נ:) כתבו, לחלק דסוגיא דברכות איירי "כגון שלומד להתייהר ולקנטר ולקפח את חבריו בהלכה ואינו לומד ע"מ לעשות, אבל הכא מיירי דומיא דההיא דעיל יש שפל ונשכר דלא עביד כוליה שבתא ובמעלי שבתא, שאין מתכוין לשום רעה אלא מתוך עצלות אפ"ה גדול עד השמים חסדו.

ודברי התוס' צריכים לימוד, האם האיסור הוא רק בגוונא שלומד גם להתייהר וגם לקנטר ולקפח חבריו ואינו לומד בכדי לעשות, או שמא זו ואין צריך לומר זו קתני, שהנה מבואר בדברי הגר"א (אבן שלמה פ"ח אות יג) שד' דברים יש בעניין שלא לשמה, א) שהי"ת יתן לו חיים, ב) שיתן לו גדולה, ג)להתייהר, ד)לקנטר, והראשונה אינה קשה וקרובה לקדושה, ע"ש. ונראה ששנה גם בשאר הדברים מן הקל אל החמור, ואם כן להתייהר קל מלקנטר, וצריך לדעת האם בעינן תרי לריעותא או דבחד מינייהו כבר אסור.

ונראה להוכיח מסוף דבריהם דאף להתייהר גרידא אסור, שהרי כתב לחלק דהכא מיירי שאין מתכוין לשום רעה אלא מתוך עצלות, משמע דאם עושה זאת מתוך רצון להתייהר לאו שפיר דמי.

ונראה דמכאן מקור לשיטת הגר"א (שם אות י"ב) שכתב; מה שאמרו לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אפי' שלא לשמה וכו', היינו שאינו מכוין לשום דבר רק מנהג אבותיו בידיו, אבל לא במי שעיקר לימודו לשם כבוד. וזה דלא כתוס' בברכות ורש"י וכל הנך ראשונים דלעיל דס"ל דלשם כבוד מותר, ונראה דס"ל דתוס' בפסחים פליג, וס"ל כוותיה [ושו"ר במגיה לאב"ש שכתב דמכאן מקור דברי הגר"א ז"ל].

וע' בר"ן בפסחים שכתב; גווני טובא איכא בשלא לשמה, דההיא דהתם מיירי שעוסק בתורה כדי לקנתר ולהתגדר, וכיון שכונתו לדבר עבירה נוח לו שלא נברא, אבל הכא מיירי שאינו מתכוין לדבר מצוה ולא לדברי עבירה, אלא כגון אדם שהוא עצל ומתוך עצלותו אינו עושה מלאכה בימים שאסרו חכמים דומיא דשפל ונשכר דאמרי' בגמרא. ונראה דאף הר"ן ס"ל כהתוס' בפסחים וכהגר"א כנראה מסוף דבריו, "להתגדר" נראה שפירושו להתכבד והוא ממש כהתוס' דפסחים, ולא כבשאר מקומות.

ובתוס' הר"ש משאנץ (פסחים נ:) תירץ באופן חדש, ועוד יש ע"א כי ההיא דסוף לולב וערבה (מט:) דכתיב "ותורת חסד על לשונה", וכי יש תורה שאינה חסד, אלא תורה לשמה זו היא של חסד שלא לשמה אינה של חסד, איכא דאמרי תורה ללמדה היא של חסד, ואפשר דבכי היא גוונא אמר "מתוך שלא לשמה בא לשמה", ואותם שני לשונות דסוכה אחד הן שלא לשמה היינו שלא ללמדה, וכו'. וביאור דבריו דשלא לשמה היינו שאינו חפץ ללמדה לאחרים, אולם כוונתו אינה לקנטר ואף לא להתייהר או להתכבד בתורה, אלא ללמוד ולעשות, אך לא ללמד לאחרים, ובכה"ג אמרינן מתוך שלא לשמה בא לשמה. ולפ"ז יוצא ששיטתו כדעת התוס' בפסחים והר"ן שאך העושה ע"מ להתכבד נוח לו שלא נברא.

היוצא דשיטת תוס' בפסחים הר"ן ותוס' שאנץ והגר"א דאפילו לשם כבוד אסור ורק בגוונא שלא מתכוין לשום רע אלא מוך עצלות או מנהג אבותיו בידו שרי, וכל דבר אחר אסור, בין להתכבד ובין לקנתר. אולם שיטת רש"י ותוס' ותוס' רא"ש ור"י החסיד בברכות דלהתכבד שרי [אם יש לו מעט יראת עונש ומקיים] אבל לקנטר אסור ונוח לו שלא נברא. ונקודת המחלוקת היא לגבי הלומד ע"מ להתכבד דלתוס' בפסחים וסייעתו אסור, לרש"י ותוס' בברכות וסייעתם שרי.



שיטת הרמב"ם בגדרי לשמה, ודינם.

ט] בשיטת הרמב"ם בענין ל"לשמה" יש לעמוד מכמה מקומות, ומקודם נעמוד בדבריו בהלכות תלמוד תורה (פ"ג ה"ה) תחילת דינו של אדם אינו נדון אלא על התלמוד ואחר כך על שאר מעשיו, לפיכך אמרו חכמים יעסוק אדם בתורה שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה.

והנה יש להבין בדברי הרמב"ם ב' דברים, א', מה כוונתו שכתב "לפיכך", וכי יש קשר בין זה שתחילת דינו של אדם על התורה ללימוד שלא לשמה. ב', צ"ב אמאי לא נקט לשון הגמרא בתורה ובמצוות ונקט רק תורה, ולכאורה צ"ע.

ובדברי הרמב"ם בהלכות תשובה ראיתי שיש לע' בהם טובא שכתב "אל יאמר אדם הריני עושה מצוות התורה ועוסק בחכמתה כדי שאקבל הברכות הכתובות בתרה או שאזכה לחיי העוה"ב, ואפרוש מן העבירות שהזהירה התורה בהן כדי שאנצל מן הקללות הכתובות בתורה או כדי שלא אכרת מחיי עוה"ב. אין ראוי לעבוד את ה' על דרך זה. שעובד על דרך זה הוא עובד מיראה ואינה מעלת הנביאים ולא מעלת החכמים. ואין עובד וכו' עד"ז אלא ע"ה והנשים והקטנים שמחנכים אותן לעבוד מיראה עד שתרבה דעתן ויעבדו מאהבה".

הרי שביאר שאין לעבוד את ה' ולעשות מצוות ולעסוק בתורה מתוך יראה ואהבת שכר הן בעוה"ז והן בעוה"ב, והעובד כך אינו במעלת החכמים וכו'. אולם לאחר מכן כותב; (ה"ב) העובד מאהבה עוסק בתורה ובמצוות, והולך בנתיבות החכמה לא מפני דבר בעולם ולא מפני יראת הרעה ולא כדי לירש הטובה אלא עושה האמת מפני שהוא אמת וסוף הטובה לבוא בכלל. ומעלה זו היא מעלה גדולה מאד ואין כל חכם זוכה לה, והיא מעלת אברהם אבינו שקראו הקב"ה אוהבו לפי שלא עבד אלא מאהבה וכו' ובזמן שיאהוב אדם את ה' אהבה הראויה מיד יעשה כל המצוות מאהבה. והנה בהלכה זו נתבאר דעבודה מאהבה לא כל חכם זוכה לה, וזה סותר לכאורה לדבריו מקודם לכן שכתב דעבודה מיראה היא רק לעמי הארץ ונשים ועבדים עד שתרבה דעתן.

והנראה לבאר בדברי הרמב"ם שבתחילה כתב "אל יאמר אדם הריני עושה" וכו', וביאורו שע"מ כן הולך ללמוד, דההולך ללמוד ע"מ כן הרי שאינו במעלת החכמים וזה דרגת עמי הארץ והנשים והקטנים שמחנכין אותן לעבוד מיראה עד שתרבה דעתן ולא מגלים להם צורת עבודה זו כלל אולם כל חכם זוכה לדעת שישנה צורת עבודה מאהבה ולזה שאיפתו ומגמתו. אולם אעפ"כ בעת הלימוד שיהא האדם כל העת דבוק באהבת ה' ובלא כל פניה הרי זה מעלת אברהם אבינו ולא כל חכם זוכה לה.

וכמו שכתב הגאון ר' חיים מוולאז'ין (נפש החיים שער ג' פ"ג) שבאמת כמעט הדבר בלתי אפשרי שתכף בתחילת לימודו של אדם יגיע למדרגת לשמה כראוי וכו' שבתחילת הלימוד אינו מחוייב רק שילמוד בקביעות והתמדה יום ולילה, ואפילו אם לפעמים יפול במחשבתו בודאי איזו פניה עצמית לשום גאוה וכבוד וכיוצא בזה, עם כל זה אל ישים לב להתרפות ממנה בעבור זה ח"ו, אלא אדרבה יתחזק מאד בעסק התורה, ויהיה לבו נכון ובטוח שיבוא מתוך כך למדרגת לשמה.

והרי שדיבר הגר"ח מוואלז'ין באדם שמגמתו להגיע למדרגת לשמה אלא שבלתי אפשרי לעשות כן מתחלת לימודו, ולכן לא יחוש למחשבות הנופלות במחשבתו לפניה עצמית, אולם כלשונו "ויהיה לבו נכון ובטוח שיבוא מתוך כך למדרגת לשמה", הרי שדיבר עבור אדם שרצונו להגיע ללשמה.

וכן מתבאר מדברי הרמב"ם גופיה בפיהמ"ש (ר"פ חלק) שכתב, שזה הענין קשה עד מאד ואין כל אדם משיג אותו, ואם השיגו אינו מסכים בו בתחילת הענין ואינו סובר שתהיה אמונה ברורה, לפי שהאדם אינו עושה מעשה אלא כדי שתגיע לו ממנו תועלת או שתסיר ממנו פסידא, ואם אינו כן יהיה אצלו אותו מעשה הבל וריק וכו', לפי שאין הכל משיגין האמת עד שיהיו כמו אברהם אבינו ע"ה, וכו' ע"ש.

הרי שביאר באופן ברור שאין הדבר מושג בתחילה, ועוד כתב, "ואין ההמון מפסידים מכל וכל בעשותם המצוות מיראת העונש ותקוות השכר אלא שהם בלתי שלמים, ואולם זה טוב להם עד שיהיה להם כח והרגל והשתדלות בעשיית התורה, ומזה יתעוררו לדעת האמת ויחזרו עובדים מאהבה".

ואשר נתבאר דשיטת הרמב"ם היא שאדם שעושה ע"מ לזכות לחיי העוה"ב, או כדי לזכות לברכות הכתובות בתורה אינו בגדר לשמה, אולם אם רצונו להגיע למדרגת לשמה שהיא מעלת אברהם אע"ה שאין כל חכם זוכה לה, אע"פ שיש בלבו פניות ורצונות לעצמו ה"ז טוב וע"ז נאמר מתוך שלא לשמה בא לשמה. וכדעת הרמב"ם כן נראה שסוברים התוספות במס' סוטה (כב: ד"ה לעולם) שמחלקים בין העושה בשביל שכר ועונש ולא מתוך שה' ציוהו לעשות לבין אדם שלומד לא מתוך אהבה ולא מתוך יראה אלא בשביל דבר. ע"ש. וכן משמע גם בחידושי מהר"ם חלאווה (פסחים נ:) וכןמשמע שלמד במס"י פט"ז, ע"ש.
 
לימוד שלא ע"מ לקיים אין לזה משמעות
לימוד ע"מ לקיים גם בדבר שא"א לקיים כגון במה ובן סורר
שווה ערך ללימוד הלכות נט"י
יש דין נוסף שיהודי צריך לדעת איך להתנהג
ולכן לומדים נט"י
אבל הדין הזה הוא דין בהלכות ת"ת
אלא דין בהלכות נט"י

כתבתי בצורה בריסקאית
אגב, אני חייב לציין שאת יסוד הדברים שלימוד הלכות בלי הבנת הטעם חשיב 'הכשר מצוה', ולא 'מצוה' ממש, שמעתי בצעירותי [לפני כ25 שנה] מהגאון ר' יששכר מאיר בישיבת הנגב.
וכידוע יסוד הדברים מהגרי''ס באור ישראל, וכן כתב הגרמ''פ באגרות משה בביאור 'שלא ברכו בתורה תחילה', מצד שלמדו רק ההלכות המעשיות לצורך תועלת הקיום המעשי בעוה''ז בלבד, אך לא למטרה להבין עומק התורה.
ושם מבאר הגרי''ס לשון המשנה 'הלומד על מנת לעשות' ולא כתוב 'הלומד כדי לעשות', שעל מנת זהו לשון 'תנאי' ותנאי מילתא אחריתי, כאילו שאדם צריך ללמוד כדי להבין ולהשכיל ולהוסיף לקח ופלפול (כלשון הרא''ש בנדרים הובא בנפה''ח שער ד'), אולם כל זה יחשב ללימוד תורה רק בתנאי שאם יגי דבר מה שמחוייב לעשות מכח לימוד יעשה, ולא ח''ו יהיה לומד ומיפר תורה, שאז נוח לו שנהפכה שלייתו על פניו, כפרופסור לתלמוד וכיו''ב.
ואי''ה אולי אביא הלשונות בזה.
לשונות האחרונים הגדולים בחכמה ובמנין שציטטתי לעיל, (ועליהם ועל צבאם כבר כתב כן הראשית חכמה שער התשובה ז ובהקדמת ספרו, וכן השל"ה בעשרה מאמרות מאמר תשיעי, וכן כתב גם הפלא יועץ ערך דינים וערך לימוד) מבוארים היטב שעניין הלשמה הוא על מנת לעשות כפשוטו.
וגם כוונת הרב בעל נפש החיים היא כן, דהיינו להוסיף לקח ופלפול איך העולם צריך להתנהג על פי רצון השם, אפילו אם לא יקרה בפועל, כי אפילו אם מצוות בן סורר ומורה לא נתקיימה מעולם במלואה, מכל מקום ודאי שהיא השליכה על הנהגות האדם, הן כמצוה ממש (עיין באור לציון שכתב דהאיסור לאכול בדריסה והלעטה הוא לתא דדין בן סורר ומורה), והן כהבנת הנהגת השם, המביאה לידי אהבה ויראה. וכן מתבארים דברי החתם סופר כפשוטן.

אחר כך מצאתי בחיפוש במחשב ביחוה דעת ג עד, שהביא כדברי מפורש מספר חסידים וממדרש שמואל, אך כתב שבחתם סופר במקום אחר משמע שאין הענין דוקא לעשות, ואם כי כפי מה שכתבתי הדברים מבוארים היטב גם כן, יעויין שם.
ומצאתי עוד בנתיבות עולם נתיב ז, שהם עניינים מחולקים וכדבריכם, דהיינו יש ענין לשמה ויש ענין על מנת לעשות, אבל יש לפרשו בעוד פנים.

ומכל מקום, לעניין הנידון שבאשכול, עדיין לא מצאתי בכל דבריכם מקור לרעיון תמוה זה, שאדם שלומד על מנת לעשות וזה עיקר מחשבתו אינו בכלל לומד תורה?! זה דבר זר ומוזר, ואם לומד על מנת לקנטר או שלא לשמה חשוב עוסק בתורה, זה שלומד על מנת לעשות אינו נחשב לומד תורה? אתמהה.
 
לשונות האחרונים הגדולים בחכמה ובמנין שציטטתי לעיל, (ועליהם ועל צבאם כבר כתב כן הראשית חכמה שער התשובה ז ובהקדמת ספרו, וכן השל"ה בעשרה מאמרות מאמר תשיעי, וכן כתב גם הפלא יועץ ערך דינים וערך לימוד) מבוארים היטב שעניין הלשמה הוא על מנת לעשות כפשוטו.
וגם כוונת הרב בעל נפש החיים היא כן, דהיינו להוסיף לקח ופלפול איך העולם צריך להתנהג על פי רצון השם, אפילו אם לא יקרה בפועל, כי אפילו אם מצוות בן סורר ומורה לא נתקיימה מעולם במלואה, מכל מקום ודאי שהיא השליכה על הנהגות האדם, הן כמצוה ממש (עיין באור לציון שכתב דהאיסור לאכול בדריסה והלעטה הוא לתא דדין בן סורר ומורה), והן כהבנת הנהגת השם, המביאה לידי אהבה ויראה. וכן מתבארים דברי החתם סופר כפשוטן.

אחר כך מצאתי בחיפוש במחשב ביחוה דעת ג עד, שהביא כדברי מפורש מספר חסידים וממדרש שמואל, אך כתב שבחתם סופר במקום אחר משמע שאין הענין דוקא לעשות, ואם כי כפי מה שכתבתי הדברים מבוארים היטב גם כן, יעויין שם.
ומצאתי עוד בנתיבות עולם נתיב ז, שהם עניינים מחולקים וכדבריכם, דהיינו יש ענין לשמה ויש ענין על מנת לעשות, אבל יש לפרשו בעוד פנים.

ומכל מקום, לעניין הנידון שבאשכול, עדיין לא מצאתי בכל דבריכם מקור לרעיון תמוה זה, שאדם שלומד על מנת לעשות וזה עיקר מחשבתו אינו בכלל לומד תורה?! זה דבר זר ומוזר, ואם לומד על מנת לקנטר או שלא לשמה חשוב עוסק בתורה, זה שלומד על מנת לעשות אינו נחשב לומד תורה? אתמהה.
לומד ע"מ לעשות זהו ודאי לימוד תורה
אבל כמו שקריאת המגילה לחזו"א אין לזה דין של ת"ת
כך הרוצה לדעת אם מותר להאריך שעון שבת ובודק בספר שכתוב בו אסור\מותר. "אפשר" שאינו מקיים מצוות ת"ת
 
לומד ע"מ לעשות זהו ודאי לימוד תורה
אבל כמו שקריאת המגילה לחזו"א אין לזה דין של ת"ת
כך הרוצה לדעת אם מותר להאריך שעון שבת ובודק בספר שכתוב בו אסור\מותר. "אפשר" שאינו מקיים מצוות ת"ת
מה הנפק"מ בין ללמוד ע"מ לעשות לבין לבדוק דין שזה ללמוד לדעת "מה" לעשות?
 
לשונות האחרונים הגדולים בחכמה ובמנין שציטטתי לעיל, (ועליהם ועל צבאם כבר כתב כן הראשית חכמה שער התשובה ז ובהקדמת ספרו, וכן השל"ה בעשרה מאמרות מאמר תשיעי, וכן כתב גם הפלא יועץ ערך דינים וערך לימוד) מבוארים היטב שעניין הלשמה הוא על מנת לעשות כפשוטו.
וגם כוונת הרב בעל נפש החיים היא כן, דהיינו להוסיף לקח ופלפול איך העולם צריך להתנהג על פי רצון השם, אפילו אם לא יקרה בפועל, כי אפילו אם מצוות בן סורר ומורה לא נתקיימה מעולם במלואה, מכל מקום ודאי שהיא השליכה על הנהגות האדם, הן כמצוה ממש (עיין באור לציון שכתב דהאיסור לאכול בדריסה והלעטה הוא לתא דדין בן סורר ומורה), והן כהבנת הנהגת השם, המביאה לידי אהבה ויראה. וכן מתבארים דברי החתם סופר כפשוטן.

אחר כך מצאתי בחיפוש במחשב ביחוה דעת ג עד, שהביא כדברי מפורש מספר חסידים וממדרש שמואל, אך כתב שבחתם סופר במקום אחר משמע שאין הענין דוקא לעשות, ואם כי כפי מה שכתבתי הדברים מבוארים היטב גם כן, יעויין שם.
ומצאתי עוד בנתיבות עולם נתיב ז, שהם עניינים מחולקים וכדבריכם, דהיינו יש ענין לשמה ויש ענין על מנת לעשות, אבל יש לפרשו בעוד פנים.

ומכל מקום, לעניין הנידון שבאשכול, עדיין לא מצאתי בכל דבריכם מקור לרעיון תמוה זה, שאדם שלומד על מנת לעשות וזה עיקר מחשבתו אינו בכלל לומד תורה?! זה דבר זר ומוזר, ואם לומד על מנת לקנטר או שלא לשמה חשוב עוסק בתורה, זה שלומד על מנת לעשות אינו נחשב לומד תורה? אתמהה.
אולי לא ראית אבל בהודעה אחר כך שהבאנו גם הלשונות שהבאת מהחת''ס ומריה''ח ועוד ע''ש. ונשאנו ונתנו בהכל.
 
זכורני במהלך השנים ראיתי ביאור זה שהלומד רק "כדי" לעשות, ולא שהלימוד הוא בפני עצמו להבין ולהשכיל, ו"על מנת" לעשות, הוא סיבת החורבן, ובגדר ההלכתי, מצד שלא מברכים על "הכשר מצוה", בשם הב''ח, מרן החת''ס, הגר''ח מולאז'ין, ר' ישראל סלנטר, והגאון ר' משה פיינשטיין.

חיפשתי כעת מעט מזה,
דברי החתם סופר נדרים פא:
שלא ברכו בתורה תחלה. וע"פ דברי רבינו יונה שבר"ן כאן יש לפרש כפשוטו, כשנדקדק תחילה לשון תורה לשמה מהו לשון לשמה ולא אמר לשם שמים. אלא יש תורה לשם שמים ממש אך אין כוונתו אלא כדי לקיים המצות ולידע ההלכה איך יעשה המעשה, וכיון שכל עצמו של אותו העסק איננו אלא לקיים המצוה איננו עדיף מקיום המצוה גופיה דבעידנא דלא עסיק בה לא מגינא ולא מצלי. אך עיקר מצות עסק התורה הוא מצוה בפ"ע להגות בה יומם ולילה ולהעמיק ולעיין בכל תוצאותיה ומובאיה כי עמקו מחשבותיה, ואם בחקתי תלכו שתהיו עמלים בתורה, לא לבד לידע המצוה בשעה שצריך לה אלא דרוש וקבל שכר היינו הדרשה עצמה היא השכר ונחת רוח לפני הקב"ה, וזהו עוסק לשמה של תורה לא על כונה אחרת והיא המגינה ומצלי, ואז בשעת החורבן לא עסקו ע"ז האופן והמחשבה הלז גילה להם הקב"ה היודע מחשבות ולא חכמים ונביאים.
אך במה יודע איפה זאת, אמר רב יהודה אמר רב שלא ברכו בתורה תחלה, ומסקינן בפ' התכלת כל מצוה שעשייתה גמר מצותה מברכים עליה ושאין עשייתה גמר מצותה אין מברכים עליה, והשתא אי כל כונת עסק התורה אינה אלא לעשות המצות א"כ אין למודה ועסקה גמר מצותה אין מברכים עליה, אבל המברך עליה מודה שכוונתו שמלבד קיום המצות עוד העסק בעצמו מצוה:
 
ועכשיו מצאתי כן גם לבית הלוי:
והנה בנדרים (דף כ"א) איתא על עזבם את תורתי שלא היו מברכין בתורה תחילה. וכן אמר שם מפני מה אין ת"ח מצויין יוצאין מבניהם ת"ח שאין מברכים בתורה תחילה. וכתב שם הר"ן שלא היה התורה חשובה בעיניהם שתהא ראויה לברך עליה שלא היו עוסקין בה לשמה. ולפי המבואר לעיל י"ל דהם היו סוברים דלימוד התורה אינו מצוה מצד עצמה רק עיקר מה שצריך ללמוד הוא כדי לידע היאך ומה לעשות והעיקר הוא העשיה, והא אמרינן במנחות (דף מ"ב) דכל מצוה דעשייתה גמר מצוה כגון מילה מברכין עליה וכל מצוה שאין עשייתה גמר מצוה אין מברכין עליה ומש"ה לפי דעתם לא היו מברכין ברכות התורה כיון דאינו גמר מצוה.
והנה העונש הוא מדה כנגד מדה דהרי ידוע דאי אפשר לעולם בלא בסם ובלא בורסי וכן אי אפשר בלא ת"ח ובלא העוסקים באומנותם. ואם נימא דעיקר הלימוד הוא רק משום דלידע היאך לעשות הרי שוין הם אם הוא לומד בעצמו או אחר לומד והוא עוסק בפרנסה והאחר יגיד לו היאך לעשות דלדבריהם הלימוד הוא כמו עשיית התפילין דאינו צריך לעשותן בעצמו ויכול לשכור לו אומן לזה. וכן הוא בלימוד. משא"כ אם הלימוד הוא עצם המצוה הא לא שייך לומר שיהיה סגי בלימוד של אחרים דהחיוב הוא מוטל על כל אחד ואחד. וע"כ יען שלא היו מברכים בתורה תחילה באה להם העונש שהתורה אינה מוחזקת אצלם רק הולכת מאדם לאדם אחר כיון דלדעתו אין שום נ"מ אם הוא או אחר לומד: (בית הלוי על שמות פרק כד פסוק ז)
 
נמצאנו למדים:
א. הלומד רק בכדי לדעת מה לעשות, עבורו זה בגדר 'הכשר מצוה' שאינה טעונה ברכה. (כמבואר בבית הלוי, והגרי''ס, והגרמ''פ, והחתס)
ב. ההשקפה הזו על הלימוד, גורם לרפיון בעסק התורה ועיונה, שאפשר שיהיה רב שימסור את ההלכות לכל אחד, וכשיש שאלה ישאלוהו, כמו שיש רופא כך יש רב. (כמבואר בבית הלוי)
ג. הדבר משנה את כל צורת הלימוד שמנסים להבין את עצם הדברי תורה, כמצוה בפני עצמה, ואז כשמזדמן מעשה ודאי שיראת ה' תעוררהו לעשות, ואין צריך לפנים. (כמוכח לכל רואה צורת הלימוד היום בהרבה כוללים שלומדים הלכה שזונחים את העיון כמעט לגמרי)

ומזה אפשר להבין תופעות רחבות בצורת הלימוד בהרבה כוללים שלא לומדים הסוגיות והראשונים ומתחילים מהסוף.
או שלא מרגישים שהתורה היא עצם חייהם וימסרו נפש עבורם. ומקסימום ישאלו רב
והכל נעוץ בהשקפה זו מה הוא לימוד תורה!
 
ואביא כאן דברי הגאון ר' ישראל סלנטר:
ויעויין בדבריו היטב.
1774007005479.png
 
נמצאנו למדים:
א. הלומד רק בכדי לדעת מה לעשות, עבורו זה בגדר 'הכשר מצוה' שאינה טעונה ברכה. (כמבואר בבית הלוי, והגרי''ס, והגרמ''פ, והחתס)
ב. ההשקפה הזו על הלימוד, גורם לרפיון בעסק התורה ועיונה, שאפשר שיהיה רב שימסור את ההלכות לכל אחד, וכשיש שאלה ישאלוהו, כמו שיש רופא כך יש רב. (כמבואר בבית הלוי)
ג. הדבר משנה את כל צורת הלימוד שמנסים להבין את עצם הדברי תורה, כמצוה בפני עצמה, ואז כשמזדמן מעשה ודאי שיראת ה' תעוררהו לעשות, ואין צריך לפנים. (כמוכח לכל רואה צורת הלימוד היום בהרבה כוללים שלומדים הלכה שזונחים את העיון כמעט לגמרי)

ומזה אפשר להבין תופעות רחבות בצורת הלימוד בהרבה כוללים שלא לומדים הסוגיות והראשונים ומתחילים מהסוף.
או שלא מרגישים שהתורה היא עצם חייהם וימסרו נפש עבורם. ומקסימום ישאלו רב
והכל נעוץ בהשקפה זו מה הוא לימוד תורה!
דברים יסודיים שלומדים בישיבה
כל מילה ממה שכתבת זה יסוד שצריך לשנן
ולחולקים אומר
שאף אם אין מסכימים להגדרה ה"קיצונית" אבל העיקר ודאי נכון
וכל הדברים שכתב הרב כהנא דמסייע חסרים בבתי מדרש של הרבנות ודיינות
וכן יש רה"י שלא יודעים הלכה וכו' אבל יש לשים לב לחיסרון המהותי הזה הנמצא בצד השני
וזהו אחד הדברים התועלתיים בפורום שיודעים מהצד השני
 
דברים יסודיים שלומדים בישיבה
כל מילה ממה שכתבת זה יסוד שצריך לשנן
יש‘‘כ
ולחולקים אומר
שאף אם אין מסכימים להגדרה ה"קיצונית" אבל העיקר ודאי נכון
וכל הדברים שכתב הרב כהנא דמסייע חסרים בבתי מדרש של הרבנות ודיינות
וכן יש רה"י שלא יודעים הלכה וכו' א
משנה ברורה?

ואם כוונתי פוסקים מהסוגיות עד ההלכה
אכן מועטים הם
שהגיעו לשם בשני הצדדים
בל יש לשים לב לחיסרון המהותי הזה הנמצא בצד השני
וזהו אחד הדברים התועלתיים בפורום שיודעים מהצד השני
 
זכורני במהלך השנים ראיתי ביאור זה שהלומד רק "כדי" לעשות, ולא שהלימוד הוא בפני עצמו להבין ולהשכיל, ו"על מנת" לעשות, הוא סיבת החורבן, ובגדר ההלכתי, מצד שלא מברכים על "הכשר מצוה", בשם הב''ח, מרן החת''ס, הגר''ח מולאז'ין, ר' ישראל סלנטר, והגאון ר' משה פיינשטיין.

חיפשתי כעת מעט מזה,
דברי החתם סופר נדרים פא:
שלא ברכו בתורה תחלה. וע"פ דברי רבינו יונה שבר"ן כאן יש לפרש כפשוטו, כשנדקדק תחילה לשון תורה לשמה מהו לשון לשמה ולא אמר לשם שמים. אלא יש תורה לשם שמים ממש אך אין כוונתו אלא כדי לקיים המצות ולידע ההלכה איך יעשה המעשה, וכיון שכל עצמו של אותו העסק איננו אלא לקיים המצוה איננו עדיף מקיום המצוה גופיה דבעידנא דלא עסיק בה לא מגינא ולא מצלי. אך עיקר מצות עסק התורה הוא מצוה בפ"ע להגות בה יומם ולילה ולהעמיק ולעיין בכל תוצאותיה ומובאיה כי עמקו מחשבותיה, ואם בחקתי תלכו שתהיו עמלים בתורה, לא לבד לידע המצוה בשעה שצריך לה אלא דרוש וקבל שכר היינו הדרשה עצמה היא השכר ונחת רוח לפני הקב"ה, וזהו עוסק לשמה של תורה לא על כונה אחרת והיא המגינה ומצלי, ואז בשעת החורבן לא עסקו ע"ז האופן והמחשבה הלז גילה להם הקב"ה היודע מחשבות ולא חכמים ונביאים.
אך במה יודע איפה זאת, אמר רב יהודה אמר רב שלא ברכו בתורה תחלה, ומסקינן בפ' התכלת כל מצוה שעשייתה גמר מצותה מברכים עליה ושאין עשייתה גמר מצותה אין מברכים עליה, והשתא אי כל כונת עסק התורה אינה אלא לעשות המצות א"כ אין למודה ועסקה גמר מצותה אין מברכים עליה, אבל המברך עליה מודה שכוונתו שמלבד קיום המצות עוד העסק בעצמו מצוה:
אני אשיב על כל פרט בפני עצמו, יען איני יכול לעבור על הכל בבת אחת.
אין מדברי החתם סופר ראיה כלל, שיש מושג של תורה שהינה נטולת שום מסקנה מעשית, ורק הקדוש ברוך הוא בחר איזה שהם צרור ידיעות, שאין להם שום מאחד, וקרא להם תורה. ומסתבר לי שגם אתה לא התכוונת לומר כן.
מה שכן נראה בדבריו, וכפי הלשון שציטטת, שישנם דברים בתורה שהינם למעשה גרידא בלבד, ויש מחשבות התורה, שאין צריך להם בשעה מסויימת, והוא אשר כיניתי תחילה חובות הלבבות. וזו הלשון האחרת שכתבת בשמו "ליישר מחשבותיו להשם", מהו יישור זה, אם לא אהבה ויראה וידיעת השם?
 
לומד ע"מ לעשות זהו ודאי לימוד תורה
אבל כמו שקריאת המגילה לחזו"א אין לזה דין של ת"ת
כך הרוצה לדעת אם מותר להאריך שעון שבת ובודק בספר שכתוב בו אסור\מותר. "אפשר" שאינו מקיים מצוות ת"ת
קריאת המגילה, היא תכלית אחרת לחלוטין, ואינה בגדר למידה כלל ועיקר, אלא להיפך פרסום והוצאה לפועל את הידיעה. וזה מעין מחלוקתי על אלה שכתבו ללמוד מפסיקת פסק שאינו צריך ברכת התורה, לגירסא ולימוד הדינים כצורתם שודאי צריך ברכת התורה.
 
אבל זה אינו כי תלמוד גופיה מעשה הוא, ככל שאר המעשים, ויותר גדול מהם, שמביא לידי מעשים אחרים. א"כ יש בכל לימוד שני נושאים, נושא האחד הוא ה"מעשה" שבו והוא ודאי טוב, אם לומד תורה, ואוחז זה בעצמו למעשה, וכוונתו על שהשם יתברך צונו ללמוד, אבל אגב לימודו יודע מעשים אחרים שהתלמוד מביא לידי זה וא"כ מעשה הלימוד הוא העיקר והידיעה טפל, הדרך הזה טוב ונכון מאד אבל אם אינו לומד בכדי שידע חכמות התורה, ולא בשביל המעשה, זה אינו טוב כראשון
העתקתי את לשון הרוח חיים.
הדברים שאני מבין מדבריו, היא שאדם שעוסק בתורה בגלל שכך ציוה השם הוא דרך טוב ונכון מאד, ומכל מקום אינו במעלה של הלומד כדי לדעת את חכמת התורה, מפני שאינו מביא לידי מעשים אחרים, כמו שביאר בתחילת דבריו, ואולי איני מבין כי חסר לי הקשר תחילת הדברים.
ועיקר עסקו האם להחשיב את הלימוד כסוג של מעשה מצוה או כענין לדעת את חכמת התורה, ובמה שהעתקת אין שום ראיה או רמז לעיקר המושג לשמה, רק שאם אינו עוסק באופן שהוא יודע תהלוכות וסברות התורה אינו בכלל הלומד כדי לדעת את חכמת התורה, והרי זה מעין דברי החתם סופר.

אם שגיתי הבינני.
 
אני אשיב על כל פרט בפני עצמו, יען איני יכול לעבור על הכל בבת אחת.
אין מדברי החתם סופר ראיה כלל, שיש מושג של תורה שהינה נטולת שום מסקנה מעשית, ורק הקדוש ברוך הוא בחר איזה שהם צרור ידיעות, שאין להם שום מאחד, וקרא להם תורה. ומסתבר לי שגם אתה לא התכוונת לומר כן.
מה שכן נראה בדבריו, וכפי הלשון שציטטת, שישנם דברים בתורה שהינם למעשה גרידא בלבד, ויש מחשבות התורה, שאין צריך להם בשעה מסויימת, והוא אשר כיניתי תחילה חובות הלבבות. וזו הלשון האחרת שכתבת בשמו "ליישר מחשבותיו להשם", מהו יישור זה, אם לא אהבה ויראה וידיעת השם?
יש מדבריו ראיה שאדם שלומד רק לקיים המצוות ולא להבין עומק הסברא אינו עדיף מקיום מצוה בעידנא, ולא הוי כלומר להבין עומק התורה וכמובן כשבאתי לפניו מעשה יעשה. ולזה הבאנו הראיה.
 
העתקתי את לשון הרוח חיים.
הדברים שאני מבין מדבריו, היא שאדם שעוסק בתורה בגלל שכך ציוה השם הוא דרך טוב ונכון מאד, ומכל מקום אינו במעלה של הלומד כדי לדעת את חכמת התורה, מפני שאינו מביא לידי מעשים אחרים, כמו שביאר בתחילת דבריו, ואולי איני מבין כי חסר לי הקשר תחילת הדברים.
ועיקר עסקו האם להחשיב את הלימוד כסוג של מעשה מצוה או כענין לדעת את חכמת התורה, ובמה שהעתקת אין שום ראיה או רמז לעיקר המושג לשמה, רק שאם אינו עוסק באופן שהוא יודע תהלוכות וסברות התורה אינו בכלל הלומד כדי לדעת את חכמת התורה, והרי זה מעין דברי החתם סופר.

אם שגיתי הבינני.
הוא חוקר האם במצוות תלמוד תורה עצם העסק בעיונה והבנתה של תורה היא המצוה, או התוצאה של הידיעה המסקנתית זו עיקר המטרה. ומבאר שמצוות הלימוד היא מצוה פני עצמה לעסוק בדברי תורה, אלא שאגב זה יודע גם מעשים אחרים.
 
אני אשיב על כל פרט בפני עצמו, יען איני יכול לעבור על הכל בבת אחת.
אין מדברי החתם סופר ראיה כלל, שיש מושג של תורה שהינה נטולת שום מסקנה מעשית, ורק הקדוש ברוך הוא בחר איזה שהם צרור ידיעות, שאין להם שום מאחד, וקרא להם תורה. ומסתבר לי שגם אתה לא התכוונת לומר כן.
מה שכן נראה בדבריו, וכפי הלשון שציטטת, שישנם דברים בתורה שהינם למעשה גרידא בלבד, ויש מחשבות התורה, שאין צריך להם בשעה מסויימת, והוא אשר כיניתי תחילה חובות הלבבות. וזו הלשון האחרת שכתבת בשמו "ליישר מחשבותיו להשם", מהו יישור זה, אם לא אהבה ויראה וידיעת השם?
אבאר את כוונתו לענ‘‘ד
מחשבת התורה הכוונה לעומק הסברא בתורה
ולמשל: אדם לומד פסוק, מחלוקת תנאים, אח‘‘כ אמוראים, אח‘‘כ ראשונים.
בא נאמר בשו‘‘ע נפסקה הלכה כשיטה מסויימת בראשונים בהבנת אמורא מסויים בדעת תנא אחד.

אפשר ללמוד רק את דעת אותו ראשון בלבד כי המטרה שלי לדעת מה לעשות בלבד
אבל יש גישה של אדם שניגש למחלוקת התנאים מתעסק בהבנה שלהם בדרשות קראי ובסברא
ואז במחלוקת האמוראים מה יסוד מחלוקתם
ואז מחלוקות הראשונים ומה יסוד מחלוקתם
ולבסוף רואה שהשו‘‘ע פסק כראשון מסויים

האחרון למד תורה כדי להבין עומק דעת השם
והראשון למד רק כדי לעשות

הנפקא מינה ביניהם תתבטא הן בצורת הלימוד
והן במסקנות המעשיות כי כשמבינים השתלשלות ההלכה והדברות משרון
גם בדברים מסויימים נאמר דאפושי פלוגתא לא מפשינן וגם אותו הראשון שנפסק כמותו יודה בהן
ועוד כהנה רבות.

ואין כוונת החת‘‘ס רק לחוה‘‘ל שהוא ענין חשוב בפנ‘‘ע
ויש לחת‘‘ס מערכה בפנ‘‘ע ואין כאן מקומה
 
קריאת המגילה, היא תכלית אחרת לחלוטין, ואינה בגדר למידה כלל ועיקר, אלא להיפך פרסום והוצאה לפועל את הידיעה. וזה מעין מחלוקתי על אלה שכתבו ללמוד מפסיקת פסק שאינו צריך ברכת התורה, לגירסא ולימוד הדינים כצורתם שודאי צריך ברכת התורה.
לזה אני מסכים
אבל כשאדם מברר דין לידע מה לעשות הוא פסיקת פסק
 
לזה אני מסכים
אבל כשאדם מברר דין לידע מה לעשות הוא פסיקת פסק
נכון, אבל עיין לעיל שהנדון היה באופן שהוא אינו מוציא את הסברות בפיו ולכן אינו חייב מחמתם בברכת התורה, רק הדיון מחמת מה שהוציא בפיו את הפסק.
 
יש מדבריו ראיה שאדם שלומד רק לקיים המצוות ולא להבין עומק הסברא אינו עדיף מקיום מצוה בעידנא, ולא הוי כלומר להבין עומק התורה וכמובן כשבאתי לפניו מעשה יעשה. ולזה הבאנו הראיה.
מה שמבואר בדבריו, שאדם שעסוק רק כדי לצאת ידי חובת המצוות, ולומד אך ורק כדי לקיים את המצוות אין הוא מקיים את עניין תלמוד התורה, (אם כי לא מוכח מדבריו שאין בזה בכלל, שאינו גרוע ממי שהלואי אותי עזבו ותורתי שמרו, רק שאין לו את החידוש הגדול שבתורה שגם בעידנא דלא עסיק בה, ונראה שהטעם לזה, שהמחשבה היא נקבעת בלב האדם ולכן היא משמרתו גם בעידנא דלא עסיק), אבל גם אדם שיושב שאין בידו לא תורה ולא משנה וכל היום הוגה בפסוק ואחות לוטן תמנע שכר תורה בידו, מאחר שהוא עוסק בעצם המושג תורה לשם מציאות התורה.
והדברים קל וחומר, למי שלומד את הדינים כצורתם, בלא טעמם, שיש לו שכר תורה.
 
מה שמבואר בדבריו, שאדם שעסוק רק כדי לצאת ידי חובת המצוות, ולומד אך ורק כדי לקיים את המצוות אין הוא מקיים את עניין תלמוד התורה, (אם כי לא מוכח מדבריו שאין בזה בכלל, שאינו גרוע ממי שהלואי אותי עזבו ותורתי שמרו, רק שאין לו את החידוש הגדול שבתורה שגם בעידנא דלא עסיק בה, ונראה שהטעם לזה, שהמחשבה היא נקבעת בלב האדם ולכן היא משמרתו גם בעידנא דלא עסיק), אבל גם אדם שיושב שאין בידו לא תורה ולא משנה וכל היום הוגה בפסוק ואחות לוטן תמנע שכר תורה בידו, מאחר שהוא עוסק בעצם המושג תורה לשם מציאות התורה.
והדברים קל וחומר, למי שלומד את הדינים כצורתם, בלא טעמם, שיש לו שכר תורה.
אך עיקר מצות עסק התורה הוא מצוה בפ"ע להגות בה יומם ולילה ולהעמיק ולעיין בכל תוצאותיה ומובאיה כי עמקו מחשבותיה
 
מה שכתבת זה איך מתבטאים הדברים בלימוד הפשט, ורש"י בכתובות כתב שמה שאומרים אלו ואלו דברי אלוקים חיים, הוא משום שיש צד מעשי לכל סברא לפי שיקול הענין.
ולא הבנתי למה פרטת כל כך את הכל, ולמה זה משליך על עיקר הדיון כאן.
 
ראשי תחתית