שמעון טרבלסי
חבר ותיק
- הצטרף
- 21/4/25
- הודעות
- 429
הגיע לידי התכתבות בין מורנו הגאב"ד הגרש"י זעפרני שליט"א, לבין הראש"ל הגר"י יוסף שליט"א (מצורפת להלן), ומכיון שמבואר בה שהגאב"ד שליט"א כתב בזה שעליה הנידון, אשמח ממי שיוכל להמציאנה לידי.
שמעתי שבתחילה הגרש"י שליט"א היקל בזה, והיה בזה מו"מ בינו ובין הרב אליה כהן מח"ס מעשה השבת, ואחר המו"מ הגאב"ד הסכים להחמיר.
ובחיפוש באוצה"ח ראיתי שיש בזה תשובה של הגרש"י שליט"א בקובץ היכלא גליון ט', אלא שאין לי גישה אלא רק לעמודים הראשונים.
על כן אשמח אם יוכלו להמציא לידי תשובות אלו.
מצורף המו"מ עם הראש"ל שליט"א:
בס"ד. א' טבת תש"פ
שמעתי שבתחילה הגרש"י שליט"א היקל בזה, והיה בזה מו"מ בינו ובין הרב אליה כהן מח"ס מעשה השבת, ואחר המו"מ הגאב"ד הסכים להחמיר.
ובחיפוש באוצה"ח ראיתי שיש בזה תשובה של הגרש"י שליט"א בקובץ היכלא גליון ט', אלא שאין לי גישה אלא רק לעמודים הראשונים.
על כן אשמח אם יוכלו להמציא לידי תשובות אלו.
מצורף המו"מ עם הראש"ל שליט"א:
בס"ד. א' טבת תש"פ
לכבוד ראש הכולל, החכם הכולל,
כש"ת הגאון הגדול רבי שלמה זעפרני שליט"א
ירושלים
שלום רב,
לפני איזה זמן הביאו לי תשובה מחכם צעיר אחד שהעלה לאסור ללכת על מדרכות בשבת כשיש עליהם עפר שנועד להכנס לבין החריצים. ולא הסכמתי עם זה.
כעת הגיע לידי תשובתו הרמתה בענין הנ"ל, וראיתי שגם מעלת כת"ר שליט"א העלה להחמיר.
הנני לצרף בזה מה שכתבנו בנידון הנראה לענ"ד. ויה"ר שנזכה לסייעתא דשמיא לכוין אליבא דאמת לש"ש.
בגמ' שבת צ"ה. איתא אביי שרא זילחא במחוזא, אמר טעמא מאי אמור רבנן דלמא אתי לאשוויי גומות, ופרש"י זילחא לרבץ הבית ורצפת אבנים היתה בכל העיר, וכתב השו"ע בסי' של"ז ס"ב וז"ל: אסור לכבד הבית אלא א"כ הקרקע מרוצף, ויש מתירין אפילו אינו מרוצף, הג"ה ויש מחמירין אפי' במרוצף. והטעם באינו מרוצף מבואר בטעם ב' משום אשוויי גומות, והיש מחמירין ס"ל דגם מרוצף אסור משום שהאינו מרוצף הו"ל פסיק רישא, גזרו מרוצף אטו שאינו מרוצף, והמתירין במרוצף ס"ל דהאיסור כאן משום שבות ולא אסור מה"ת, ולכן לא גזרו. והמתירין אפילו באינו מרוצף טעמם הוא משום דס"ל דלא פסיק רישא הוא, דאינו ודאי שישוה גומות. ובבה"ג (ד"ה ויש מחמירין) כתב שיש מקום לאסור במרוצף, שכתב בספר התרומה אשוויי גומות שבין הרובדים שבין אבן לאבן, אולם הביה"ל דחה מטעם זה להלכה, דמרש"י והרמב"ם מוכח שבריצוף אבנים לא שייך אשוויי גומות, אם גם ברמ"א מבואר שהטעם שנהגו לאסור במרוצף הוא משום אשוויי גומות.
והנה בנ"ד שהעיריה השליכה חול על הרצפות ברחובות קריה, ובזה מצידה סיימה את מלאכתה. ומשאירה להולכים ושבים במקום לגמור את החיזוק של הרצפות, שע"י הליכת האנשים נכנס החול בין החריצים של האבנים, ומחזקת את הריצוף. מטרת כניסת החול אינו רק להשוות הגומות, אלא בעיקר בכדי לחזק את ריצפת המדרכה, שבכך הריצפה יותר מהודקת (שהחול יוצר לחץ בין אבן לאבן, ובכך האבנים אינם יוצאות מהמסגרת).
נמצא שהנידון כאן לכאורה הוא משום בונה, שע"י הילוך בני אדם שם נמצאים נכשלים במלאכת בונה. ושיעור בונה הוא בכל שהוא. ואף שאין כוונת ההולכים שם להכניס את העפר לבין האבנים, מכל מקום לכאורה הוא פסיק רישיה, ומודה ר"ש בפסיק רישיה, כנודע. ולכאורה הדבר נחשב כפסיק רישיה דאיכפת ליה, וכמבואר בשבת קג. לא צריכא בארעא דחבריה, ומבואר בזה שפסיק רישא דלא ניחא ליה היינו לא איכפת ליה, ובנ"ד שמדובר בקרקע המיועדת לו ורוצה בחיזוקה, לכאורה חשיב ניחא ליה ואיכפת ליה.
אולם נראה שעכ"ז יש להתיר להלך על אבני רצפת המדרכה הנ"ל בשבת, מכמה אנפי: א. שאינו פסיק רישא שמהליכת כל אדם בפני עצמו יתחזק הקרקע. שאין וודאות שיכנס חול בדריכה זו ובצעידה זו. וגם אם יכנס חול מחמת הליכתו, לא יכנס אלא ממש מעט חול, מעט מזעיר, שאין בו כדי לחזק הקרקע, ורק עם הליכת כולם עם הזמן רק אז יש משמעות בחיזוק זה.
ואמנם מלאכת בונה הוא בכל שהוא, אך הני מילי שבכל בניה שעושה יש כאן בנין, כמו בהוספת טיט על בנין, שיש כאן בנין, רק שהבנין הוא מעט, אבל כאן כל הוספת חול בפני עצמה של הדורך אינה עושה בנין בפני עצמו, אלא רק אחרי שכל החריץ יתמלא על יד עוד עוברים ושבים.
ואין כאן נידון של שנים שעשאוה דאמרינן בכהאי גוונא שאין האחד יכול לעשות המלאכה חייבים השנים, שהרי הפטור של שנים שעשאוה הוא רק שיכל לעשות המלאכה בפני עצמה. אולם זה אינו, שהמלאכה כאן לא נעשית בשום אופן בפעם אחת, אלא בשלבים ע"י הליכת בני אדם בזה אחר זה, ואין חיוב של שנים שעשאוה אלא רק אם המלאכה נעשית בפעם אחת על ידי שנים. וכאן זה אינו. וע' במשנה שבת (צב:), הוציאוהו שנים פטורים. ובגמרא, מנא הני מילי, דתנו רבנן, בעשותה, העושה את כולה ולא את מקצתה, כיצד שנים אוחזין בקולמוס וכותבים וכו'. וכן אמרו שם (שבת ג. צג.) בעשותה, יחיד שעשאה חייב, שנים שעשאוה פטורים. וכ"ה ברמב"ם (פרק א' מהלכות שבת הלכה טו). וכל מקום שאמרו בשבת פטור, היינו פטור מן התורה ואסור מדרבנן. וכמבואר בגמ' שבת (ג. קז.) ובתוד"ה בר מהני.
ואמנם בספר שם אריה (חלק אבן העזר סוף סימן צה) כתב, דבשנים שעשאוה אכתי איכא איסור עשה דאורייתא, דכתיב וביום השביעי תשבות. וכמו שכתב הרמב"ם (ריש הלכות שבת) דשביתה ממלאכה הויא מצות עשה. וכתב, ששוב נזכר שכן כתב הגאון מקור חיים בהלכות פסח (סימן תסו). ע"ש.
גם בשו"ת באר יצחק (או"ח ס"ס יד) כתב, שיש לו ראיות להוכיח כדברי המקור חיים, דמכלל איסור תורה לא יצאו.
אולם בשו"ת יביע אומר חלק ה' (חלק אורח חיים סימן לב ז') הוכיח במישור דשנים שעשאוה שפטורים היינו שאין בזה איסור תורה כלל, וכן משמע מלשונו הזהב של הרמב"ם (פרק א' מהלכות שבת הלכה ג'), דכל מקום שנאמר שהעושה דבר זה פטור, הרי זה פטור מן הכרת ומן הסקילה ומן הקרבן. אבל אסור לעשות אותו דבר בשבת, ואיסורן מדברי סופרים. והוא הרחקה מן המלאכה. וכתב עוד (בפרק א' מהלכות שבת הלכה טו): כל מלאכה שהיחיד יכול לעשותה לבדו ועשאוה שנים בשותפות, כגון שאחזו שניהם בקולמוס וכתבו, או אחזו ככר והוציאוהו מרשות לרשות, הרי אלו פטורים. ע"כ. ומוכח להדיא דאף לגבי שנים שעשאוה אין איסור אלא מדרבנן, והוא הרחקה מן המלאכה.
ועכ"פ בנ"ד אין לדון בזה מצד שנים שעשאוה דהא אין המלאכה נעשית על ידי שנים בבת אחת, אלא בזה אחר זה.
ב. ויש להוסיף עוד בנ"ד, שהרי אין מעשהו ניכר, שהריצפה מצד עצמה מתוקנת בגמר הריצוף, ותוספת חיזוק זה אין בו כדי להחשיבו כגמר בנין, [שהרי החול משמש רק כמניעה שלא יתרופף הרכבת אבני המדרכה, ואינו דומה לטיט שבין האבנים, כיון שטיט נדבק ומחבר בין האבנים ונעשה לגוף אחד ודבר זה נקרא בנין, משא"כ בחול שהינו דבר נפרד ואינו מדובר עם אבני המדרכה רק יוצר לחץ בין האבנים שלא יצאו ממקומם ומגודר כשומר ואינו בנין].
ג. ויש להוסיף אמאי חשיב שאין כאן פסיק רישא, כיון שאין מוכרח בדריכת ההולכים שיוריד את החול מיד לחריץ, אלא דוחף חול אחר המונח סמוך יותר לחריץ, ויש לדון כאן מצב זה ככוח כוחו.
ד. פעולה זו מוגדרת כמתעסק בעלמא. והטעם הוא כיון שצורת עשיית הפעולה כאן בתיקון הריצפה היא הכנסת החול בידים לרובדים שבין האבנים, ולא בדרך אגב שמחמת הליכתו דורך על החול ומתגלגל חול למקום הרובדין, ואינו הולך לשם במיוחד כדי לחזק את המדרכה, ובכה"ג אינו אלא מתעסק בעלמא[1]. ול"ד לגורר מטה וספסל, דשם עושה אותה עשייה של אדם החורש שהיא גרירת כלי החרישה באדמה ועושה החריץ, רק שאינו מתכוין לחרוש, ושם תלוי אם הוא פסיק רישא או לא, משא"כ כאן שאינו עושה את הצורה הרגילה של פעלה זו אי"ז נחשב אפי' פסיק רישא.
והנה נודע מה שנחלקו הפוסקים בדין מתעסק בשבת אם יש על זה שם מלאכה או לא, ונפקא מינה לענין הנאה ממעשה שבת. דהנה בכריתות (יט.) ילפינן מקרא דאשר חטא בה, פרט למתעסק. ועיין ברמב"ם (פרק א' מהלכות שבת הלכה ח') שכתב, נתכוין לעשות דבר המותר ועשה דבר אחר [האסור], כגון שנתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר, אינו חייב כלום. וכתב שם באותו הפרק, דכל מקום שכתב אינו חייב כלום אין מכין אותו כלל. וכתב בכסף משנה שם, שנראה מדברי רבינו כשאומר כן אינו מותר לכתחלה, אבל יש צד איסור בעשייתו.
אולם בלחם משנה (פרק א' מהלכות שבת הלכה ח') כתב בדעת הרמב"ם, דאפשר דהכלל שכתב הרמב"ם דכל פטורי דשבת פטור אבל אסור אינו שייך לדין מתעסק, דבזה אפשר שיהיה מותר לגמרי, ומה שכתב פטור היינו מקרבן, דבדידיה קא עסיק באותן ההלכות ומה לנו להודיע אם מותר. וע"ש מה שהעיר על זה. וראה עוד במעשה רוקח שם.
גם בשו"ת ארץ צבי (סימן עו) האריך להביא ראיות דמתעסק פטור ומותר לגמרי. ולפי זה בנידון דידן שכלל לא התכוין להכניס העפר לבין החריצים, דהוא קרוב לאונס פטור ומותר. וכן פסק בכיו"ב בשו"ת אז נדברו חלק ו' (סימן יז), והוסיף, דאפשר דהוי קרוב לאונס, שאין דרכן של בני אדם להתבונן בהליכתם על העפר שתחת רגילה. ע"ש.
ואמנם גבי מתעסק כתב בשו"ת רבי עקיבא איגר ח"א (סי' ח') דחשיב גם כן כמעשה עבירה, רק שפטור מקרבן. וחידש לפ"ז דאם ראה את עבדו שקוצר במתעסק, והרב יודע שהוא חותך מחובר ולא תלוש, מצווה על שביתתו, כיון דזו עבירה אף שהעבד מתעסק מ"מ חשוב עבירה בשוגג. ע"ש.
ויש לעמוד על דבריו, דלכאורה למה לא הביא ראיה מהא דמצווה על שביתת בהמתו אף דהיא מתעסקת במלאכתה דהיא אינה יודעת מה היא עושה, ואפילו הכי חשוב מלאכה ומצווה על שביתתה. וראיתי שכתבו לתרץ, דהצד למה מתעסק לא יחשב עבירה כלל הוא מטעם דאינו דרך מלאכה, דאין דרך מלאכה במתעסק כדאיתא בגמרא בכמה דוכתי דהוי חסרון של מלאכת מחשבת, וכל זה באדם בר דעת דמלאכתו נעשית בדעת ולא במתעסק, דבזה שייך דמתעסק לא יחשב כלל מלאכה, ואולי בעבד שעושה במתעסק אינו מצווה על שביתתו כיון דאינו חשוב מלאכה כלל, אבל בבהמה כיון דכל מלאכתה היא שלא בדעת הוי מתעסק שלה מלאכת בהמה ממש, ופשיטא דמחוייב על שביתתה.
וכן העלה בשו"ת חלקת יואב (סימן ז' בד"ה הן אמת), דלפענ"ד אין צריך ראיה דודאי מתעסק מעשה עבירה הוא, וצריך כפרה ככל הדברים שאין חייבין עליהם חטאת, מכל מקום צריך כפרה, דהרי אפילו בשגגת לאו כתבו התוספות בביצה (כה:) ד"ה אורח, דנענש על שגגת לאו. וגם היכא שאינו יודע אם נותר אכל או חלב אכל דפטור מחטאת אטו לא היה צריך כפרה, והרי אפילו בטעה בדבר מצוה קצת באונס, מכל מקום עשה איסור, דהרי גזרו על שופר ולולב שמא יעבירנו. ודוקא במקום שאינו מלאכת מחשבת אז לא עשה איסור כלל, וכמו שכתבו התוספות בשבת (יא.) ד"ה שמא, אבל מתעסק ודאי דהוא מעשה עבירה וצריך כפרה. תדע, דהרי בש"ס יומא (סז ב) דאברי שעיר המשתלח מותרין בהנאה מטעם לא אמרה תורה שלח לתקלה והלא אין איסור מטעם מתעסק דקסבר חולין ונמצא קודש, אלא על כרחך דמתעסק מעשה עבירה הוא מכל מקום. ע"ש.
גם הפנ"י (שבת מו.) כתב, דכל מתעסק בשבת היכא דפטור משום מלאכת מחשבת, יש בו איסור מה"ת משום דשבת נצטוו במרה, ואז עדיין לא נצטוו על המשכן. וע"ש מ"ש לדחות חידוש זה.
ובספר יפה ללב חלק א' (סימן ב' סק"י) הביא משער הכוונות (דף עד), שהגיד לי מורי [האר"י] ז"ל, כי פעם הראו לו בהקיץ חכם אחד גדול בדורו, מן הדורות הקודמים אלינו, שהיו דנים אותו בשמים על שפעם אחת היה הולך בדרך ביום השבת, ונכנס מאליו מעט עפר בתוך מנעליו בלתי כוונה, ולא נזהר מהסירו והלך בו ד' אמות ברשות הרבים. ע"ש. ומבואר מזה דגם מתעסק חשיב כמעשה עבירה. אך בשו"ת ארץ צבי דחה זאת, די"ל דנכנס העפר במנעלו וידע מהעפר וכיוון להוציאו בחשבו שאין איסור בדבר, ולכן שפיר נענש, אבל אין זה ענין למתעסק כלל.
גם בשו"ת יביע אומר חלק ה' (חלק אורח חיים סימן כח אות ג'), ובשו"ת יחוה דעת חלק ה' (עמוד קיג) כתב, דמה שהביא ביפה ללב משם האר"י ז"ל, הנה אין זה לפי ההלכה, כי בודאי על פי הדין אין בזה שום איסור, שהרי הוא דבר שאינו מתכוין ומתעסק בעלמא הוא אצל הוצאה, וגם מסתמא לא היה שיעור בעפר ולא ניחא ליה בזה. ע"ש. וע"ע מ"ש בזה ברב פעלים א' ס"ס יב.
וראיתי בשו"ת עונג יום טוב (סימן כ') שנסתפק בנ"ד, באחד ששגג והעמיד קדירה קרוב לאש שהיתה בוערת בתנור להחם את הבית, ולא ידע שיש בקדירה תבשיל חי, כי היה סבור שהקדירה ריקנית והעמידה שם בלא כוונת בישול כלל, והתבשיל נתבשל עד שהיה ראוי לאכול, אם מותר באכילה ביום השבת או לא, וכתב, דשוגג הנאמר בשבת היינו שגגת שבת או שגגת מלאכה, דחייב עליה חטאת, אבל הכא שלא ידע שיש כאן תבשיל בקדירה דפטור אף מחטאת משום דהוי מתעסק, ובשבת אמרינן מלאכת מחשבת אסרה תורה, אפשר דלא גזרינן לאסור באכילה ומותר בו ביום. וע"ש שהוכיח דכל מלאכות שבת אף במתעסק או במתכוין לזה ועשה באחר מיקרי נעשה איסור כמו שוגג, ולפי זה כמו דמבשל בשבת גזרו שלא יאכל בו ביום, הוא הדין במבשל בדרך מתעסק נמי לא יאכל בו ביום, דלענין איסור שבת לא שני לן בין שוגג למתעסק ומיקרי נעשה מלאכת שבת. וכתב, דקצת יש ראיה לזה מהא דאמרו בשבת (ד.) היתה ידו מלאה פירות והוציאה לחוץ, תני חדא מותר להחזירה, ותני חדא אסור להחזירה. ומשני, כאן מבעוד יום כאן משחשיכה. מבעוד יום דלא עביד איסורא לא קנסוהו רבנן, משחשיכה דעבד איסורא קנסוהו רבנן שלא להחזירה. ומיירי שם בשוגג. וקשה, דאמאי העמידו בגמרא אוקימתא דלא שכיחא, בהוציא ידו מבעוד יום והשאירה שם עד שחשכה, ניקום דהוציא ידו בהתעסקות, בלא כוונה להוציא, דכיון דהוי מתעסק אין זה בכלל מעשה עבירה ובזה לא גזרו להחזירה. אבל בנתכוין למלאכת הוצאה אך היה בשוגג, שלא ידע שמלאכה זו אסורה, או שחשב שעדיין לא נכנסה שבת, בזה אסור להחזירה, דסוף סוף עביד איסורא. ומדלא אמרו כן בגמרא שמע מינה דמתעסק הוי בכלל מלאכת עבירה כשוגג. ע"ש.
והנה במה שכתב דקצת יש להביא ראיה, לכאורה יש לדחות, דכיון דבש"ס איכא פלוגתא בזה אי מתעסק חייב או פטור, וכמבואר בשבת (עג א) בנתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע, רבא אמר פטור דלא קמכוין לזריקה, אביי אמר חייב דהא קמכוין לזריקה. וכיון דבסוגיא (שבת ג ב) אביי הוא שנסתפק בדין הוציא ידו לחוץ אם התירו לו להחזירה או לא, ומשום הכי לא רצו בגמרא שם להעמיד שלא אליבא דאביי. אבל אין להוכיח מזה דלהלכה נקטי' דמתעסק הוי בכלל מעשה עבירה. ודו"ק. ובעיקר דבריו לכאורה יש לומר דלא גזרו שוגג אטו מזיד אלא בדבר שנתכוין למלאכה, אלא דסבר שזו מלאכה מותרת וכדומה, אבל בלא נתכוין למלאכה, י"ל שאין זה בכלל גזירת שוגג אטו מזיד. ודו"ק.
והנה גם בשו"ת מנחת ברוך כתב בסוף דבריו, דלענין עושה מלאכה בשבת היכא דלא הוי מלאכת מחשבת, אם יש לזה דין כעושה מלאכה בשוגג דאסור לבו ביום, הנה הא דמבשל בשוגג אסור לבו ביום לאו משום שעשה איסור בשוגג ומשום הכי נאסר, אלא משום גזירת שוגג אטו מזיד, וכמו בכל הני דגזרינן שוגג אטו מזיד, כגון בנפלו ונתפצעו אחד שוגג ואחד מזיד לא יעלו. דברי רבי מאיר. ואמרינן בגיטין (נד:) דטעמא דרבי מאיר משום דגזרינן שוגג אטו מזיד, ואין שום נפקא מינה בזה בין אם ידע שיש כאן איסור או לא דמכל מקום גזרינן אטו מזיד, כן הוא לענין מעשה שבת דגזרינן שוגג אטו מזיד, דכל מקום דמזיד אסור וגזרינן שוגג אטו מזיד אין שום נפקא מינה אף על גב שלא כיוון כלל לעשות מלאכה. ע"ש. ולפי זה לכאורה אף אי נימא דמתעסק לא חשיב כמעשה עבירה כלל, מכל מקום יש לנו לגזור ליהנות מדבר שנעשה בשבת גזרה אטו מזיד, ואין לו ליהנות מהאור שגרם להדלקתו בשבת. גם בשו"ת משנה הלכות חלק ו' (סימן עו) כתב, דאף אי נימא דבמתעסק אין איסור כלל על הגברא, מכל מקום המעשה הוא מעשה עבירה ומלאכת עבירה היא, אולי היה נעשה על - ידי ישראל במתכוין. והרי אף במלאכת עכו"ם חשיב כמעשה עבירה [גבי אין מברכין במוצאי שבת על נר שהודלק ע"י עכו"ם בשבת] אף דהגוי פטור, כל שכן במלאכת עבירה של ישראל. ע"ש. אולם יש לדחות, דשמא כל האיסור ליהנות ממעשה שבת הוא כשהגברא עבר על האיסור, אבל אם אין איסור על הגברא, לא שייך לאסור מדין מעשה שבת. ודו"ק. וגם מה שכתב דלא גרע מנר שהודלק ע"י עכו"ם בשבת דחשיב כמלאכת עבירה, הנה גם בזה י"ל דל"ד איסור הנאה ממלאכת שבת, לדין ברכה על נר שלא שבת ממלאכת עבירה, וכמ"ש במג"א (סימן רצח סק"ג), ואף על גב דבסימן רעו התירו לישראל להשתמש לאור הנר שהדליקו העכו"ם לצרכו, כמו במדליק לצורך חולה, כאן לענין ברכה שאני, שצריך שלא יהיה שום צד עבירה. וע"ש באחרונים דמבואר דלענין ברכת בורא מאורי האש גזרינן אטו נר גוי שהודלק באיסור, כיון דלית ביה יד ישראל. ע"ש.
ועל כל פנים חזי לצרף סברת האומרים דמתעסק אינה בכלל מעשה עבירה כלל.
בברכת התורה
יצחק יוסף
הראשון לציון הרב הראשי לישראל
יצחק יוסף
הראשון לציון הרב הראשי לישראל
תשובת הגאון רבי שלמה זעפרני שליט"א
בס"ד י"ב טבת תש"פ
לכבוד הראשון לציון והרב הראשי לישראל
הרב הגדול מעוז ומגדול כמוהר"ר רבי יצחק יוסף שליט"א
בנו של מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל.
אחדשה"ט ישגא לעד ויתברך בכל מילי דמיטב אכי"ר.
שבשפלנו זכר לנו בענין התשובה שכתבנו לאסור את ההילוך ביום שב"ק על גבי החול המפוזר ידי ידי הקבלנים הבונים את המדרכות, על גבי האבנים המשתלבות ובמטרה שבהילוך בני האדם ידחק וידחס בין סדקי האבנים ועי"ז תהא המדרכה יציבה מיושרת ומחוזקת. ובחקירה שנעשתה מפי דעת מומחים נאמר שתוספת החול הינה משמעותית מאוד, כיון שלפני שנדחס החול בין האבנים אין האבנים יציבות בחיזוק ועלולות להתנדנד. כמו"כ דחיסה זו מיישרת את פני המדרכה להיות משטח אחיד וישר. ועיקר התיקון נעשה בשלשה עד חמישה ימים סמוך לנתינת החול. ובתשובתינו כתבנו את הנראה לענ"ד בס"ד שיש להיזהר שלא להלך בשבת על גבי החול שעל האבנים המשתלבות, וזאת מחמת חשש מלאכת בונה ומכה בפטיש. ולא אכפול לקיים מצוה בחזר'ת את מה שכתבנו שם אלא בהתייחס למה שהעלה מעלת כת"ר שליט"א בכוחה דהיתרא.
א) הנה דעת מעלת כת"ר שליט"א דההילוך של האדם אינו אלא מעט מזעיר ואין בו כדי לחזק הקרקע, ורק בהליכת ציבור גדול יש משמעות לחיזוק זה. ועוד טען כת"ר כי אין האדם מתכוין ולאו פסיק רישיה ולא ניחא ליה. ועוד טען כת"ר כי אנשים ההולכים הם בבחינת מתעסק ושע"כ יש לצרף סברת האומרים כי מתעסק אינו בכלל מעשה עבירה כלל עכת"ד רום מעלתו בקצרה.
ב) ראשית נאמר כי אי אפשר שלא להתייחס להילוך כמעשה המלאכה וזאת מחמת שהבנאים משתמשים בהילוך זה כתחליף למה שהיו צריכים הם בעצמם להשלים את המלאכה בחיזוק האבנים שלא יתנדנדו עם הזמן, והרי פיזור החול על גבי האבנים ודריסת בני האדם עליו הוו כגרזן ביד החוצב בו לתועלת משמעותית ולניחותא של תושבי האיזור שתהיה להם מדרכה מחוזקת ומיושרת, ואשר על כן הו"ל דבר שליודעים אותו חשיב מלאכת מחשבת ולא מתעסק ובניחותא גמורה.
ג) באשר לסוגיית אינו מתכוין ופס"ר, כבר הזכרנו בגוף התשובה את תשובת הריב"ש [סימן שצ"ד] המובאת במרן הב"י ובשו"ע [סימן ש"ג סעיף כ"ז] המפרש דין איסור סריקת השיער מדין פסיק רישיה אע"ג שאין בכל פעולת סריקה וסריקה פסיק רישיה שיתלש מ"מ כיון שבמכלול הפעולות לא ימלט שתתלש שערה אחת נמי חשיב פס"ר. ומה התם דלא הוה פס"ר דניחא ליה ואסר, ק"ו בנ"ד דהוי פס"ר דניחא ליה דיש לאסור. ועוד ביאר שם בריב"ש טעם האיסור לכבד הבית אע"פ שאין בכל פעולה ופעולה בכדי להשוות את הגומות, מ"מ כיון שבמכלול הפעולות תתבצע השוואה חשיב פס"ר. ויסוד זה מתבאר ג"כ באיסור והיתר [שער נ"ט סעיף ל"ט] בדין הילוך על גבי נמלים, וכן בשיטת הרמב"ם [פרק כ"ה משבת הכ"ו] בענין תרנגולת שברחה שאסור לדדותה כיון שנמצאו אגפיה נתלשים. כמו"כ בסימן של"ו ס"ג במשנ"ב שם ס"ק כ"ה ובביאור הלכה שם אשר אסר לרוץ ע"ג עשבים גדולים משום פס"ר שלא יתלשו ואפילו לילך במהרה צידד להיזהר. דון מיניה ואוקי באתרין אשר ע"י הילוך בני אדם ע"ג החול המפוזר ע"ג האבנים המשתלבות, הוי פס"ר שבמכלול ההילוך בודאי ידחס עפר בין האבנים, שיש בדבר משום אשווי גומות גם בשיעור כ"ש וכדין בונה, וכמו"כ מוסיף לחיזוק האבנים שנאסר מדין מכה בפטיש, וכדין מסתת במקצת הצורה (רמב"ם פי"א משבת הלכה טז), או לוקט יבולות שאפילו במקצת פסק הביה"ל דהוי מכה בפטיש (סימן שב ס"ב).
ד. וכבר ידועים דברי הגמ' (ב"ק ס.) בדין זורה ורוח מסייעתו דחייב אע"ג דמצד הפעולה הו"ל גרמא, כיון דמלאכת מחשבת אסרה תורה ובכך מתקיימת מחשבתו, ושכך דרך המלאכה. ועפ"ז ביאר המשנ"ב (שטז ס"ק י) דברי הרמב"ם בצידה, שהבהיל את הצבי או עמד בפניו עד שתפסו הכלב, דהוי מלאכת צידה וחייב, שכן דרך הציידים. וכמו"כ בנ"ד שנעשה דרך הבנאים הו"ל מלאכת מחשבת.
ה. וביחס למתעסק, הנה לא מבעיא למצב שהדבר ידוע לעוברים ושבים שנעשה הדבר לצורך חיבוק המדרכה הויא פעולה בתודעה ולא כמתעסק. אלא גם באופן שהדבר אינו ידוע והו"ל מתעסק, עיקר הלכה דמתעסק אסור, או מדאורייתא (למקצת פוסקים) או מדרבנן, וכן עיקר. והו"ל דגם מאיסור דרבנן קיימת חובה לאפרושי מאיסורא, וכנפסק במשנ"ב (תרח, סק"ג).
סוף דבר, כך דרכה של תורה, אלו אוסרים ואלו מתירים, והאמת והשלום אהבו.
ביקרא דאורייתא
שלמה ידידיה זעפראני
שלמה ידידיה זעפראני
[1] אלא שיש להעיר שמתעסק זה יהיה רק אם לא יודע שלשם כך החול מפוזר, או שי"ל שגם בלא זה נחשב מתעסק אם המציאות שלא בכל דריכה מוריד לשם חול, וכדלקמן אות ד'.
