באנר תרומה

האם רשב"י רוצה שיעשו הילולה במירון בל"ג בעומר?

הרב משיב כהלכה, מקור סיפור זה הוא מכתב יד יחיד, תימני, מן המאה השמונה עשרה

יש מקור לדבריך? מהיכן המידע שסיפור זה מופיע רק בכת"י תימני?

בכל אופן לא מדובר בסיפור תמוה כמו המקרה השני שהזכרת.

ועד לדור האחרון יש עדויות על מי שרצה לבטל את הגעת הנשים למירון ושילם בחייו.

וכי זהו מקרה?

"הכלל, תלו את הסיבה לאסון הנ"ל בגלל התערבות אנשים ונשים ופריצות, ובגלל זה עשו אנשי צפת והרבנים, אסיפה גדולה, והכריזו חרם שנשים ובנות אסורים להימצא במירון – גם לא על הדרך שהולכים למירון עד צפת... ושמעתי ששום אדם לא רצה לקבל על עצמו להכריז את החרם לפני הציבור, רק הרב ישראל מקארדאן מחסידי ברסלב עמד בפני הציבור באימה וביראה והכריז את החרם בשם הרבנים... כל הרבנים שהיה להם עיקר וחלק בזה, וגם ר' ישראל מקארדאן לא האריכו ימים אחרי זה".

(ימי שמואל, פרק יג).
 
יש מקור לדבריך? מהיכן המידע שסיפור זה מופיע רק בכת"י תימני?

סיפור זה נדפס לראשונה על ידי מאיר בניהו, ספר תולדות האר"י, הוצאת מכון בן צבי, ירושלים תשכ"ז, עמ' 219. בהערה על אתר ציין בניהו כי מקורו בכתב יד תימני. וראה עוד שם, עמ' 35, הדגיש בניהו במפורש כי מקור סיפור זה הוא אך ורק בכתב יד תימני יחיד. בעמ' 29-24 ציין בניהו שכל כתבי היד התימניים של החיבור הינם מאוחרים בני המאה השמונה עשרה. נראה כי מבחינה מחקרית אין לזה ערך של ממש.
 
פשוט שמניעת אבלות וצער פירושה שמחה, כי אין צער במקום שמחה, ואין טעם אפילו לדון בזה.

אמירת נחם = צער
ריקודים ומחולות = שמחה
באמצע יש שטח אפור.
זה שרשב"י לא מרשה להצטער באותו יום, עדיין לא אומר שהוא רוצה שנעשה ריקודים ומחולות (זה גם לא אומר שלא, אבל גם לא אומר שכן).
ומשכך הדבר נתון לשיקול דעתי.
 
קרא את כל הקטע בחדא מחתא, ותבין שזה פשוט.

אני קורא בישוב הדעת,
יש מנהג ללכת בל"ג בעומר למירון ואוכלים ושותים ושמחים שם, ופ"א השתתף בה האר"י, ופ"א השתתף בה ר"י סאגיש, ובאותה שנה שהשתתף בה האר"י אמר הר"א ברוכים נחם ואמר לו האר"י שרשב"י כועס שאמרת נחם ביום שמועתנו. וכתבתי זה להורות שיש שורש במנהג.

או קיי, מה העולה מן האמור ?

שרשב"י לא מרשה לבטל את העלייה על קברו בשמחה לצורך רוחני כזה או אחר ומטיל את חובת השמירה על הפרט ?
שרשב"י כועס כשלא עולים ?
שרשב"י כועס אם לא רוקדים ?

או, שמי שעולה יש לזה שורש (שורש, לא חובה). ושאין לנהוג מנהגי צער ואבילות ביום זה כי הוא יום של שמחה של רשב"י ?
 
וכתבתי זה להורות שיש שורש במנהג.

במנהג לאכול ולשתות ולשמוח!

אמירת נחם = צער
ריקודים ומחולות = שמחה
באמצע יש שטח אפור.
זה שרשב"י לא מרשה להצטער באותו יום, עדיין לא אומר שהוא רוצה שנעשה ריקודים ומחולות (זה גם לא אומר שלא, אבל גם לא אומר שכן).

אין שטח אפור בין צער לשמחה, דבריך מופרכים בעליל, מלבד שכל דבריו מדברים על מנהג השמחה ביום ל"ג בעומר ולזה הוא מביא ראיה מהאר"י. נדחקת לפינה והגעת לידי גיחוך.

השמטת אפילו את סיום הדברים, שם הוא כותב "ובפרט כי רשב"י הוא אחד מחמישה תלמידיו הגדולים של רבי עקיבא ולכן זמן שמחתו הוא ביום ל"ג בעומר".
 
במנהג לאכול ולשתות ולשמוח!

זה אפשר לעשות גם בבית, לא נ"ל שרשב"י מקפיד שיעשו זה דוקא בחבורה על קברו.


אין שטח אפור בין צער לשמחה, דבריך מופרכים בעליל, מלבד שכל דבריו מדברים על מנהג השמחה ביום ל"ג בעומר ולזה הוא מביא ראיה מהאר"י. נדחקת לפינה והגעת לידי גיחוך.

למה ?
אני מאד שמח עכשיו (מצאתי משהו חשוב), אבל אני לא רוקד ואני לא נוסע למירון בשביל זה (גם לא פתחתי שולחן).


השמטת אפילו את סיום הדברים, שם הוא כותב "ובפרט כי רשב"י הוא אחד מחמישה תלמידיו הגדולים של רבי עקיבא ולכן זמן שמחתו הוא ביום ל"ג בעומר".

נכון, אמרתי זאת בהודעות למעלה.
זה קשור לכמה וכמה תלמידים ולאו דוקא לרשב"י.
זה לא חייב להיות במירון, (החגיגות ככל ותהיינה אמרתי שזה לא חייב להיות בל"ג בעומר, אבל מהאר"י שאם כבר חגיגות אז כן בל"ג בעומר. - אם כי היסטורית זה זז בין ל"ג לפסח שני).
עכ"פ זה לא חייב להיות ע"י שירים וריקודים ולא ע"י התכנסות, אלא בזה שלא נוהגים מנהג אבילות, (לא אומרים תחנון, וכן לא לומר נחם חלילה ביום זה למי שנוהג כך, ובשנים האחרונות שנוסף איסור של ריקודים ומחולות הותר גם זה בל"ג, אבל תספורת לנו הספרדים עדיין אסור משום אבל ולאחינו מותר).
זה הכל.
האם רשב"י נפגע אם חכמי הדור מתקנים לא לעלות כדי למנוע פירצה ? - לא נראה לי.
 
זה אפשר לעשות גם בבית, לא נ"ל שרשב"י מקפיד שיעשו זה דוקא בחבורה על קברו.
אני מאד שמח עכשיו (מצאתי משהו חשוב), אבל אני לא רוקד ואני לא נוסע למירון בשביל זה (גם לא פתחתי שולחן).
זה קשור לכמה וכמה תלמידים ולאו דוקא לרשב"י.
זה לא חייב להיות במירון

עיניים להם ולא יראו אוזניים:

"ענין מנהג שנהגו ישראל ללכת ביום ל"ג בעומר על קברי רשב"י... ואוכלים ושותים ושמחים שם".

הוא מדבר על המנהג שעולים לקבר רשב"י בל"ג בעומר, אתה אומר שאפשר גם בבית ולא מוכרח לעלות.

הוא מדבר על אכילה ושתיה, אתה אומר שאין צורך לפתוח שולחן.

הוא מדבר על שמחת רשב"י, אתה כותב שזה לאו דוקא רשב"י ולאו דוקא מירון.

מעולם לא נתקלתי באדם שכל כך מתחפר בעמדה שלו ופשוט מסרב לקרוא את מה שלפניו, מעייל פילא בקופא דמחטא ובלבד שלא להודות על האמת.

וזה עוד לפני שנגענו בבדיחה הקודמת על "שטח אפור" שאינו שמחה ואינו צער, כאשר הוא מדבר במפורש על שמחה...
 
עיניים להם ולא יראו אוזניים:

"ענין מנהג שנהגו ישראל ללכת ביום ל"ג בעומר על קברי רשב"י... ואוכלים ושותים ושמחים שם".

הוא מדבר על המנהג שעולים לקבר רשב"י בל"ג בעומר, אתה אומר שאפשר גם בבית ולא מוכרח לעלות.

הוא מדבר על אכילה ושתיה, אתה אומר שאין צורך לפתוח שולחן.

הוא מדבר על שמחת רשב"י, אתה כותב שזה לאו דוקא רשב"י ולאו דוקא מירון.

מעולם לא נתקלתי באדם שכל כך מתחפר בעמדה שלו ופשוט מסרב לקרוא את מה שלפניו, מעייל פילא בקופא דמחטא ובלבד שלא להודות על האמת.

וזה עוד לפני שנגענו בבדיחה הקודמת על "שטח אפור" שאינו שמחה ואינו צער, כאשר הוא מדבר במפורש על שמחה...

הוא אומר בסה"כ שיש לזה שורש,
ומי שמבין כוונתו ומכיר את לשונו, יודע שאין הכוונה שיש שורש בלעיסת הלחם או בהנפת רגל ימין ושמאל לקול קלרינט או בהגעה למתחם מצד ימן או מצד שמאל.
כוונתו שמנהג ישראל לשמוח ביום הזה (בשונה מכל ימי העומר), ולקשר את היום הזה לרשב"י, יש לו שורש בקבלה. - כי באמת לפי הסוד רשב"י קשור לספירה של אותו יום, וגם הוא מאותם חמשה שורשים (תלמידים) שנסמכו בו ביום וכולם קשורים לאותו זמן.
ומי שנהג בו מנהג אבילות אכן נענש.
זה הכל! פה זה התחיל ופה זה נגמר.
 
הרב משיב כהלכה, מקור סיפור זה הוא מכתב יד יחיד, תימני, מן המאה השמונה עשרה. קשה להתייחס ברצינות למקור מאוחר שכזה, ועוד לקטע שאינו מופיע במקביל בשום עד נוסח נוסף של החיבור (שבחי האר"י). ויגיד עליו רעו: בכתב יד תימני נוסף, מן המאה השמונה עשרה גם כן, מופיע סיפור תועבה חמור הגובל באיסור גילוי עריות ממש (ראה בספר אליו הפנית, סימן ז). ללמדנו על טיבם של עדי נוסח מאוחרים אלה המלאים אגדות ובדיות.
סיפור זה נדפס לראשונה על ידי מאיר בניהו, ספר תולדות האר"י, הוצאת מכון בן צבי, ירושלים תשכ"ז, עמ' 219. בהערה על אתר ציין בניהו כי מקורו בכתב יד תימני. וראה עוד שם, עמ' 35, הדגיש בניהו במפורש כי מקור סיפור זה הוא אך ורק בכתב יד תימני יחיד. בעמ' 29-24 ציין בניהו שכל כתבי היד התימניים של החיבור הינם מאוחרים בני המאה השמונה עשרה. נראה כי מבחינה מחקרית אין לזה ערך של ממש.

ובכן, אחר בדיקה פשוטה נראה שאין בדבריך כדי לערער את הסיפור שהבאתי.

ראשית, לדעת מאיר בניהו ספר שבחי האר"י (לר"ש שלומיל) איננו הספר המקורי אלא ספר תולדות האר"י הוא המקור, ולזה יש כמה נוסחאות מכמה ארצות, ולמעשה ספר שבחי האר"י שנדפס ע"י אהבת שלום הוא ספר תולדות האר"י המקורי (ואגב, גם שם מופיע המעשה הנ"ל) עם תוספות מהר"ש שלומיל ועוד. כך שספר שבחי האר"י שלפנינו מלוקט מכמה כת"י וספרים ולא מדובר שבכולם מופיע נוסח זהה ורק בנוסח תימן נוסף סיפור כלשהו, שאז באמת היה זה מדליק נורה אדומה.

שנית, בניהו עצמו כותב בהקדמתו שנוסח תימן תואם לנוסח קושטא וכתוב יפה, על אף שלאחר מכן הוא כותב שכתבי היד התימניים הם מאוחרים וכמה מהם נכתבו ברשלנות, אך כתב יד אחד נותר שלם ומתוקן והוא כת"י בניהו (בדוק אם זה הכת"י שהסיפור דידן מופיע בו).

ולכן פשוט שאין לשלול את כל כתבי היד התימניים, בגלל שבכת"י אחד הובא מעשה מופרך (וכעת הבנתי מהו המעשה המופרך שדיברת עליו - הוא מזכיר אותו כבר בהקדמה).

1777968626813.png


שלישית, על הסיפור דידן אמר הרב רצאבי "ישנו בזה דבר הפלא ופלא, אשר הבאתי בס"ד בשו"ת עולת יצחק חלק ג' סימן קנ"ה דף שנ"א, ומעשה זה הובא בספר תולדות האר"י דף רי"ט מתוך כת"י תימני וזולתו בזה"ל. לפי מה שאני זוכר, נראה לי לפי צילום הכת"י שהביאו שם, כי זהו כתי"ק של מהר"ץ, סבו של מהרי"ץ. לפי איך שאני מכיר את כתי"ק מן הספר פרי צדיק, נראה כי זהו אותו סגנון הכתב".

רביעית, מאיר בניהו בכבודו ובעצמו כותב שמקור הסיפור הזה לא הומצא בתימן, אע"פ שהוא נמצא רק בכת"י תימן:

1777970237739.png


ואכן, הגר"י הלל הביא שהחיד"א כתב בקונטרס המעשיות אשר לו בכת"י כעין העובדה הזו, ונדפס בספר החיד"א (כרך ג' עמ' צ"ו, ירושלים תשי"ט). החיד"א נפטר לפני המאה ה18, זאת אומרת שהסיפור לא הומצא בכתב היד של המאה ה18.

1.png
 
הוא אומר בסה"כ שיש לזה שורש

אהה. מי יגלה לו שזה רק שטח אפור, והמנהג כיום אין לו שורש וענף.

גם מה שכותב מהרח"ו על האר"י "ועשה שם [ביום ל"ג בעומר] יום משתה ושמחה", כנראה כוונתו לשטח האפור, ולא מדובר בקבר רשב"י אלא בבית, ולא מדובר באכילה אלא רק בשתיה (דקתני משתה דייקא) והשמחה היא רק מהמשתה אבל לא מהיום השמח הזה, ובאמת אין בו שמחה כלל אלא רק שטח אפור.
 
ראשי תחתית