האם ראוי לעודד בני תורה להחמיר בעניני הלכה?

[משיב כהלכה]

הנושא לא התחיל במילה "מהראוי" ולא הסתיים במילה "עליהם".
חובה להתייחס להקשר עליו נאמר הבר, ולא לעשות מזה מטעמים ככל העולה על רוחנו.

אין כאן מטעמים כלשהם, אלא ציטוט שורה מדברי הרמב"ם, שנאמרה באופן כללי והיא רלוונטית לכל נושא.

זה שיש כאלו שהשתמשו בשורה הזו לעשות ממנה הוראה כללית אני יודע, אך זו לא בעייה שלי. וחרף גדלותם התורנית, לא אעוות את דברי הרמב"ם

אינני נתלה באף אחד, אין צורך בזה.

 

[אלישמע]

אין כאן מטעמים כלשהם, אלא ציטוט שורה מדברי הרמב"ם, שנאמרה באופן כללי והיא רלוונטית לכל נושא.

יש כאן התעלמות מההקשר עליו הביא הרמב"ם את השורה הזו.
והחלטה שרירותית שזה משהו כללי.

 

[משיב כהלכה]

אם הרמב"ם היה כותב "מהראוי להקל בדין זה" או "בענין זה", אזי היה שייך לראות על מה דיבר.

אבל היות וכתב את דבריו באופן כללי, אין שום טעם וריח לדבריך, אלא התחמקות ותו לא.

 

[משיב כהלכה]

וכן כתב הגר"מ שטרן, מגדולי הפוסקים בארה"ב, בשו"ת באר משה (חלק ג סימן קכג):
"בשאלות איסור והיתר דרכי לחפש להקל ברשות התורה

וכן העיד על הגאון רבי משה פיינשטיין:

"ונהי שדרך הגאון האמיתי בעל אגרות משה שליט"א, לחפש להקל, אבל כאן סברתו אינה עולה יפה וגרמה לו לאסור את המותר בבירור, והחמיר שלא לצורך כלל".

 

[אלישמע]

אם הרמב"ם היה כותב "מהראוי להקל בדין זה" או "בענין זה", אזי היה שייך לראות על מה דיבר.

אבל היות וכתב את דבריו באופן כללי, אין שום טעם וריח לדבריך, אלא התחמקות ותו לא.

שומר השם את כל אוהביו ואת כל הרשעים
.........השם את כל אוהביו ואת כל הרשעים ישמיד.

הכל כתוב השאלה ההקשר.

 

[משיב כהלכה]

עברת לבדיחות קרש?

 

[בית יוסף להבה]

לא בזה הרמב"ם מיירי. נקודה.

קביעה שלך. נקודה.

 

[אלישמע]

זה היה ונשאר קרש.

קביעה שלך. נקודה.

לא שלי של הרמב"ם.

 

[אחיעזר]

לא שלי של הרמב"ם.

איפה זה מבואר בדבריו?

 

[אלישמע]

איפה זה מבואר בדבריו?

כשאדם דוחה משהו מסויים ומנמק בתובנה מסויימת,
אז קודם כל זה נסוב על מה שהוא אמר, ולא על דברים אחרים.
כך זה בקריאה רהוטה.
אתה רוצה להוסיף עוד ועוד, תוכיח.
(אחרת גם תהיה מזרחיסט (ואין לי שום בעייה איתם) כי הרמב"ם אמר שצריך להקל כמה שיותר, והם הכי מקילים. אבל זה לא עובד ככה).

 

[דמדומי זריחה]

מבלת"ק
מרן המשגיח הגר"ש וולבה זצוק"ל בעלי שור ח"א עמ' ע"ט "המחפש קולא בעשיית מצוה סימן הוא כי טרם קיבל על עצמו עול מצוות וכו', הרוצה לחיות בשרירות לבו בהיתר התורה בחיפוש קולות טרם יודע מהי תורה, אולם גם להחמיר על עצמו במה שלא נפסק להלכה רשאי רק אדם גדול בתורה. אדם קטן המחפש חומרות או יוהרא הוא או לכה"פ מיחזי כיוהרא (ברכות יז:) גם חיפוש חומרות נובע משרירות לב, אם אדם פשוט הוא.

 

[משיב כהלכה]

אחרת גם תהיה מזרחיסט (ואין לי שום בעייה איתם) כי הרמב"ם אמר שצריך להקל כמה שיותר, והם הכי מקילים. אבל זה לא עובד ככה

אתה ממשיך במגמה של בדיחות קרש.

לעיל הבאתי שפע של מקורות מגדולי ישראל, האם הם מזרחיסטים?

את הרמב"ם ידעת לבדוק, למה לא בדקת כמה אש וגפרית שפך ה"באר משה" על המזרחי לפני הציטוט שציטטתי?

אין שום קשר למזרחי (וגם לא כולם מקילים, רק רבני צוהר וכיו"ב) ואין שום קשר לקולות שניתנו בקלות דעת ושלא כדרכה של תורה.

 

[משיב כהלכה]

כשאדם דוחה משהו מסויים ומנמק בתובנה מסויימת,
אז קודם כל זה נסוב על מה שהוא אמר, ולא על דברים אחרים.

ואם כתב "ספק דרבנן לקולא" זה מתייחס רק למה שעסק בו ולא לכל מילי דרבנן?

כל בר דעת מבין שכלל זהו כלל, גם אם נאמר ביחס לענין ספציפי.

 

[אחיעזר]

כשאדם דוחה משהו מסויים ומנמק בתובנה מסויימת,
אז קודם כל זה נסוב על מה שהוא אמר, ולא על דברים אחרים.
כך זה בקריאה רהוטה.
אתה רוצה להוסיף עוד ועוד, תוכיח.
(אחרת גם תהיה מזרחיסט (ואין לי שום בעייה איתם) כי הרמב"ם אמר שצריך להקל כמה שיותר, והם הכי מקילים. אבל זה לא עובד ככה).

נ"ל כי גם לפי דברי מעכ"ת מתאים יהיה להביא את דברי הרמב"ם נגד מי שירצה להחמיר על הרבים כשיטת יחיד שלא התקבלה, כי לפי מה שהבנתי מהציטוטים הרמב"ם בא לומר שאפילו אם יש מקום להחמיר לפי דעת אותו המחמיר (כמו לגזור על הרבים גזירה מדעתו בגלל החשש לעבירה) מ"מ לא יעשו כך לרבים, אז מה הטעם לחלק חילוק בעצם בין הדברים? אלא הוויכוח האם הדברים שייכים למקרה הזה או לא, אבל לא בעצם.

 

[בית יוסף להבה]

אדם קטן המחפש חומרות או יוהרא הוא או לכה"פ מיחזי כיוהרא (ברכות יז:) גם חיפוש חומרות נובע משרירות לב, אם אדם פשוט הוא.

עמוק, קצר ומגדיר היטב.
רק שרוב הפעמים הנושא סובב האם האדם מכיר את מקומו, והרמה הציבורית היום רחוקה מזה עד מאד, והלוואי והיינו מכירים בינינו אנשים הראויים לחומרות והיינו זוכים לשמש אותם.

 

[אלישמע]

אתה ממשיך במגמה של בדיחות קרש.

לעיל הבאתי שפע של מקורות מגדולי ישראל, האם הם מזרחיסטים?

אז תשים את הרמב"ם בצד, תצטט את שלך, ואני את שלי, ונדבר כמו ת"ח.

את הרמב"ם ידעת לבדוק, למה לא בדקת כמה אש וגפרית שפך ה"באר משה" על המזרחי לפני הציטוט שציטטתי?

אין שום קשר למזרחי (וגם לא כולם מקילים, רק רבני צוהר וכיו"ב) ואין שום קשר לקולות שניתנו בקלות דעת ושלא כדרכה של תורה.

כמו שלא בדקתי אש וגפרית ששפכו על חכם עובדיה ודרכו בהלכה, כי זה לא רלוונטי.

הרמב"ם אמר מה שהוא אמר בהקשר של מה שהוא אמר, זה נושא אחד.

הפוסקים אמרו מה שהם אמרו בהקשר שלהם, נביא מקורות נפתח ונדון.

ואם כתב "ספק דרבנן לקולא" זה מתייחס רק למה שעסק בו ולא לכל מילי דרבנן?

כל בר דעת מבין שכלל זהו כלל, גם אם נאמר ביחס לענין ספציפי.

זה יהיה שייך לכל מה שיענה לגדר "ספיקא דרבנן".
נכון!

 

[כהנא דמסייע]

אינני מבין אלא דבר אחד בהלכה, חיפוש האמת בין לקולא ובין לחומרא.
אדם שמראש מסמן מטרה. אין זו תורה ורצון השם אלא הרצון האישי שלו.

 

[אלישמע]

נ"ל כי גם לפי דברי מעכ"ת מתאים יהיה להביא את דברי הרמב"ם נגד מי שירצה להחמיר על הרבים כשיטת יחיד שלא התקבלה, כי לפי מה שהבנתי מהציטוטים הרמב"ם בא לומר שאפילו אם יש מקום להחמיר לפי דעת אותו המחמיר (כמו לגזור על הרבים גזירה מדעתו בגלל החשש לעבירה) מ"מ לא יעשו כך לרבים, אז מה הטעם לחלק חילוק בעצם בין הדברים? אלא הוויכוח האם הדברים שייכים למקרה הזה או לא, אבל לא בעצם.

אז זה הוויכוח בעצם, כמו שהסברתי למעלה.

דבר שהוא כבר גזור ועומד, וחששו אליו כמה וכמה ראשונים, ולפעמים הוא חשש דאו', ולפעמים יש סברא נוטה לאסור, או לפעמים יש ראייה חזקה מדאי לדעת האוסרים, ולפעמים יש מנהג של קהילות שכבר נהגו בו לאסור (אפי' בקרב הספרדים), ולפעמים האחרונים כבר חרצו הדין לאסור (לא כולם אבל חלקם).

אז כל זה, זה משהו אחר. אז נכון שמי שיעשה כמו השו"ע לא מוחים בידו. אבל מה ההוראה שצריכה להיות לציבור ?

ועכ"פ מה נהגו חלק לא מבוטל מחכמי הספרדים למעשה, במקרים לא מבוטלים ?

כל זה צריך להילקח בחשבון, כדי לקבל פרופורציה. - ולכן ממש לא רלוונטי מה שהרמב"ם כתב לענין מסויים במקרה מסויים. (ואפי' היה רלוונטי, יש ציטוטים מקבילים במקומות אחרים, כמו שהבאתי). - אז...

 

[משיב כהלכה]

אז תשים את הרמב"ם בצד, תצטט את שלך, ואני את שלי, ונדבר כמו ת"ח.

הרמב"ם הוא לא "בצד", הוא ראיה מרכזית בנדון הזה ודבריו מאירים כספירים.

וכאשר הוא מזכיר כלל כלשהו בתוך דבריו, הנאמר בצורה מאוד כוללנית, אין צורך לפשפש בתשובתו ולשייך את הכלל לנושא ספציפי כלשהו.

לפיכך אין מקום לבדיחות קרש על מזרחיסטים - מה גם שהגאון באר משה שכתב בדיוק מה שכתבתי והביא ראיות רבות לזה, תקף בשורות הקודמות את הציונים והציונות וכו' במילים חריפות מאוד.

 

[משיב כהלכה]

הפוסקים אמרו מה שהם אמרו בהקשר שלהם, נביא מקורות נפתח ונדון

א. הם לא אמרו זאת דוקא בהקשר מסויים, וכנ"ל.

ב. הבאתי מקורות מדוייקים, אתה מוזמן בזמנך הפנוי לנסות להוציא אותם מהקשרם.

 

[משיב כהלכה]

זה יהיה שייך לכל מה שיענה לגדר "ספיקא דרבנן".
נכון!

ולכן אי אפשר לקחת כלל ולשייך אותו לנושא הספציפי בו הוזכר הכלל. אני שמח שהבנת.

 

[אלישמע]

ולכן אי אפשר לקחת כלל ולשייך אותו לנושא הספציפי בו הוזכר הכלל. אני שמח שהבנת.

ולכן א"א להקיש אותו למקומות שאינם קשורים/כלולים בנושא האמור (וזו התשובה לשלשת הודעותיך).
מקוה שהבנת.

 

[משיב כהלכה]

ולכן א"א להקיש אותו למקומות שאינם קשורים/כלולים בנושא האמור (וזו התשובה לשלשת הודעותיך).

בוודאי שאי אפשר לשייך אותו למה שהוא ספק דאורייתא, כי הכלל עוסק בספק דרבנן לקולא.

בנדון דידן מדובר בכלל העוסק באופן כללי: "מהראוי להתיר לכל בני אדם כל מה שאפשר להתיר, ולא נטריח עליהם". ולכן תשובתך אינה תשובה כלל.

 

[משיב כהלכה]

אינני מבין אלא דבר אחד בהלכה, חיפוש האמת בין לקולא ובין לחומרא.
אדם שמראש מסמן מטרה. אין זו תורה ורצון השם אלא הרצון האישי שלו.

פשוט שצריך לחפש האמת, אבל מורה ההוראה מתוך נטיית לבו להחמיר (כי שרשו בגבורות) או מתוך שיקולים זרים ופסולים (כגון שלא יתייגו אותו כמיקל, או למצוא חן בעיני אנשים מסויימים) יכול לפסוק להחמיר למרות שלדינא היה יכול להקל אם היה רוצה, ועל זה כתבו כל אותם גדולי ישראל "והוכיחו באותות ובמופתים דרבותינו מעולם היו חוזרים על כל אופני צדדי הקולות מנעו עצמם מלהכביד משא החומרות על הציבור" (היעב"ץ, הובא לעיל).

אבל ת"ח שחזר על כל צדדי הקולות ולא מצא איך להקל, פשוט שצריך להחמיר, וכי יש לו דרך להקל בגלל ש"סימן מטרה"?

דוגמא טובה לחומרות מתוך רצון להחמיר אפשר לראות בתשובת הגר"י בעלסקי (שו"ת שולחן הלוי סי' כ"ח): "ואין לנו ללמוד מתשובת הבל זו, אלא זו בלבד שהמשיבים אין האמת לנגד עיניהם, רק אל האיסור מגמתם, יהיה מה שיהיה. ושוב אין להתחשב בדעתם כלל, וכל העסק עמהם אינו אלא לשוא".

 

[יעקבי]

שימו לב לנושא האשכול.
האם ראוי לבני תורה להחמיר?
ולא לעניין מורה הוראה, אם הוא צריך להגיד מה עיקר הדין ומה חומרא.

 

[כהנא דמסייע]

פשוט שצריך לחפש האמת, אבל מורה ההוראה מתוך נטיית לבו להחמיר (כי שרשו בגבורות) או מתוך שיקולים זרים ופסולים (כגון שלא יתייגו אותו כמיקל, או למצוא חן בעיני אנשים מסויימים) יכול לפסוק להחמיר למרות שלדינא היה יכול להקל אם היה רוצה, ועל זה כתבו כל אותם גדולי ישראל "והוכיחו באותות ובמופתים דרבותינו מעולם היו חוזרים על כל אופני צדדי הקולות מנעו עצמם מלהכביד משא החומרות על הציבור" (היעב"ץ, הובא לעיל).

אבל ת"ח שחזר על כל צדדי הקולות ולא מצא איך להקל, פשוט שצריך להחמיר, וכי יש לו דרך להקל בגלל ש"סימן מטרה"?

דוגמא טובה לחומרות מתוך רצון להחמיר אפשר לראות בתשובת הגר"י בעלסקי (שו"ת שולחן הלוי סי' כ"ח): "ואין לנו ללמוד מתשובת הבל זו, אלא זו בלבד שהמשיבים אין האמת לנגד עיניהם, רק אל האיסור מגמתם, יהיה מה שיהיה. ושוב אין להתחשב בדעתם כלל, וכל העסק עמהם אינו אלא לשוא".

באותו מידה מורה שיקל כי דעת הקהל לוחצת אותו להקל ואולי שרשו בחסדים. דבר ראשון הגדיר ר ישראל סלנטר היא הכרה שכלית טהורה מבלי שכוחות הנפש והרצונות יטו להיכן שהוא.

 

[משיב כהלכה]

מי שמיקל "בגלל דעת הקהל" הוא פסול באותה מידה, ואין זה מצוי במחוזותינו כלל כי אדרבה המחמיר נחשב לקדוש עליון והמיקל נחשב לקל דעת.

אלא צריך להקל כדי להקל מעל עם ישראל ככל שניתן, כדברי הרמב"ם וכדברי הגר"ע יוסף וכל הגדולים שהבאתי.

"מוטב שיקפיד הרב ולא יקפידו עלינו כל האנשים שרוצים לאכול סרדינים בשבת"

 

[משיב כהלכה]

שימו לב לנושא האשכול.
האם ראוי לבני תורה להחמיר?
ולא לעניין מורה הוראה, אם הוא צריך להגיד מה עיקר הדין ומה חומרא

בן תורה שמחמיר רק בגלל ששמע שיש איזו חומרא, הרי הוא בן תורא.

בן תורה צריך ללמוד את הסוגיא בספרי האוסרים והמתירים, ולהכריע בעצמו. וממילא אם נראית לו יותר סברת האוסרים והוא מסתפק בזה, בוודאי שיש מקום שיחמיר על עצמו. אבל אם נראית לו סברת המתירים, למה שיחמיר?

ועל זה כתב מרן הגר"ש משאש בשו"ת שמש ומגן ח"ב:

"וזהו שאמרתי שהתלמידים הם תמימים... נתכוונתי לומר שעדיין לא הגיעו להכריע בעניני הלכה, וכל מה שאומרים להם קדוש. ואמרתי, שבעוד זמן יפקחו עיניהם להעמיק ולדעת האמת לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא ויבואו גם להתיר, ויעמיקו לראות שכל טעמי האוסרים פג טעמם ונס ליחם".

כעין זה הובא בקונטרס ידי כהן (חומר בקודש, עמ' 145) בשם ספר "בתורתך" (פרק מ"ה) מהגר"מ לוי זצ"ל, וזה תורף דבריו: "שיטה זו - להחליט על רב מסויים, וכמוהו ללכת בכל פסיקותיו והוראותיו - אינה נכונה, כיוון שלכתחילה המצב הראוי היה שכל אדם שנתקל בשאלה הלכתית ישב ללמוד את הנושא הדק היטב, ויפסוק לעצמו איך שדעתו נוטה, בהתאם לכללי ההוראה. ואם לאחר שלמד את הנושא עדיין מסופק בדעתו, יחמיר על עצמו. ההליכה לפי פוסק מסויים כהלכה למשה מסיני בבחינת "עשה לך רב" מיועדת רק לנשים וקטנים ועמי הארץ שאינם מסוגלים לפסוק לעצמם, לגבם שייך "להסתלק מן הספק". אך אברכים ובני תורה שהם בני סמכא לבדוק את הדין, אינם רשאים להשתמט בטענה זו, שהיא עצת היצר". עכ"ל.

 

[אלישמע]

בוודאי שאי אפשר לשייך אותו למה שהוא ספק דאורייתא, כי הכלל עוסק בספק דרבנן לקולא.

וגם א"א לשייך לכל מה שלא שייך, אפי' אינו דאו'...

בנדון דידן מדובר בכלל העוסק באופן כללי: "מהראוי להתיר לכל בני אדם כל מה שאפשר להתיר, ולא נטריח עליהם". ולכן תשובתך אינה תשובה כלל.

לפי הבנת הנקרא שלך...

 

[משיב כהלכה]

וגם א"א לשייך לכל מה שלא שייך, אפי' אינו דאו'...

אכן, גם הכלל "מהראוי להתיר לכל בני אדם כל מה שאפשר להתיר" לא שייך היכא דאי אפשר להתיר.