האם ראוי לעודד בני תורה להחמיר בעניני הלכה?

[יעקבי]

 

[יעקבי]

 

[יעקבי]

 

[שמעון טרבלסי]

כן נמצא בכת"י ממרן החיד"א ז"ל שהעתיק מכתביו של ר' יוסף שמואל ב"ר ישראל גדליה קאזיס ממנטובה – הובא בספר 'רבי חיים יוסף דוד אזולאי' (ח"א עמוד קסה) – וז"ל, הספרדים בחסד ומשו"ה הם משוררים מעט ולא עלו לבית שני שהיה מסוד הגבורה ומשו"ה בוכים בט"ב יותר מכל הק"ק, אבל אשכנזים גבורה, ומשו"ה משוררים הרבה ומפסיקים במדת הגבורות דיש הפסק ביניהם, ומחמירים בדינים כמדת גבורה, והספרדים מקילים כי הם חסד, ויש קטרוג בין ספרדים לאשכנזים שהם הפכיים, עכ"ל.

והגר"ע יוסף בספרו מאור ישראל דרושים (עמוד רלב) הביא בשם החיד"א שהאשכנזים מטים לגבורה, והספרדים מטים כלפי חסד. ולא ציין מקורו, וכפי הנראה נתכוין לכת"י הנ"ל.

לא זוכר אם הובא כבר: בשו"ת שער אפרים (סימן קיב) כ' "והנה ראה ראיתי כיתות כיתות חבורות בעלי אסופות עדרי' עדרי' מאבירי הרועים חכמי רבני ספרדים אשר זרקו חיצים מרה בכבד ע"ד המיאון של הריבה הנז' והטילו גודא רבא על הנושא את הריבה במיאון וסמכו על המשענת של ה"ה הר"י מינץ וסיעתו אשר דברי הרבנים נפלאו בעיני ואחר הסליחה והמחילה מכבודם אשר הם מקילים לעצמם ומחמירים לאחרים ועושים כל האשכנזים וחכמיהם לצדיקים גמורים להטיל עליהם כל החומרות ולהפך חלילה בחכמי הספרדי' אשר בכל יום ויום נוהגים קולות וקולות לא יחדלון אף בספק א' ורוצים לידון בדבר החדש ולהחמיר אצל האשכנזים אף בכמה ספיקות וכו'".

 

[כהנא דמסייע]

לא זוכר אם הובא כבר: בשו"ת שער אפרים (סימן קיב) כ' "והנה ראה ראיתי כיתות כיתות חבורות בעלי אסופות עדרי' עדרי' מאבירי הרועים חכמי רבני ספרדים אשר זרקו חיצים מרה בכבד ע"ד המיאון של הריבה הנז' והטילו גודא רבא על הנושא את הריבה במיאון וסמכו על המשענת של ה"ה הר"י מינץ וסיעתו אשר דברי הרבנים נפלאו בעיני ואחר הסליחה והמחילה מכבודם אשר הם מקילים לעצמם ומחמירים לאחרים ועושים כל האשכנזים וחכמיהם לצדיקים גמורים להטיל עליהם כל החומרות ולהפך חלילה בחכמי הספרדי' אשר בכל יום ויום נוהגים קולות וקולות לא יחדלון אף בספק א' ורוצים לידון בדבר החדש ולהחמיר אצל האשכנזים אף בכמה ספיקות וכו'".

איך מדברי חריפות וקלון אתה רוצה להשתבח וללמוד הלכה?

מיקלים לעצמם ומחמירים לאחרים זה ודאי לא שבח.

 

[שמעון טרבלסי]

איך מדברי חריפות וקלון אתה רוצה להשתבח וללמוד הלכה?

מיקלים לעצמם ומחמירים לאחרים זה ודאי לא שבח.

מה הוצאת מדבר, לא כתבתי שום דבר, ולא הוצאתי מזה שום דבר, סה"כ העתקתי לשונו, תוציא מזה מה שתרצה.

 

[כהנא דמסייע]

מה הוצאת מדבר, לא כתבתי שום דבר, ולא הוצאתי מזה שום דבר, סה"כ העתקתי לשונו, תוציא מזה מה שתרצה.

הבאת זאת כחיזוק שהספרדים מקלים...

 

[שמעון טרבלסי]

הבאת זאת כחיזוק שהספרדים מקלים...

זה כבר החלטה שלך, הבאתי שהשער אפרים כתב כך.

 

[כהנא דמסייע]

זה כבר החלטה שלך, הבאתי שהשער אפרים כתב כך.

כשמביאים בהקשר למשהו שמישהו כתב זה להביא ראיה למה שהציב.

לגבי השער אפרים צריך להבין ההקשר ולא חושדני בארזי לבנון שיקלו לעצמם ויחמירו לאחרים

 

[משיב כהלכה]

בספר אביר הרועים (חלק שלישי עמ' 381) כתב נכדו של הגר"ע יוסף: "כשראה [הגר"ע יוסף] למי מרבני הדור שמכביד בחומרותיו על הרבים, היה מצטער על זה, ופעם שמעתיו שאמר 'כמה אני מצטער כשאני לומד בספר קנה בושם, כמה הוא מחמיר'. ובפרט חרה אפו כשמחמירים שלא כדין על הכלל מפני ענייני חסידות, שמא יגרום הדבר למכשול, כי מרוב כובד המשא לא יוכלו עמוד. גם חשש הרב אבי זקני שמא מחמת ריבוי החומרות לא ישגיחו מה עיקר ומה טפל, ויבואו להקל בגופי תורה".

והדברים מאירים כספירים.

 

[עת שערי רצון]

למה אין אפשרות שלישית,
לא חומרות ולא קולות דחוקות (או לא דחוקות), אלא האמת. לקיים מה שכתוב בהלכה (גמ', ראשונים, שו''ע)
למה לסמן מטרה מראש ''צריך להקל/להחמיר'' ?
מי שלומד סוגיות ויוצא לו כל הזמן לקולא או לחומרא, כנראה שיש בעיה עם שיטת לימודו
אם כי יש נטייה היום (לא רק מהיום, כבר 400 שנה בערך, אולי יותר) להוסיף הרבה סוגלות/מנהגים/חומרות, לכן דוקא מסתבר שמי שירצה רק את ה'הלכה' היבשה, ע''פ רוב יצא 'מיקל', אך בעקבות אותם מנהגים וכו' התשרשו גם 'קולות' לא מעטות.

 

[משיב כהלכה]

בוודאי שצריך לחתור לאמת, אבל לעיתים יש בפני הפוסק אפשרות לצדד להקל ואפשרות לצדד להחמיר, והוא בוחר להקל או להחמיר כפי נטיית לבו.

לדוגמא הגר"ע יוסף היקל בגילוי הראש כל עוד רובו מכוסה, ע"פ פוסקים בודדים, שגם בהם ההבנה הפשוטה היא שאין לזה היתר, ואע"פ שמדובר באיסור דאורייתא.

ומאידך החמיר בכיסוי הראש ע"י פאה, אע"פ שעשרות פוסקים מגדולי האחרונים מתירים, ואע"פ שמדובר באיסור דרבנן לרוב ככל הפוסקים האוסרים.

ואין זה אלא נטיית לבו, שבזה נטה לבו להחמיר וציטט את הפוסקים המחמירים תוך התעלמות מהמקילים וסברותיהם, ובזה נטה לבו להקל וציטט את הפוסקים המקילים תוך התעלמות מהמחמירים וסברותיהם.

 

[כהנא דמסייע]

בוודאי שצריך לחתור לאמת, אבל לעיתים יש בפני הפוסק אפשרות לצדד להקל ואפשרות לצדד להחמיר, והוא בוחר להקל או להחמיר כפי נטיית לבו.

אם הדבר ספק לפניו תלוי דאורייתא או דרבנן. וע‘‘פ רוב מכריעים בראיות ברורות וסברות מחוורות.

 

[עת שערי רצון]

אם הדבר בגדר ספק, אז ספק דאורייתא לחומרא
אבל אם הדבר ברור (כמו זמן ר''ת לדוגמא לרוה''פ) גם בדאורייתא וסקילה ל''צ להחמיר

 

[שמעון טרבלסי]

למה אין אפשרות שלישית,
לא חומרות ולא קולות דחוקות (או לא דחוקות), אלא האמת. לקיים מה שכתוב בהלכה (גמ', ראשונים, שו''ע)
למה לסמן מטרה מראש ''צריך להקל/להחמיר'' ?
מי שלומד סוגיות ויוצא לו כל הזמן לקולא או לחומרא, כנראה שיש בעיה עם שיטת לימודו
אם כי יש נטייה היום (לא רק מהיום, כבר 400 שנה בערך, אולי יותר) להוסיף הרבה סוגלות/מנהגים/חומרות, לכן דוקא מסתבר שמי שירצה רק את ה'הלכה' היבשה, ע''פ רוב יצא 'מיקל', אך בעקבות אותם מנהגים וכו' התשרשו גם 'קולות' לא מעטות.

לא מכיר פוסק שתמיד יוצא לו לחומרא או לקולא.

 

[כמצרף כסף]

למה לסמן מטרה מראש ''צריך להקל/להחמיר'' ?

זה לא לסמן מטרה, יש פוסקים שמייחסים חשיבות רבה יותר לנוחות, לשלום בית, לחולה וכיו"ב
ולכן הם מקלים

 

[עת שערי רצון]

לא מכיר פוסק שתמיד יוצא לו לחומרא או לקולא.

נכון
אתה רק מחזק את דבריי
מי שיוצא לו רק לקולא/לחומרא זה בעייתי, אבל גם אם יוצא 90% לקולא/חומרא זה לא כ''כ הגיוני
אם כי כבר כתבתי שאם מישהו מחליט שהוא לא מתחשב במנהגים, סגולות, שיטות אחרות, אלא רק עיקר הדין, דינא דגמרא, ע''פ רוב זה ייצא לקולא

 

[עת שערי רצון]

זה לא לסמן מטרה, יש פוסקים שמייחסים חשיבות רבה יותר לנוחות, לשלום בית, לחולה וכיו"ב
ולכן הם מקלים

אז אי אפשר להפוך את זה לשיטה
יש הלכה שזה מה שכתוב בגמ' ובראשונים (עם הכללים וכו')
אם רוצים להקל בשביל הדחק, שלום בית, וכו' זה כמו מה שמוגדר בהלכה 'הפסד מרובה' או 'שעת הדחק' ולא לכתחילה

 

[אור יעקב]

לדוגמא הגר"ע יוסף

ואין זה אלא נטיית לבו, שבזה נטה לבו להחמיר וציטט את הפוסקים המחמירים תוך התעלמות מהמקילים וסברותיהם, ובזה נטה לבו להקל וציטט את הפוסקים המקילים תוך התעלמות מהמחמירים וסברותיהם.

אני מוחה בזלזולים כאלה כאילו גדול ישראל עושה את ההלכה פלסטלינה והולך "לפי נטיית ליבו".

 

[שמעון טרבלסי]

נכון
אתה רק מחזק את דבריי
מי שיוצא לו רק לקולא/לחומרא זה בעייתי, אבל גם אם יוצא 90% לקולא/חומרא זה לא כ''כ הגיוני
אם כי כבר כתבתי שאם מישהו מחליט שהוא לא מתחשב במנהגים, סגולות, שיטות אחרות, אלא רק עיקר הדין, דינא דגמרא, ע''פ רוב זה ייצא לקולא

מאוד הגיוני.
כי מי ששיטתו לחשוש תמיד לדעות השונות, אז ברוב מוחלט יצא לו להחמיר, ומי שנוקט שיש להצמד יותר לעיקר הדין ברוב מוחלט יצא לו להקל.

 

[נקודת האמת]

נידון מרתק!!

אני חושב שאין חולק שיש כמה שלבים בהלכה:

א. מה ההלכה - בסיס - כגון שו"ע מפורש או רמ"א מפורש לבני אשכנז.
ב. מה לחוש - כי יש הרבה דעות או צדדים כנגד.
ג. מה להחמיר כגון פוסק אחד שהחמיר וכדו'.
ד. חסידות - סלסול מעבר.
(ויש גם הנהגה...)

אין ספק שמי שעושה כמו הדין כמות שהו - דהיינו כללים פשוטים של סתם ויש וכדו' עשה כדין.
ואין ספק שמי שעושה יותר מזה - לעצמו - אשריו ואשרי חלקו -

כי מי יחמיר אם לא אנחנו בני התורה??????

פשוטי העם?!

עמי הארץ?!

חילונים?!


ואם תשאל למה להחמיר? -

כי אתה עובד ה' !!! למה שלא תעשה יותר טוב? למה רק לעשות וי על שבעים שנה?

למה לא לעשות נחת רוח ליוצרינו? ואיך נקדש את עצמינו? איך יצאו גדולים בעמ"י?!

ודו"ק וחקור שכל אבל כל מי שהקיל על עצמו החמיר הרבה מעבר חומרה!!!!

אבל יש גם עוד דבר והוא -
א. יש מקום להקל.
ב. דיעבד.
ג. במקום שיעבור איסור גדול יותר או לא ישמור כלום - זה רק כמטרה להרים אותו עוד.

ויש מקומות שבכל אופן לא הקילו אפי שיש צד. (ועיין)

וכן - להחמיר לא על האישה והילדים - כך דעת הרבה גדו"י או אולי כולם
כי לא תיהיה אישה ספרדיה פחותה מאדמו"ר אשכנזי... - לשון הגרב"צ א"ש.

(לגבי טילטול בשבת שלדעתו אין להקל בדבר אלא בשינוי וכדו' אבל מייד הוסיף - אבל לא לאשתך!!! שמעת?! לא לאשתך!! לה מותר!)

ויש עוד סיבות וטעמים הלכתיים והנהגתיים בדבר.

אלא אם משער שיוכלו, ובשמחה, בנעימות וכו'
כולי הי ואולי...

 

[במערבא אמרי]

אני מוחה בזלזולים כאלה כאילו גדול ישראל עושה את ההלכה פלסטלינה והולך "לפי נטיית ליבו".

כבר הרב פעלים כתב על חילוק ההוראה בין חכמי אשכנז לחכמי ספרד.
וזה דבר ברור שיש כאלו שנוטים יותר לחומרות ויש שנוטים להקל, כדוגמת בית שמאי ובית הלל.

 

[אור יעקב]

כבר הרב פעלים כתב על חילוק ההוראה בין חכמי אשכנז לחכמי ספרד.
וזה דבר ברור שיש כאלו שנוטים יותר לחומרות ויש שנוטים להקל.

ברור שיש חילוק.

אבל עצם זה שפוסק אחד לפעמים פוסק לחומרא ולפעמים לקולא בגלל נטיית ליבו זה לא יתכן.

 

[אור יעקב]

ואם תשאל למה להחמיר? -

כי אתה עובד ה' !!! למה שלא תעשה יותר טוב? למה רק לעשות וי על שבעים שנה?

למה לא לעשות נחת רוח ליוצרינו? ואיך נקדש את עצמינו? איך יצאו גדולים בעמ"י?!

ודו"ק וחקור שכל אבל כל מי שהקיל על עצמו החמיר הרבה מעבר חומרה!!!!

הלוואי שנצליח לעשות וי על שבעים שנה...

(כוונתי כמובן זה שקודם כל מה שאנחנו צריכים לתקן זה את עיקרי הדין כמו לשון הרע, דיבור בבית הכנסת וכדו' שהם איסורים גמורים ואז לעבור שלב הבא ל"חומרות" - שגם בהם כמובן כל אחד צריך לדעת לגופו במה הוא יכול להחמיר וכמה ולא סתם להחמיר בככל העולה על רוחו שבסוף יגרום לעצמו רעה)

 

[משיב כהלכה]

אני מוחה בזלזולים כאלה כאילו גדול ישראל עושה את ההלכה פלסטלינה והולך "לפי נטיית ליבו".

אתה מחליט שזה "פלסטלינה", ואז אתה מוחה על ההגדרה שהמצאת.

"נטיית לבו" זה לא מה שמתחשק לו, אלא מה שמרגיש לו נכון לפסוק לדעתו, דעת תורה.

 

[משיב כהלכה]

ואם תשאל למה להחמיר? -
כי אתה עובד ה' !!! למה שלא תעשה יותר טוב? למה רק לעשות וי על שבעים שנה?

ההתחזות לעובד ה' ע"י חומרות מיותרות, זה גופא חלק מהבעיה.

הבאתי לעיל את הגמ' בחולין (ק"ה), "אמר מר עוקבא: אנא, להא מלתא, חלא בר חמרא לגבי אבא, דאילו אבא - כי הוה אכיל בשרא האידנא לא הוה אכל גבינה עד למחר עד השתא, ואילו אנא - בהא סעודתא הוא דלא אכילנא, לסעודתא אחריתא - אכילנא".

מה הבעיה שיהיה כמו אביו, ולא יכנה עצמו חומץ בן יין?

כי עוד לא הגיע לדרגה זו, והבין שאין לו מקום להחמיר!

אבל מה עם עובד ה'? הוא לא רוצה להיות עובד ה'?

בנוסף, פוק חזי שמאוד נדיר למצוא מישהו שמחמיר בדיני ממונות, גזל, לשון הרע, בדברים שבאמת ראוי להחמיר לוותר ולברוח מכל צל של גזל ולשה"ר.

כי עדר המחמירים נוח להם להחמיר בכל מיני דברים, אבל לא בדברים שבין אדם לחבירו, אז יגררו את חברם לבית הדין על חצי שקל.

 

[אור יעקב]

אתה מחליט שזה "פלסטלינה", ואז אתה מוחה על ההגדרה שהמצאת.

"נטיית לבו" זה לא מה שמתחשק לו, אלא מה שמרגיש לו נכון לפסוק לדעתו, דעת תורה.

גם להגדרה זו איני מסכים כלל.
אין כזה מושג בהלכה "מה שמרגיש לו".

מתייחסים נטו למציאות והדיון ההלכתי, שו"ע החמישי זה משהו אחר.

 

[משיב כהלכה]

אין לזה שום קשר לשו"ע החמישי אלא לנטיית לבו ההלכתית, מה שנראה לו נכון לפסוק אע"פ שיש גם צד שני למטבע.

ואתה לא חייב להסכים, זו המציאות בין אם תרצה ובין אם לאו, וכפי שהוכחתי.

 

[עת שערי רצון]

מאוד הגיוני.
כי מי ששיטתו לחשוש תמיד לדעות השונות, אז ברוב מוחלט יצא לו להחמיר, ומי שנוקט שיש להצמד יותר לעיקר הדין ברוב מוחלט יצא לו להקל.

הוא אשר אמרתי, זה מאוד לא הגיוני שמי חותר רק לאמת בלימודו יצא לו הכל שיטות האוסורות, אלא על כרחך שיש לו נטייה מובהקת לחשוש/להחמיר (נערווים) או חוסר יכולת הכרעה, וממילא זה נקרא נוטה להחמיר, ולא נוטה לאמת/עיקר הדין-ההלכה.

 

[שמעון טרבלסי]

הוא אשר אמרתי, זה מאוד לא הגיוני שמי חותר רק לאמת בלימודו יצא לו הכל שיטות האוסורות, אלא על כרחך שיש לו נטייה מובהקת לחשוש/להחמיר (נערווים) או חוסר יכולת הכרעה, וממילא זה נקרא נוטה להחמיר, ולא נוטה לאמת/עיקר הדין-ההלכה.

שיטת פסיקה אינה נערוון.