כן דרכו משכבר הימים ובכל הנושאים.
כל ת"ח שפוסק באיזה עניין כמו מרן הגרע"י, כמה שיהיה גדול ופוסק בפנ"ע, ואפ' אם יהיו פה ושם מקומות שחלק עליו, עדיין לדעת משיב כהלכה אין מתחשבים בדעתו.
זו לא המצאה שלי, זו גמרא מפורשת בסנהדרין דף ל"ו:
"אב ובנו, הרב ותלמידו, אין מונין להן אלא אחד".
והגמ' מדגישה שם בהמשך שכאשר רב ותלמידו נחשבים דעה אחת, הסיבה היא משום שהתלמיד סומך על סברת רבו לגמרי, והרי זו דעה אחת בלבד ולא שתי דעות נפרדות, אבל
כאשר יש לו דעה משל עצמו וסברא עצמאית, אז יכול להחשב כדעה נפרדת.
הא למדת, שכאשר יש רב
המבטל דעתו בביטול גמור להגר"ע יוסף ובכל ספריו לא נמצא שחלק עליו מעולם, בוודאי אי אפשר להחשיבו יחד עם הגר"ע יוסף כפוסק נוסף.
ואמנם כאשר פוסק כותב סברא כלשהי ופוסקים אחרים מסכימים עמו, אע"פ שדרכיהם נפרדות, הרי זה נחשב לכמה דעות, אבל כאשר התלמיד מבטל עצמו לרב לגמרי, ואין לו דעה עצמית משלו, ואם יחזור בו הרב ויפסוק אחרת - גם הוא יחזור בו, ולעולם אינו חולק עליו, אינו נחשב דעה נוספת במנין הפוסקים.
על אחת כמה וכמה בניו של הגר"ע, שאינם זזים מפסקיו ימין ושמאל,
ולעיתים אף רבים ביניהם מיהו מעתיק השמועה המקורי ומי זוכה לכוון היטב לדעתו (כגון בענין ברכת הבמבה ועוד).
וכן על זה הדרך מו"צים ודיינים המבטלים דעתם לגמרי כלפי הגר"ע יוסף מפני שלולא זה לא יהיה להם קידום לעולם ולא יקבלו שום תפקיד, ולעולם אינם חולקים על הגר"ע בפסקי הלכה מהותיים (כגון ברכת ההלל בר"ח, ברכה אחרי הדלקת נרות שבת, הוצאת שבת בזמן ר"ת, היתר מכירה, וכיו"ב הלכות ששם עליהם דגש) ובאופן זה נחשבים כדעה אחת עם הגר"ע ותו לא.
