הרחבה בענין "ישראל נגאלו בשביל שלא שינו שמם, לשונם ומלבושם"

  • יוזם האשכול יוזם האשכול גרינפלד
  • תאריך התחלה תאריך התחלה

גרינפלד

חבר פעיל
הצטרף
5/1/25
הודעות
116
מיקום
בני ברק
מתוך ה'מגדלות מרקחים':
במדרש רבה אחרי מות פרשה כ״ג סי׳ ב׳ "רבי אליעזר פתר קרא בגאולת מצרים, מה שושנה זו כשהיא נתונה בין החוחים היא קשה על בעלה ללוקטה, כך היתה גאולתן של ישראל קשה לפני הקדוש ברוך הוא ליגאל, הדא הוא דכתיב או הנסה אלהים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי וגו׳, אלו ערלים ואלו ערלים, אלו מגדלי בלורית ואלו מגדלי בלורית, אלו לובשי כלאים ואלו לובשי כלאים, א״כ לא היתה נותנת מדת הדין לישראל שיגאלו ממצרים לעולם", ע״כ.
והקשה בדרשות רבי שלמה לניאדו זצ״ל, דהנה בילקוט שמעוני בשלח רמז רל״ד "והמים להם חומה, שירד ס״מ ואמר לפניו רבש״ע לא עבדו ישראל עבודה זרה במצרים ואתה עושה להם נסים, והיה משמיע קולו לשר של ים ונתמלא עליהם חמה ובקש לטבען". מבואר שהיו ישראל עובדים במצרים עבודה זרה, א״כ למה הזכיר המדרש כאן רק עבירות קלות, והניח העבירה החמורה שהיו עובדים עבודה זרה.
עוד הקשה שם דבילקוט שם איתא "מיד השיב לו הקדוש ברוך הוא שוטה שבעולם וכי לדעתם עבדוה, והלא לא עבדוה אלא מתוך שעבוד ומתוך טרוף דעת, ואתה דן שוגג כמזיד ואונס כרצון, כיון ששמע שר של ים, אותה חמה שנתמלא על ישראל החזירה על מצרים, שנאמר וישובו המים, ששבו מישראל על מצרים". א״כ מבואר דהיתה תשובה לזה שהללו עובדי ע״ז והללו עובדי ע״ז, דאלו מחמת טירוף השיעבוד, וא״כ למה כאן במדרש אמרינן היה קשה לפני הקב״ה ומדת הדין לא היתה נותנת לישראל שיגאלו, ולא אמרינן כנ״ל שהיו אנוסים.​
•​
ויש לבאר דהנה כתב הרמב״ם תשובה פ״ג ה״ב שמדינה שעוונותיה מרובין מיד היא אובדת, וגם המועטים בסכנה כיון שמדת הדין שולטת גם בהם. אמנם כל זה באומה אחת, אבל מאומות העולם לישראל דנים על כל אומה בפני עצמה. והנה על מצרים נגזר כליה בעוונותיהם, והן אמנם שישראל עבדו עבודה זרה רק באונס ולא ברצון, מ״מ כיון שהולכים אחר רוב המדינה היו אף הם בסכנה. אלא שאם נדון אותם כאומה בפני עצמה אז אין להם סכנה מחמת זה, שהדין באומה אחת אינו משפיע על אומה אחרת. ועל נידון זה האם נדון אותם כאומה לעצמה או לא, בזה מיירי המדרש רבה בפרשת ויקרא הנ״ל, דהרי המצוה היחידית שהיתה אז לעם ישראל היא המילה, וא״כ בזה נבדלו משאר האומות, וגם דהמילה שהיא חותם בגוף האדם היא מבדילה בין עם לעם כמבואר בקרא וישלח ל״ד כ״ב בזאת יאותו לנו להיות לעם אחד בהימול לנו כל זכר, דאי אפשר להיות לעם אחד כשמקצתן נימולים וממקצן ערלים. וכיון שהללו והללו ערלים הרי אינם נבדלים.
וכן מה שאמרו שם הללו מגדלי בלורית וכו׳, הרי אין זו עבירה שנצטוו עליה בעצם, אלא דכל עצמו של איסור גידול בלורית הוא משום דרכי האמורי, היינו דבזה אינם נבדלים מהאומות, וכיון שאינם נבדלים במציאות אינם חשובים לעם נפרד.
וכן לענין כלאים שהוזכר במדרש שם הקשה ביפה תואר, הרי בני נח לא הוזהרו כלל על הכלאים [ומה שצידד שם דקאי כמ״ד בסנהדרין נו: שב״נ הוזהרו על הכלאים, תמוה דהיינו רק על הרכבה ולא בלבישת כלאים], וא״כ מה הטענה הללו לובשים כלאים וכו׳. וכתב שם ליישב דמ״מ מפני שכל אומה ניכרת בלבושיה וישראל היו לובשים כמלבוש נכרי, נראה שלא היו חוששין להיות לעם מיוחד, עכ״ל.
ובדרשות מהר״ש לניאדו הנ״ל תמה עליו, וכי עון זה חמור כל כך עד שלא יגאלו מחמתו. אכן הן הן הדברים שביארנו, שאין הנידון כאן מחמת חומר העון, רק דכיון שהם עם אחד עם המצרים יאבדו עמהם בחטאותיהם ואינם כדאים להנצל.

ולפי״ז מיושב מה שהקשה מהר״ש הנ״ל מ״ט לא קחשיב עון ע״ז החמור, דזה אינו ענין להבדלה בין האומות, דגם ב״נ נצטוו על זה, ונקט המילה שבה נתייחדו ישראל, וכן שאר עניני הבדלה בין ישראל לאומות, שלא שמרו על זה, וזה גרם שמדת הדין קטרגה שיחשבו וידונו יחד עם המצרים.
וכן מיושב מה שהקשה הרי היו אנוסים, דטענת אונס פוטרת מן העון של עבודה זרה, אבל במציאות סו״ס הם דומים להם ואין מה שיבדיל ביניהם וממילא הם חלק מהם לענין הדין.
ומדוקדק היטב מה שאמרו במדרש שם "לקחת לו גוי מקרב גוי", דזה היה הענין, שעם ישראל היו "בקרב גוי" ולא היו מובדלין מהם, ולכן היה הסכנה שהדין על המצרים יכלול גם אותם. וזה הוא המשל של השושנה בין החוחים, שמחמת שהיא בין החוחים דוקא, קשה להוציאה.

ולכן אמרו חז״ל דמה שניצלו ישראל ממצרים היה בזכות שלא שינו שמם ולשונם, היינו דעכ״פ בדברים אלו נבדלו מהמצרים, וזה היה להם לזכות להחשב לעם נפרד ולא ידונו אותם בכלל המצרים.​
•​
ולפי זה יש לבאר מה שמשה רבינו היה צועק ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך, דכיון שדוקא עתה בזמן שבא הקב״ה לגאול את ישראל נעשתה העבודה קשה יותר, ומה הטעם בזה שדוקא בעת הגאולה העבודה קשה יותר.
ואפשר לומר שהיה משה רבינו חושש, כי מחמת תגבורת מדת הדין בשמים על המצרים לפרוע בהם פורענות, הרי מדת הדין שולטת עכשיו, ופגעה מדת הדין מחמת זה גם בישראל, ולכן דוקא עתה הרע לעם הזה יותר ויותר מחמת מדת הדין על המצרים. וכפי שנתבאר שבאמת ענין זה היה בקטרוג גדול ובקושי גדול גאל הקב״ה את ישראל ממצרים והחשיבם לעם בפני עצמו. ולכן בקש משה רבינו ללמד עליהם זכות באמרו "הרע לעם הזה", "והצל לא הצלת את עמך", היינו שהם עם בפני עצמו, ולמה ירע להם עם המצרים.

וזהו מה שהניח הקב״ה את דעתו בפרשתינו, וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני ה׳, וכבר עמדו חז״ל על מה שפסוק זה מתחיל בשם אלקים שהוא מדת הדין, ומסיים בשם ה׳ שהוא מדת הרחמים, ובמדרש רבה פרשה ו׳ סי׳ ב׳ אמר רבי יוסי ב״ר חנינא, אלקים על המצריים, אני ה׳ על ישראל. והיינו דבאמת מה שמדת הדין שולטת על המצרים, אין זה נוגע לישראל ובאותו הזמן בהם חלה מדת רחמים, דהמצרים לחוד במדת הדין וישראל לחוד במדת הרחמים, ואין חשש שמדת הדין במצרים תפגע בישראל, וזהו שורש גאולת ישראל ממצרים וכמו שנתבאר.​
 
ראשי תחתית