אתה משתמש בדפדפן מיושן. ייתכן שהאתר הזה ואתרים אחרים לא יוצגו כראוי.
אנא עדכן את הדפדפן שלך או השתמש בדפדפן אלטרנטיבי.
אנא עדכן את הדפדפן שלך או השתמש בדפדפן אלטרנטיבי.
שופטים הערות בספר שופטים
- יוזם האשכול אחיעזר
- תאריך התחלה
ויהי ככלותו לדבר וישלך הלחי מידו ויקרא למקום ההוא רמת לחי.
לא מובן מה ענין ההשלכה לסוף הדיבור, ורבותינו אמרו שבגלל שדיבר צמא למים.
וצריך לדעת מהו ענין "רמת לחי", ועל שם מה נקרא, האם על שם המקום שהיה נקרא לחי קודם לכן, ועתה הוסיפו לו את השם "רמת", או שעתה נקרא על שם לחי החמור.
לא מובן מה ענין ההשלכה לסוף הדיבור, ורבותינו אמרו שבגלל שדיבר צמא למים.
וצריך לדעת מהו ענין "רמת לחי", ועל שם מה נקרא, האם על שם המקום שהיה נקרא לחי קודם לכן, ועתה הוסיפו לו את השם "רמת", או שעתה נקרא על שם לחי החמור.
פרק יז.
רש"י מביא מי שאומר שאמו של מיכה היא דלילה, והיינו אלף ומאה הכסף, וצריך עיון שדלילה קבלה מכל סרן אלף ומאה כסף.
ומכל מקום ודאי דאותו האומר חלוק על מי שאומר שמיכה בדימוסי מצרים היה.
ורש"י עצמו כתב שהקשר הוא סכום הכסף של הפורענות. וצריך לדעת מידי הסכום קגרים.
רש"י מביא מי שאומר שאמו של מיכה היא דלילה, והיינו אלף ומאה הכסף, וצריך עיון שדלילה קבלה מכל סרן אלף ומאה כסף.
ומכל מקום ודאי דאותו האומר חלוק על מי שאומר שמיכה בדימוסי מצרים היה.
ורש"י עצמו כתב שהקשר הוא סכום הכסף של הפורענות. וצריך לדעת מידי הסכום קגרים.
פסוק יג.
אי הכי, היינו דקאמר מיכה עתה ידעתי כי ייטיב ה' לי כי היה לי הלוי לכהן, אין, דאיתרמי ליה גברא דשמיה לוי. עד כאן הגמרא.
ותירוץ הגמרא אינו מובן.
ועיין בריטב"א שם שפירש שהיו טועים בו העם שהוא לוי ממש, ולכן יעבדו אותו.
ולפי זה מה שאמר כי ייטיב השם לי היינו מפני טעות העם. ורואים את גודל העיקום והפתלתלות שבזה.
וצריך לדעת למה יטעו העם, האם מפני שדרך בני השבטים היה לקרוא על שם ראש השבט, או מפני שהאנשים יטעו בכוונת כינויו, שאינו מפני ששמו לוי ממש אלא יחשבו שהוא שם התוארדהיינו שהוא משבט לוי.
אי הכי, היינו דקאמר מיכה עתה ידעתי כי ייטיב ה' לי כי היה לי הלוי לכהן, אין, דאיתרמי ליה גברא דשמיה לוי. עד כאן הגמרא.
ותירוץ הגמרא אינו מובן.
ועיין בריטב"א שם שפירש שהיו טועים בו העם שהוא לוי ממש, ולכן יעבדו אותו.
ולפי זה מה שאמר כי ייטיב השם לי היינו מפני טעות העם. ורואים את גודל העיקום והפתלתלות שבזה.
וצריך לדעת למה יטעו העם, האם מפני שדרך בני השבטים היה לקרוא על שם ראש השבט, או מפני שהאנשים יטעו בכוונת כינויו, שאינו מפני ששמו לוי ממש אלא יחשבו שהוא שם התוארדהיינו שהוא משבט לוי.
פסוק לא, כל ימי היות בית האלוקים בשלה, לרש"י שנקט כדעת הירושלמי שהפסל היה עד גלות סנחריב, נראה שבהכרח הוא לומר שכל ימי היינו מתחילת ימי משכן שילה, כמו שכתב בתחילת הענין. אבל לפי הרד"ק דשמואל הנביא ביערו וגלות הארץ היינו חרבן משכן שילה, אפשר לומר דכל ימי היינו עד סוף ימי, אבל אינו מראה על התחלת הזמן, וכמאן דאמר דהמעשה היה כסדר הכתובים.
ולפי הרד"ק יש כאן חידוש שנקרא גלות הארץ, ואולי על שם גלות הארון נקרא גלות הארץ.
גם קשה למה עלי הכהן לא ביערו, ואולי לא נתפרסם עדיין. גם נראה דהמעשה הזה לפי שיטה זו היה בימי עלי הכהן.
ולפי הרד"ק יש כאן חידוש שנקרא גלות הארץ, ואולי על שם גלות הארון נקרא גלות הארץ.
גם קשה למה עלי הכהן לא ביערו, ואולי לא נתפרסם עדיין. גם נראה דהמעשה הזה לפי שיטה זו היה בימי עלי הכהן.
פרק יט.
ותזנה עליו פלגשו. בגמרא בגיטין פירשו בזה שני פירושים או שהכוונה שמצא לה זבוב בקערה, או שהכוונה שמצא לה נימא (וכתבו תוספות שהיתה בת יפת תואר).
ורד"ק בדעת יונתן כתב דכל שעוזבת את בית בעלה נקראת זונה, ומה שעזבה אותו לבית אביה נמי חשובה זונה. (וכיוצא בזה עיין כאן).
וכתבו תוספות בשם רבינו חננאל שמה שלא מפרשים כפשוטו הוא משום שלא היה חפץ בה אילו היה זנות ממש.
ורש"י כתב וזה לשונו: ותזנה עליו פילגשו - זנתה מביתו אל החוץ כל לשון זנות אינו אלא לשון יוצאת נפקת ברא יוצאת מבעלה לאהוב את אחרים. עד כאן.
נראה שהוקשה לו שאין זה זנות כיון שאין היא אשתו, ולכן פירש דענין זנות הוא יציאה, ולכן שייך לומר כן גם בפלגש.
וכתב רד"ק: ופירוש עליו, על פניו כלומר שלא חששה לו ולא נסתרה ממנו לזנות, או פירוש עליו עמו בעוד שהיתה עמו כמו ויבאו האנשים על הנשים שהוא כמו עם. עד כאן. על דרך על מצות ומרורים יאכלוהו.
ותזנה עליו פלגשו. בגמרא בגיטין פירשו בזה שני פירושים או שהכוונה שמצא לה זבוב בקערה, או שהכוונה שמצא לה נימא (וכתבו תוספות שהיתה בת יפת תואר).
ורד"ק בדעת יונתן כתב דכל שעוזבת את בית בעלה נקראת זונה, ומה שעזבה אותו לבית אביה נמי חשובה זונה. (וכיוצא בזה עיין כאן).
וכתבו תוספות בשם רבינו חננאל שמה שלא מפרשים כפשוטו הוא משום שלא היה חפץ בה אילו היה זנות ממש.
ורש"י כתב וזה לשונו: ותזנה עליו פילגשו - זנתה מביתו אל החוץ כל לשון זנות אינו אלא לשון יוצאת נפקת ברא יוצאת מבעלה לאהוב את אחרים. עד כאן.
נראה שהוקשה לו שאין זה זנות כיון שאין היא אשתו, ולכן פירש דענין זנות הוא יציאה, ולכן שייך לומר כן גם בפלגש.
וכתב רד"ק: ופירוש עליו, על פניו כלומר שלא חששה לו ולא נסתרה ממנו לזנות, או פירוש עליו עמו בעוד שהיתה עמו כמו ויבאו האנשים על הנשים שהוא כמו עם. עד כאן. על דרך על מצות ומרורים יאכלוהו.
לשון הרמב"ן בראשית יט ח.
ודע והבן כי ענין פילגש בגבעה (שופטים יט) אף על פי שהוא נדמה לענין הזה איננו כמוהו לרוע, כי הרשעים ההם לא היה דעתם לכלות הרגל ממקומם, אבל היו שטופי זמה ורצונם במשכב האיש האורח, וכאשר הוציאו אליהם פילגשו נתפייסו בה. והאיש הזקן שאמר להם הנה בתי הבתולה ופילגשהו אוציאה נא אותם ועשו להם הטוב בעיניכם (שם יט כד), יודע היה שלא יחפצו בבתו ולא יעשו עמה רעה, ועל כן לא אבו לשמוע לו, וכאשר הוציא את פילגשו לבדה שתקו ממנו. והאיש בעל הבית גם האורח כולם היו חפצים להציל את האיש בפילגשו, כי פילגש היתה לא אשת איש, וכבר זנתה עליו:
מבואר שהזקן ידע שלא יחפצו בביתו, כמו שהוכיח הרמב"ן שלבסוף נתרצו בפלגש, ונראה מדבריו שנקט דעיקר הדברים כפשוטו שהיא זנתה עליו ממש.
וראיתי בשם המקובלים, שהאיש הזקן הוא גלגול לוט.
ובפרץ ההוא עוד לא היו בו כל אנשי העיר כאשר בסדום שנאמר בו "מנער ועד זקן כל העם מקצה", אבל בגבעה נאמר והנה אנשי העיר "אנשי בני בליעל" (שם יט כב), מקצתם שהיו שרים ותקיפים בעיר, כמו שאמר האיש (שם כ ה) ויקומו עלי בעלי הגבעה, ועל כן לא מיחו האחרים בידם:
זאת אומרת, שלא היה הענין כמו בסדום, רק היה פרצה מקומית.
והנה פנות כל העם מכל שבטי ישראל רצו לעשות גדר גדול בדבר להמית אותם, שנאמר (שם כ יג) ועתה תנו את האנשים בני בליעל אשר בגבעה ונמיתם. ודבר ברור הוא שלא היו חייבין מיתה בדין תורה, שלא עשו מעשה זולתי ענוי הפילגש הזונה, ולא נתכוונו למיתה שלה, וגם לא מתה בידם, וישלחוה מאתם כעלות השחר, והלכה מאתם לבית אדוניה ואחר כך מתה, אולי נחלשה מרוב הביאות ונתקררה בפתח עד האור ומתה שם. אבל מפני שהיו חפצים ואומרים לעשות נבלה כאנשי סדום ראו השבטים לעשות סייג לתורה שלא יעשה ולא יאמר כן בישראל, כמו שאמרו ונבערה רעה מישראל (שם). וזה הדין הוא ממה שאמרו רבותינו (סנהדרין מו א) בית דין מכין ועונשין שלא מן התורה ולא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה:
ולפי מה שכתב הרמב"ן יש כאן מקור לדין זה שבית הורגין שלא מן התורה, אבל צריך עיון למה לא נעשה הדבר בסנהדרין הגדולה (שלכאורה היתה בשילה באותו הזמן).
ושבט בנימין לא הסכימו בדבר זה שלא היה בהם חיוב מיתה בענוי הפלגש. ואולי הקפידו עוד בני בנימין על אשר לא שלחו להם מתחילה, ועשו ההסכמה שלא מדעתם. ולפי דעתי שזה ענשם של ישראל להנגף בתחילה, מפני שלא היתה המלחמה נעשית מן הדין, והגדר עצמו על שבט בנימין היה מוטל לעשותו, ולא עליהם, שמצוה על השבט לדון את שבטו (ספרי קמד):
ודעת שאר עם ישראל נראה שכיון שהנזק הוא גדול עד למאד יש לכולם זכות לייסר אותם ולהעניש אותם. עוד יש מקום לדון אם גם עונש כזה שבית דין מעבירין על הדין הוא בכלל הדין שכל שבט ידון את שבטו.
והנה שתי הכתות ראויות להענש, כי בנימין מרשיע שאינו חושש ליסר הרעים ולא לגעור בהם כלל, וישראל עושין מלחמה שלא מן הדין, וגם את פי ה' לא שאלו בזה. אבל אמרו מי יעלה לנו בתחלה למלחמה על בני בנימין (שופטים כ יח), כי מעצמם הסכימו למלחמה על כל פנים. וכן לא שאלו בענין הנצוח "אם תתנם בידי", כי בטחו בזרוע בשר שהיו רבים מאד, כי עתה כמוהם עשרה פעמים ויותר. ולא שאלו אלא "מי יעלה לנו בתחלה", והוא כמו גורל ביניהם. אולי היה כל שבט אומר "לא אעלה אני תחלה", או אומר "אני ראשון", והקב"ה השיב כפי שאלתם יהודה בתחלה, לאמור כי יהודה הוא בראש לעולם, כי ביהודה בחר ה' לנגיד (דהי"א כח ד), ולכך לא אמר "יהודה יעלה" כשאר המקומות (עיין שופטים א ב), כי לא הרשה אותם, אבל לא מנעם, ולא אמר להם "לא תעלו ולא תלחמו" מפני ענשו של בנימין:
והנה הלך השם עם שניהם בקרי והניחם למקרים. ובני בנימין היו גבורים, ועריהם בצורות, והשחיתו בישראל הבוטחים בזרוע בשר, והוסיפו עונש על ענשם, כי די היה להם להבריח ישראל מן הגבעה, והם הכו בהם למשחית איבת עולם והפילו מהם עם רב ועצום כ"ב אלפים. והנה ישראל כאשר הכו מכה רבה נודעה להם שגגתם, כי עשו מלחמה עם אחיהם שלא ברשות גבוה ושלא כדין תורה, ועל כן שאלו ביום השני האוסיף לגשת למלחמה עם בני בנימין אחי (שם כ כג). והזכירו עתה האחוה, לשאול אם הוא אוסר עליהם המלחמה, והשם הרשה אותם עתה ביום השני, ואמר עלו אליו, כי עתה מותר להם לדרוש דם אחיהם השפוך. והם לא שאלו הנצוח, כי עדיין היו בוטחים ברובם לנצח על כל פנים, והשם לא באר להם רק כי המלחמה מותרת להם. ומפני שעדיין לא נתכפר ענשם הראשון נפלו מהם גם ביום השני י"ח אלפים:
וביום השלישי גזרו תענית ויצומו ויבכו לפני ה', והקריבו עולות לכפר על הרהורי הלב אשר בטחו בזרועם והקריבו שלמים והם שלמי תודה כי ראו עצמם כאלו כלם פלטים מחרב בנימין, וזה משפט כל הנמלטים להקריב תודה, כענין שנאמר (תהלים קז כב) ויזבחו זבחי תודה ויספרו מעשיו ברנה, וכתוב (שם כז ו) ועתה ירום ראשי על אויבי סביבותי ואזבחה באהלו זבחי תרועה אשירה ואזמרה לה':
והנה היו בשני הימים המתים מישראל ארבעים אלף, ומבנימן נפלו בסוף כ"ה אלפים אנשי חיל (שופטים כ לה), ומעיר מתום עד כל הנמצא (שם כ מח), רבים. ויתכן שיהיו ט"ו אלפים בין אנשים ונשים והטף, והיה עונש שתי הכתות בשוה:
עולה מתוך דברי הרמב"ן שבני בנימין נצחו בדרך הטבע, ולא היה עונש, שהקדוש ברוך אינו מיחד שמו על הרעות, שנאמר מפי עליון.
ומה נכבדו דברי רבותינו (סנהדרין קג ב) שהיה הקצף בפסלו של מיכה, אמר הקדוש ברוך הוא בכבודי לא מחיתם, בכבוד בשר ודם מחיתם. לומר, בכבודי לא מחיתם במחוייבי מיתה ופושטים ידיהם בעיקר, בכבוד בשר ודם מחיתם יותר משורת הדין. ועל כן סכל עצת שתי הכתות ואמץ את לבבם ולא זכרו ברית אחים:
ואחר המעשה נתחרטו, כמו שנאמר (שופטים כא ב) ויבא העם בית אל וישבו שם עד הערב לפני האלהים ויבכו בכי גדול ויאמרו למה ה' אלהי ישראל היתה זאת בישראל להפקד היום מישראל שבט אחד. כי הכירו טעותם וענשם. והנה בדרך גררא פירשנו ענין מהותם ואינו מבואר, והזכרנו סיבותיו:
ודע והבן כי ענין פילגש בגבעה (שופטים יט) אף על פי שהוא נדמה לענין הזה איננו כמוהו לרוע, כי הרשעים ההם לא היה דעתם לכלות הרגל ממקומם, אבל היו שטופי זמה ורצונם במשכב האיש האורח, וכאשר הוציאו אליהם פילגשו נתפייסו בה. והאיש הזקן שאמר להם הנה בתי הבתולה ופילגשהו אוציאה נא אותם ועשו להם הטוב בעיניכם (שם יט כד), יודע היה שלא יחפצו בבתו ולא יעשו עמה רעה, ועל כן לא אבו לשמוע לו, וכאשר הוציא את פילגשו לבדה שתקו ממנו. והאיש בעל הבית גם האורח כולם היו חפצים להציל את האיש בפילגשו, כי פילגש היתה לא אשת איש, וכבר זנתה עליו:
מבואר שהזקן ידע שלא יחפצו בביתו, כמו שהוכיח הרמב"ן שלבסוף נתרצו בפלגש, ונראה מדבריו שנקט דעיקר הדברים כפשוטו שהיא זנתה עליו ממש.
וראיתי בשם המקובלים, שהאיש הזקן הוא גלגול לוט.
ובפרץ ההוא עוד לא היו בו כל אנשי העיר כאשר בסדום שנאמר בו "מנער ועד זקן כל העם מקצה", אבל בגבעה נאמר והנה אנשי העיר "אנשי בני בליעל" (שם יט כב), מקצתם שהיו שרים ותקיפים בעיר, כמו שאמר האיש (שם כ ה) ויקומו עלי בעלי הגבעה, ועל כן לא מיחו האחרים בידם:
זאת אומרת, שלא היה הענין כמו בסדום, רק היה פרצה מקומית.
והנה פנות כל העם מכל שבטי ישראל רצו לעשות גדר גדול בדבר להמית אותם, שנאמר (שם כ יג) ועתה תנו את האנשים בני בליעל אשר בגבעה ונמיתם. ודבר ברור הוא שלא היו חייבין מיתה בדין תורה, שלא עשו מעשה זולתי ענוי הפילגש הזונה, ולא נתכוונו למיתה שלה, וגם לא מתה בידם, וישלחוה מאתם כעלות השחר, והלכה מאתם לבית אדוניה ואחר כך מתה, אולי נחלשה מרוב הביאות ונתקררה בפתח עד האור ומתה שם. אבל מפני שהיו חפצים ואומרים לעשות נבלה כאנשי סדום ראו השבטים לעשות סייג לתורה שלא יעשה ולא יאמר כן בישראל, כמו שאמרו ונבערה רעה מישראל (שם). וזה הדין הוא ממה שאמרו רבותינו (סנהדרין מו א) בית דין מכין ועונשין שלא מן התורה ולא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה:
ולפי מה שכתב הרמב"ן יש כאן מקור לדין זה שבית הורגין שלא מן התורה, אבל צריך עיון למה לא נעשה הדבר בסנהדרין הגדולה (שלכאורה היתה בשילה באותו הזמן).
ושבט בנימין לא הסכימו בדבר זה שלא היה בהם חיוב מיתה בענוי הפלגש. ואולי הקפידו עוד בני בנימין על אשר לא שלחו להם מתחילה, ועשו ההסכמה שלא מדעתם. ולפי דעתי שזה ענשם של ישראל להנגף בתחילה, מפני שלא היתה המלחמה נעשית מן הדין, והגדר עצמו על שבט בנימין היה מוטל לעשותו, ולא עליהם, שמצוה על השבט לדון את שבטו (ספרי קמד):
ודעת שאר עם ישראל נראה שכיון שהנזק הוא גדול עד למאד יש לכולם זכות לייסר אותם ולהעניש אותם. עוד יש מקום לדון אם גם עונש כזה שבית דין מעבירין על הדין הוא בכלל הדין שכל שבט ידון את שבטו.
והנה שתי הכתות ראויות להענש, כי בנימין מרשיע שאינו חושש ליסר הרעים ולא לגעור בהם כלל, וישראל עושין מלחמה שלא מן הדין, וגם את פי ה' לא שאלו בזה. אבל אמרו מי יעלה לנו בתחלה למלחמה על בני בנימין (שופטים כ יח), כי מעצמם הסכימו למלחמה על כל פנים. וכן לא שאלו בענין הנצוח "אם תתנם בידי", כי בטחו בזרוע בשר שהיו רבים מאד, כי עתה כמוהם עשרה פעמים ויותר. ולא שאלו אלא "מי יעלה לנו בתחלה", והוא כמו גורל ביניהם. אולי היה כל שבט אומר "לא אעלה אני תחלה", או אומר "אני ראשון", והקב"ה השיב כפי שאלתם יהודה בתחלה, לאמור כי יהודה הוא בראש לעולם, כי ביהודה בחר ה' לנגיד (דהי"א כח ד), ולכך לא אמר "יהודה יעלה" כשאר המקומות (עיין שופטים א ב), כי לא הרשה אותם, אבל לא מנעם, ולא אמר להם "לא תעלו ולא תלחמו" מפני ענשו של בנימין:
והנה הלך השם עם שניהם בקרי והניחם למקרים. ובני בנימין היו גבורים, ועריהם בצורות, והשחיתו בישראל הבוטחים בזרוע בשר, והוסיפו עונש על ענשם, כי די היה להם להבריח ישראל מן הגבעה, והם הכו בהם למשחית איבת עולם והפילו מהם עם רב ועצום כ"ב אלפים. והנה ישראל כאשר הכו מכה רבה נודעה להם שגגתם, כי עשו מלחמה עם אחיהם שלא ברשות גבוה ושלא כדין תורה, ועל כן שאלו ביום השני האוסיף לגשת למלחמה עם בני בנימין אחי (שם כ כג). והזכירו עתה האחוה, לשאול אם הוא אוסר עליהם המלחמה, והשם הרשה אותם עתה ביום השני, ואמר עלו אליו, כי עתה מותר להם לדרוש דם אחיהם השפוך. והם לא שאלו הנצוח, כי עדיין היו בוטחים ברובם לנצח על כל פנים, והשם לא באר להם רק כי המלחמה מותרת להם. ומפני שעדיין לא נתכפר ענשם הראשון נפלו מהם גם ביום השני י"ח אלפים:
וביום השלישי גזרו תענית ויצומו ויבכו לפני ה', והקריבו עולות לכפר על הרהורי הלב אשר בטחו בזרועם והקריבו שלמים והם שלמי תודה כי ראו עצמם כאלו כלם פלטים מחרב בנימין, וזה משפט כל הנמלטים להקריב תודה, כענין שנאמר (תהלים קז כב) ויזבחו זבחי תודה ויספרו מעשיו ברנה, וכתוב (שם כז ו) ועתה ירום ראשי על אויבי סביבותי ואזבחה באהלו זבחי תרועה אשירה ואזמרה לה':
והנה היו בשני הימים המתים מישראל ארבעים אלף, ומבנימן נפלו בסוף כ"ה אלפים אנשי חיל (שופטים כ לה), ומעיר מתום עד כל הנמצא (שם כ מח), רבים. ויתכן שיהיו ט"ו אלפים בין אנשים ונשים והטף, והיה עונש שתי הכתות בשוה:
עולה מתוך דברי הרמב"ן שבני בנימין נצחו בדרך הטבע, ולא היה עונש, שהקדוש ברוך אינו מיחד שמו על הרעות, שנאמר מפי עליון.
ומה נכבדו דברי רבותינו (סנהדרין קג ב) שהיה הקצף בפסלו של מיכה, אמר הקדוש ברוך הוא בכבודי לא מחיתם, בכבוד בשר ודם מחיתם. לומר, בכבודי לא מחיתם במחוייבי מיתה ופושטים ידיהם בעיקר, בכבוד בשר ודם מחיתם יותר משורת הדין. ועל כן סכל עצת שתי הכתות ואמץ את לבבם ולא זכרו ברית אחים:
ואחר המעשה נתחרטו, כמו שנאמר (שופטים כא ב) ויבא העם בית אל וישבו שם עד הערב לפני האלהים ויבכו בכי גדול ויאמרו למה ה' אלהי ישראל היתה זאת בישראל להפקד היום מישראל שבט אחד. כי הכירו טעותם וענשם. והנה בדרך גררא פירשנו ענין מהותם ואינו מבואר, והזכרנו סיבותיו:
פסוק ה. אותי דמו להרוג, רבו המפרשים שפירשו שהיה מוסר עצמו להריגה ולא לקלון זה. ונראה דמן הדין אין עליו למסור עצמו למיתה, לא מיבעיא למה שנסתפקו אם הוא בכלל עריות, אפילו אם נימא שהוא בכלל עריות עדיין נראה דהוא קרקע עולם, אם לא שנאמר שלעולם גברא אינו בכלל קרקע, שזה אינו בדרך הפשט.
אלא שמתבאר מזה דשרי למסור עצמו להריגה שלא יבוא לידי קלון כזה, וכן עשו הילדים שנשבו לקלון בגיטין נח. אלא שצריך לדעת אם ההיתר הוא מחמת שהוא גנאי גדול, ושרי לאדם שלא לבוא לגנאי כזה, וכעין שהותר דמו של הרודף ואפילו בשבת כמו שכתב המשנה למלך בהלכות שבת פרק כד בדעת הרי"ף או שהטעם הוא מפני שאינו רוצה לבוא לידי עברה. ונראה דלדעת הרמב"ם פרק ה יסודי התורה ד הוא משום הגנאי, והוא היתר כעין שאול בן קיש.
ועוד אחרים פירשו שהזנות עצמה חשובה כהריגה, וזה כעין מה שכתבנו בשם המשנה למלך שמותר להצילו בדמו של הרודף ואפילו בשבת נמצא שהוא שקול כמיתה לאדם שמתרת את השבת.
אלא שמתבאר מזה דשרי למסור עצמו להריגה שלא יבוא לידי קלון כזה, וכן עשו הילדים שנשבו לקלון בגיטין נח. אלא שצריך לדעת אם ההיתר הוא מחמת שהוא גנאי גדול, ושרי לאדם שלא לבוא לגנאי כזה, וכעין שהותר דמו של הרודף ואפילו בשבת כמו שכתב המשנה למלך בהלכות שבת פרק כד בדעת הרי"ף או שהטעם הוא מפני שאינו רוצה לבוא לידי עברה. ונראה דלדעת הרמב"ם פרק ה יסודי התורה ד הוא משום הגנאי, והוא היתר כעין שאול בן קיש.
ועוד אחרים פירשו שהזנות עצמה חשובה כהריגה, וזה כעין מה שכתבנו בשם המשנה למלך שמותר להצילו בדמו של הרודף ואפילו בשבת נמצא שהוא שקול כמיתה לאדם שמתרת את השבת.
פרק כא.
בבא בתרא אמרו איש ממנו דייקא ולא מבנינו והותר שבט בנימין לבוא בקהל, וצריך עיון למאן דסבירא ליה דמוסיפין בתקנה על פי אומדנא (רד"ך לב ג) דהסברא נוטה להוסיף גם את בניהם, אם לא שנדחה בדרך הדרוש שכיון שההסכמה היתה על ידי הכלל והקדוש ברוך הוא היה שם על כרחנו שהדקדוק נכון, שהרי דרשו ואתם בני יעקב לא כליתם נמצא שההסכמה לא היתה במחשבה נכונה מעיקרא.
בבא בתרא אמרו איש ממנו דייקא ולא מבנינו והותר שבט בנימין לבוא בקהל, וצריך עיון למאן דסבירא ליה דמוסיפין בתקנה על פי אומדנא (רד"ך לב ג) דהסברא נוטה להוסיף גם את בניהם, אם לא שנדחה בדרך הדרוש שכיון שההסכמה היתה על ידי הכלל והקדוש ברוך הוא היה שם על כרחנו שהדקדוק נכון, שהרי דרשו ואתם בני יעקב לא כליתם נמצא שההסכמה לא היתה במחשבה נכונה מעיקרא.
פסוק ח. נראה דהכלל היה שכל מקום שלא ישלח לפחות נציג אחד לשם הרי הוא בכלל החרם. (ומהות החרם כדי להרוג על ידו האריך בו הרמב"ן במשפט החרם, שהוא מכלל הכתוב כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת), רק שצריך תלמוד מה שחילקו בזה בין אשה יודעת איש למשכב, שמה חילוק יש בזה, ואולי מי שלבה אטום כבתולה, אין עליה תביעה, ומה שאין כן השאר יש עליהם תביעה שישלחו את הנציג, אבל הטף הוא צריך עיון גדול.
ובעוון קרח מצאנו שבית דין מענישים אפילו יונקי שדיים על המחלוקת, אבל כאן שהוא בית דין של מטה, זה פלא נשגב למה הרגום, בפרט לחילוק דלעיל.
אחר כך ראיתי מה שכתב באברבנאל בזה, שהוא דרך חמלה על הבנות הללו, ולא הבנתי את הדברים, וצריך עיון עם עולה עם דברי הרמב"ן במשפט החרם שכתב שיש בזה לא דלא ייפדה.
ובעוון קרח מצאנו שבית דין מענישים אפילו יונקי שדיים על המחלוקת, אבל כאן שהוא בית דין של מטה, זה פלא נשגב למה הרגום, בפרט לחילוק דלעיל.
אחר כך ראיתי מה שכתב באברבנאל בזה, שהוא דרך חמלה על הבנות הללו, ולא הבנתי את הדברים, וצריך עיון עם עולה עם דברי הרמב"ן במשפט החרם שכתב שיש בזה לא דלא ייפדה.
פסוק אחרון פסוק כה.
בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה, במהדורה עוז והדר הביאו בשם המנחה קטנה שבא לומר שלמרות שלא היה מלך ונוגש המביאם אל הטוב מכל מקום עמדו כולם מכח עצמם לתקן את תיקונו של שבט בנימין שזה מורה על גדולת נפשם. וכיוצא בזה הביאו בשם הכלי יקר בפסוק כד שכתוב וילכו משם איש לנחלתו שלא היה אחד מהם שגזל את נחלתו של בנימין.
ויש להוסיף על כל זה, שמשמע מן הפסוקים שכל הענין הזה היה כארבעה חדשים, שהרי כתוב שבני בנימין ישבו בסלע רימון ארבעה חדשים, משמע שכל זה הזמן היה עד שמצאו להם נשים מן המחוללות (ודרך אגב, לפי מה שכתבו חז"ל שחג השם שהיה בשילה היה ביום הכיפורים נראה דעניין מלחמת פלגש בגבעה היה בסוף סיון, והנה הרד"ק כתב שבדרך הפשט יש לומר שהיה בפסח או בחג אחר, ובשם חז"ל הביא מיום הכיפורים, ולא הביא ט"ו באב, ונראה דהוא משום דעדיין לא היה יום טוב לישראל שהרי ההיתר היה לאחר מכן (בפרט למה שפירש הרמב"ן בבבא בתרא קכא א שיום ההיתר הוא היום שבו כלו בני אותו דור, ולו"ד הייתי אומר שהוא היום שבו חדשו ודרשו את ההיתר), ואם כן לא היה עדיין יום טוב באותו היום), ולא עזבו בני ישראל את המקום עד ארבעה חדשים לזכור ברית אחים.
בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה, במהדורה עוז והדר הביאו בשם המנחה קטנה שבא לומר שלמרות שלא היה מלך ונוגש המביאם אל הטוב מכל מקום עמדו כולם מכח עצמם לתקן את תיקונו של שבט בנימין שזה מורה על גדולת נפשם. וכיוצא בזה הביאו בשם הכלי יקר בפסוק כד שכתוב וילכו משם איש לנחלתו שלא היה אחד מהם שגזל את נחלתו של בנימין.
ויש להוסיף על כל זה, שמשמע מן הפסוקים שכל הענין הזה היה כארבעה חדשים, שהרי כתוב שבני בנימין ישבו בסלע רימון ארבעה חדשים, משמע שכל זה הזמן היה עד שמצאו להם נשים מן המחוללות (ודרך אגב, לפי מה שכתבו חז"ל שחג השם שהיה בשילה היה ביום הכיפורים נראה דעניין מלחמת פלגש בגבעה היה בסוף סיון, והנה הרד"ק כתב שבדרך הפשט יש לומר שהיה בפסח או בחג אחר, ובשם חז"ל הביא מיום הכיפורים, ולא הביא ט"ו באב, ונראה דהוא משום דעדיין לא היה יום טוב לישראל שהרי ההיתר היה לאחר מכן (בפרט למה שפירש הרמב"ן בבבא בתרא קכא א שיום ההיתר הוא היום שבו כלו בני אותו דור, ולו"ד הייתי אומר שהוא היום שבו חדשו ודרשו את ההיתר), ואם כן לא היה עדיין יום טוב באותו היום), ולא עזבו בני ישראל את המקום עד ארבעה חדשים לזכור ברית אחים.
אולי יש טעם לחלק שדוקא אותו הדור שחטאו הם בכלל התקנה אבל הדור הבא שאינו בכלל החטא, אינו צריך להיות בכלל התקנה.פרק כא.
בבא בתרא אמרו איש ממנו דייקא ולא מבנינו והותר שבט בנימין לבוא בקהל, וצריך עיון למאן דסבירא ליה דמוסיפין בתקנה על פי אומדנא (רד"ך לב ג) דהסברא נוטה להוסיף גם את בניהם, אם לא שנדחה בדרך הדרוש שכיון שההסכמה היתה על ידי הכלל והקדוש ברוך הוא היה שם על כרחנו שהדקדוק נכון, שהרי דרשו ואתם בני יעקב לא כליתם נמצא שההסכמה לא היתה במחשבה נכונה מעיקרא.
או שאפשר לומר שדוקא אלה שראו את הקלקול מוטל עליהם שלא לתת מבתו לבנימין (כמו הרואה סוטה בקלקולה).
אולי חילול שבת בעובדין דחול.צריך עיון איזה חילול שבת היה שם, ואולי במה שמתה לבסוף, למרות שלא כיוונו להרגה.
קשה, מהיכי תיתי לההוא מאן דאמר שמסר את חלקו איתם גם בעולם הבא ולמה שיעשה כן. ונראה שמה שאמר 'נפשי' משמע כן.פסוק ל.
בזוהר פרשת נשא דף קכז עמוד א, אית מאן דאמר דלית ליה חולקא בההוא עלמא, מ"ט בגין דאמר תמות נפשי עם פלשתים ומסר חולקיה בחולקא דפלשתאי דימות נפשיה עמהון בההוא עלמא. עד כאן.
ומכאן צריך להתעורר בגודל הזהירות בענייני הלשון.
ועיין בזוהר פרשת השבוע (שמיני) שכתב טעם אחר לנפילתם של עם ישראל במערכות הראשונות, וכך כתב: אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, מְנָא לָן. אָמַר לֵיהּ, תָּא חֲזֵי מִן (שופטים כ) פִּלֶּגֶשׁ בַּגִּבְעָה, דְּאַף עַל גַּב דְּחַיָּיבֵי נִינְהוּ, לָא בָּעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּיִתְעָרוּן גַּבַּיְיהוּ חַיָּיבֵי יִשְׂרָאֵל אָחֳרָנִין. וְעַל דָּא מִיתוּ (מישראל) כָּל אִינּוּן זִמְנִין דְּמִיתוּ. עַד דְּכֻלְּהוּ חַיָּיבִין דְּאִתְעֲרוּ לְגַבַּיְיהוּ, מִיתוּ וְאִתְאֲבִידוּ, וְאִשְׁתָּאָרוּ אִינּוּן (דף ל"ז ע"א) זַכָּאִין יַתִּיר, דְּיַעַבְדוּן מִלָּה בְּאֹרַח קְשׁוֹט. וְאַף עַל גַּב דְּזַכָּאִין אִינּוּן, לָא אִתְיְיהִיב מִלָּה, אֶלָּא לְאִינּוּן דְּאִתְיְיהִיב. כַּד שְׁקִילָן עָלְמִין כַּחֲדָא, עָלְמָא תַּתָּאָה כְּגַוְונָא דְּעָלְמָא עִלָּאָה, וְהַהוּא זִמְנָא, לָא אִשְׁתְּכָחוּ עָלְמִין שְׁקִילָן כַּחֲדָא.לשון הרמב"ן בראשית יט ח.
ודע והבן כי ענין פילגש בגבעה (שופטים יט) אף על פי שהוא נדמה לענין הזה איננו כמוהו לרוע, כי הרשעים ההם לא היה דעתם לכלות הרגל ממקומם, אבל היו שטופי זמה ורצונם במשכב האיש האורח, וכאשר הוציאו אליהם פילגשו נתפייסו בה. והאיש הזקן שאמר להם הנה בתי הבתולה ופילגשהו אוציאה נא אותם ועשו להם הטוב בעיניכם (שם יט כד), יודע היה שלא יחפצו בבתו ולא יעשו עמה רעה, ועל כן לא אבו לשמוע לו, וכאשר הוציא את פילגשו לבדה שתקו ממנו. והאיש בעל הבית גם האורח כולם היו חפצים להציל את האיש בפילגשו, כי פילגש היתה לא אשת איש, וכבר זנתה עליו:
מבואר שהזקן ידע שלא יחפצו בביתו, כמו שהוכיח הרמב"ן שלבסוף נתרצו בפלגש, ונראה מדבריו שנקט דעיקר הדברים כפשוטו שהיא זנתה עליו ממש.
וראיתי בשם המקובלים, שהאיש הזקן הוא גלגול לוט.
ובפרץ ההוא עוד לא היו בו כל אנשי העיר כאשר בסדום שנאמר בו "מנער ועד זקן כל העם מקצה", אבל בגבעה נאמר והנה אנשי העיר "אנשי בני בליעל" (שם יט כב), מקצתם שהיו שרים ותקיפים בעיר, כמו שאמר האיש (שם כ ה) ויקומו עלי בעלי הגבעה, ועל כן לא מיחו האחרים בידם:
זאת אומרת, שלא היה הענין כמו בסדום, רק היה פרצה מקומית.
והנה פנות כל העם מכל שבטי ישראל רצו לעשות גדר גדול בדבר להמית אותם, שנאמר (שם כ יג) ועתה תנו את האנשים בני בליעל אשר בגבעה ונמיתם. ודבר ברור הוא שלא היו חייבין מיתה בדין תורה, שלא עשו מעשה זולתי ענוי הפילגש הזונה, ולא נתכוונו למיתה שלה, וגם לא מתה בידם, וישלחוה מאתם כעלות השחר, והלכה מאתם לבית אדוניה ואחר כך מתה, אולי נחלשה מרוב הביאות ונתקררה בפתח עד האור ומתה שם. אבל מפני שהיו חפצים ואומרים לעשות נבלה כאנשי סדום ראו השבטים לעשות סייג לתורה שלא יעשה ולא יאמר כן בישראל, כמו שאמרו ונבערה רעה מישראל (שם). וזה הדין הוא ממה שאמרו רבותינו (סנהדרין מו א) בית דין מכין ועונשין שלא מן התורה ולא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה:
ולפי מה שכתב הרמב"ן יש כאן מקור לדין זה שבית הורגין שלא מן התורה, אבל צריך עיון למה לא נעשה הדבר בסנהדרין הגדולה (שלכאורה היתה בשילה באותו הזמן).
ושבט בנימין לא הסכימו בדבר זה שלא היה בהם חיוב מיתה בענוי הפלגש. ואולי הקפידו עוד בני בנימין על אשר לא שלחו להם מתחילה, ועשו ההסכמה שלא מדעתם. ולפי דעתי שזה ענשם של ישראל להנגף בתחילה, מפני שלא היתה המלחמה נעשית מן הדין, והגדר עצמו על שבט בנימין היה מוטל לעשותו, ולא עליהם, שמצוה על השבט לדון את שבטו (ספרי קמד):
ודעת שאר עם ישראל נראה שכיון שהנזק הוא גדול עד למאד יש לכולם זכות לייסר אותם ולהעניש אותם. עוד יש מקום לדון אם גם עונש כזה שבית דין מעבירין על הדין הוא בכלל הדין שכל שבט ידון את שבטו.
והנה שתי הכתות ראויות להענש, כי בנימין מרשיע שאינו חושש ליסר הרעים ולא לגעור בהם כלל, וישראל עושין מלחמה שלא מן הדין, וגם את פי ה' לא שאלו בזה. אבל אמרו מי יעלה לנו בתחלה למלחמה על בני בנימין (שופטים כ יח), כי מעצמם הסכימו למלחמה על כל פנים. וכן לא שאלו בענין הנצוח "אם תתנם בידי", כי בטחו בזרוע בשר שהיו רבים מאד, כי עתה כמוהם עשרה פעמים ויותר. ולא שאלו אלא "מי יעלה לנו בתחלה", והוא כמו גורל ביניהם. אולי היה כל שבט אומר "לא אעלה אני תחלה", או אומר "אני ראשון", והקב"ה השיב כפי שאלתם יהודה בתחלה, לאמור כי יהודה הוא בראש לעולם, כי ביהודה בחר ה' לנגיד (דהי"א כח ד), ולכך לא אמר "יהודה יעלה" כשאר המקומות (עיין שופטים א ב), כי לא הרשה אותם, אבל לא מנעם, ולא אמר להם "לא תעלו ולא תלחמו" מפני ענשו של בנימין:
והנה הלך השם עם שניהם בקרי והניחם למקרים. ובני בנימין היו גבורים, ועריהם בצורות, והשחיתו בישראל הבוטחים בזרוע בשר, והוסיפו עונש על ענשם, כי די היה להם להבריח ישראל מן הגבעה, והם הכו בהם למשחית איבת עולם והפילו מהם עם רב ועצום כ"ב אלפים. והנה ישראל כאשר הכו מכה רבה נודעה להם שגגתם, כי עשו מלחמה עם אחיהם שלא ברשות גבוה ושלא כדין תורה, ועל כן שאלו ביום השני האוסיף לגשת למלחמה עם בני בנימין אחי (שם כ כג). והזכירו עתה האחוה, לשאול אם הוא אוסר עליהם המלחמה, והשם הרשה אותם עתה ביום השני, ואמר עלו אליו, כי עתה מותר להם לדרוש דם אחיהם השפוך. והם לא שאלו הנצוח, כי עדיין היו בוטחים ברובם לנצח על כל פנים, והשם לא באר להם רק כי המלחמה מותרת להם. ומפני שעדיין לא נתכפר ענשם הראשון נפלו מהם גם ביום השני י"ח אלפים:
וביום השלישי גזרו תענית ויצומו ויבכו לפני ה', והקריבו עולות לכפר על הרהורי הלב אשר בטחו בזרועם והקריבו שלמים והם שלמי תודה כי ראו עצמם כאלו כלם פלטים מחרב בנימין, וזה משפט כל הנמלטים להקריב תודה, כענין שנאמר (תהלים קז כב) ויזבחו זבחי תודה ויספרו מעשיו ברנה, וכתוב (שם כז ו) ועתה ירום ראשי על אויבי סביבותי ואזבחה באהלו זבחי תרועה אשירה ואזמרה לה':
והנה היו בשני הימים המתים מישראל ארבעים אלף, ומבנימן נפלו בסוף כ"ה אלפים אנשי חיל (שופטים כ לה), ומעיר מתום עד כל הנמצא (שם כ מח), רבים. ויתכן שיהיו ט"ו אלפים בין אנשים ונשים והטף, והיה עונש שתי הכתות בשוה:
עולה מתוך דברי הרמב"ן שבני בנימין נצחו בדרך הטבע, ולא היה עונש, שהקדוש ברוך אינו מיחד שמו על הרעות, שנאמר מפי עליון.
ומה נכבדו דברי רבותינו (סנהדרין קג ב) שהיה הקצף בפסלו של מיכה, אמר הקדוש ברוך הוא בכבודי לא מחיתם, בכבוד בשר ודם מחיתם. לומר, בכבודי לא מחיתם במחוייבי מיתה ופושטים ידיהם בעיקר, בכבוד בשר ודם מחיתם יותר משורת הדין. ועל כן סכל עצת שתי הכתות ואמץ את לבבם ולא זכרו ברית אחים:
ואחר המעשה נתחרטו, כמו שנאמר (שופטים כא ב) ויבא העם בית אל וישבו שם עד הערב לפני האלהים ויבכו בכי גדול ויאמרו למה ה' אלהי ישראל היתה זאת בישראל להפקד היום מישראל שבט אחד. כי הכירו טעותם וענשם. והנה בדרך גררא פירשנו ענין מהותם ואינו מבואר, והזכרנו סיבותיו:
