מבואר בגמרא מחלוקת בשוחט בסכין ולאחר השחיטה שיבר בה עצמות ונמצאת פגומה ר' הונא ס''ל שפסולה כיון שאימור בעור נפגמה ור' חסדא ס''ל כיון שיש בוודאי סיבה לפגימה כיון ששיבר בהם עצמות הוי וודאי תלייה ואין ספק עור מוציא מידי וודאי ובהמשך הסוגיא מבואר סברא דהרי שחוטה לפניך ובהמשך הגמרא מבואר שסכין איתרעאי בהמה לא איתרעאי וענין ר' חסדא יתבאר בנפרד אבל כעת נעמוד בטעמא דר' הונא והאם אסר אף בנאבד הסכין.
נאבד הסכין - דברי הרא''ש.
הרא''ש הביא שאם נאבד הסכין לאחר שחיטה כיון שלפני השחיטה הוא בדק אותו ונמצא כשר ולא נמצאה בו ריעותא לאחר מכאן הרי הוא כשר ולא אומרים שכיון שיש חזקת איסור צריך עד שיוודע לך וכאן אין ידיעה וודאית של כשרות וביאר הטעם שכיון שהמיעוט של הפגימות מהעור הוא לא מצוי ממילא יצאה מחזקת האיסור שלה וכיון שאין ריעותא כשר[1].
והביא הרא''ש שיש אומרים שאם נגע במפרקת צריך לבדוק ואם נאבד הסכין אסורה והרא''ש פליג וס''ל שלא תולים שהמפרקת פוגם, והביא דעת רש''י שיש דין בדיקה לכתחילה נמצא שיש שלוש שיטות שלא צריך לבדוק או שיש דין בדיקה לכתחילה או שאם נגע במפרקת פסול.
דעת הרמב''ן בנאבד הסכין.
הרמב''ן בסוגיין מבאר שאליבא דר' הונא אם נאבד הסכין שחיטתו פסולה ומביא שלוש ראיות לזה הראשונה שמבואר בגמרא שר' הונא שלשיטתו בהמה בחזקת איסור עומדת אלמא בדיקת סכין לר' הונא כבדיקת סימנין וכשם שבבדיקה האם שחט רוב סימנין אם לא בדק שחיטתו פסולה ה''נ אם לא בדק שחיטתו פסולה אע''פ שיש לחלק בינהם כיון שסכין קודם שחיטה היתה בדוקה אבל הרמב''ן מבאר שאין לחלק בינהם כיון שמבואר שר' הונא לשיטתו והדברים כפשטן צריכים ביאור .
ונראה שהרמב''ן לא למד כרש''י שר' הונא בא לומר שבהמה היא בחזקת איסור לגבי כל הספיקות עד שיוודע לך והגמרא נוקטת לדוגמא אם לא בדק שא''כ יש לחלק בסוגי הספיקות ולומר שבנאבד הסכין יהיה כשר כיון שהיה בדוק קודם אלא לפי הרמב''ן ר' הונא חידש שעד שיוודע לך זה חיוב בדיקה מיוחד לשני דינים לרוב סימנין ולבדיקת הסכין וממילא הרמב''ן אומר כיון שדברי ר' הונא אמורים על חיוב בדיקה של סימנים ופגימה וזה היוודע לך א''כ חיובם שווה שבלא נודע הוי נבילה.
ועוד הביא הרמב''ן ראיה שאם תאמר שאין דין בדיקה ולאחר זמן מטריפים א''כ אין לדבר סוף שאם לאחר כמה ימים יימצא הסכין פגומה יאסור את העוף ולכאורה ניתן לבאר כוונתו בתרי אנפי הראשונה שכיון שלאחר השחיטה אתה מתיר את הבהמה אי''ז מסתבר שלאחר זמן תחזור ותפסול שנמצא הפסק של הכשר כל ימיו בעמוד וחזור אבל לא משמע כן מלשון הרמב''ן שכתב שאין לדבר סוף אלא נראה שעצם זה שלאחר זמן יעשה ספק על עכשיו אין לדבר סוף.
אבל צ''ע מאד בדבריו שהלא מבואר בסוגיין בחציצה שאם אדם טבל ולאחר מכן נתעסק כל היום כולו בחציצה אתה פוסל למפרע ולכאורה גם שם נימא אין לדבר סוף.
לפי הרמב''ן [בדעת ר' הונא] היכא שנאבד האם הויא נבילה מהתורה.
לכאורה יש לדון האם הויא נבילה מהתורה היכא שנאבד ולכאורה כיון שהרמב''ן ביאר ששני הדינים של ר' הונא אותו דין יש להם ממילא תלוי בפלוגתת הראשונים שם [עיין לעיל סי' א] היכא שלא בדק האם נשחט רוב סימנין ולע''ע לא עיינתי בדעת הרמב''ן בזה.
אבל יעוין ברמב''ן שהקשה מהמשך דברי הגמרא שר' כהנא בדק בין אחד לאחד והגמרא שואלת מאי לאו למיפסל קמייתא ומשמע שאם ימצא פגום יפסל והלא לדבריו אפילו יאבד יהיה פסול והרמב''ן מבאר בתירוץ הראשון וז''ל אלא כיון דסכין בדוק הוא ומחמירנן למבדק ולמפסל אמרינן כי האי לישנא עכ''ל ופשטות כוונתו כיון שמהתורה הסכין בחזקת בדוק אלא שמדרבנן מחמירים שיש חיוב בדיקה מדרבנן שייך לקרוא למיפסל כיון שעצם החיוב בדיקה הוא הפסלות שמעיקר הדין היה צריך להיות כשר ולפי''ז מבואר שהויא נבילה מדרבנן ואילו בתירוץ השני שהבדיקה אליבא דר' הונא אינה יכולה לתקן כיון שאם ימצא פסול או אפילו ייאבד יהיה נבילה משא''כ לפי ר' חסדא זה מתקן את הבהמה כיון שתולים במפרקת עכ''פ לפי תירוץ זה אפש''ל שהוי דאוריתא וכן בתירוצו השלישי יעו''ש.
ביאור הסוגיא אליבא דהרמב''ן.
לפי רש''י כל הסוגיא אירי כשיש ריעותא כמה חוששים וכמה תולים שלפי ר' הונא חוששים באופן תמידי ואפילו אם אפשר לתלות בשיבור עצמות כיון שאי''ז יוודע לך תמיד חוששים שמא בעור נפגם ואילו לפי ר' חסדא כיון שאפשר לתלות בעצמות וחשיב וודאי כיון שיש בכוחם לפגום הרי יצאה מחזקת איסור.
אבל ברמב''ן מבואר להדיא שהטעם שר' הונא פוסל בשיבר בה עצמות כיון שלא בדק ולא בגלל שחסר בתלייה כיון שאף אם נתלה אין בדיקה כיון שיכול להיות שנפגם בעור ונפגם בעצם וכמבואר בדבריו להדיא ומאידך ר' חסדא ס''ל שאפילו אם לא בדק כשר שהרי אם תלייה מועלת רואים שלא צריך בדיקה.
עוד יוצא חילוק גדול בין רש''י לרמב''ן שר' כהנא הצריך לבדוק אחר כל בהמה ורש''י מבאר שס''ל כר' הונא והלכתא כוותיה שהרי רק בששיבר בה עצמות נפסק הלכה כר' חסדא אבל בלא שיבר הלכה כר' הונא אבל לפי הרמב''ן נדחו דברי ר' כהנא כיון שהגמרא פסקה בששיבר בה עצמות כר' חסדא ומבואר שאין דין בדיקה כלל וא''כ נדחו דברי ר' כהנא להלכה שמצריך בדיקה.
וקשה מאד בהבנת הסוגייא שהגמרא שואלת מתיב רבא לסיועי לר' הונא שבחציצה רואים שהספק מוציא מידי וודאי וצ''ע הלא גם ר' הונא יכול להסכים שאין ספק מוציא מידי וודאי אלא דס''ל שיש דין בדיקה ואף אם התליה טובה לא חשיב בדוק כיון שאפשר שנפגם גם מהעצמות וגם מהעור וא''כ במה זה מסייע לר' הונא וצ''ע.
ועוד יש לשאול לשיטת הרמב''ן מה ענין של בדיקה קודם השחיטה הלא החשש הוא בעור וא''כ מה עוזר בבדיקה שקודם שחיטה הלא קודם השחיטה נוגע בעור ובשלמא להרשב''א שיש דין לכתחילה לבדוק לאחר שחיטה אבל לפי הרשב''א מה ענין בבדיקה לאחר שחיטה וכמדומה שכבר הקשה הפנ''י וצע''ג.
[1] ויש לעיין מדוע צריך לומר שהורעה החזקת איסור של הבהמה הלא כיון שכל השאלה היתה שיהיה סמוך מיעוטא לחזקה וכיון שביאר הרא''ש שהמיעוט אינו מצוי ולכן א''א לסמוך סגי ומדוע צריך להוסיף שמעתה החזקת איסור נגרעה.
נאבד הסכין - דברי הרא''ש.
הרא''ש הביא שאם נאבד הסכין לאחר שחיטה כיון שלפני השחיטה הוא בדק אותו ונמצא כשר ולא נמצאה בו ריעותא לאחר מכאן הרי הוא כשר ולא אומרים שכיון שיש חזקת איסור צריך עד שיוודע לך וכאן אין ידיעה וודאית של כשרות וביאר הטעם שכיון שהמיעוט של הפגימות מהעור הוא לא מצוי ממילא יצאה מחזקת האיסור שלה וכיון שאין ריעותא כשר[1].
והביא הרא''ש שיש אומרים שאם נגע במפרקת צריך לבדוק ואם נאבד הסכין אסורה והרא''ש פליג וס''ל שלא תולים שהמפרקת פוגם, והביא דעת רש''י שיש דין בדיקה לכתחילה נמצא שיש שלוש שיטות שלא צריך לבדוק או שיש דין בדיקה לכתחילה או שאם נגע במפרקת פסול.
דעת הרמב''ן בנאבד הסכין.
הרמב''ן בסוגיין מבאר שאליבא דר' הונא אם נאבד הסכין שחיטתו פסולה ומביא שלוש ראיות לזה הראשונה שמבואר בגמרא שר' הונא שלשיטתו בהמה בחזקת איסור עומדת אלמא בדיקת סכין לר' הונא כבדיקת סימנין וכשם שבבדיקה האם שחט רוב סימנין אם לא בדק שחיטתו פסולה ה''נ אם לא בדק שחיטתו פסולה אע''פ שיש לחלק בינהם כיון שסכין קודם שחיטה היתה בדוקה אבל הרמב''ן מבאר שאין לחלק בינהם כיון שמבואר שר' הונא לשיטתו והדברים כפשטן צריכים ביאור .
ונראה שהרמב''ן לא למד כרש''י שר' הונא בא לומר שבהמה היא בחזקת איסור לגבי כל הספיקות עד שיוודע לך והגמרא נוקטת לדוגמא אם לא בדק שא''כ יש לחלק בסוגי הספיקות ולומר שבנאבד הסכין יהיה כשר כיון שהיה בדוק קודם אלא לפי הרמב''ן ר' הונא חידש שעד שיוודע לך זה חיוב בדיקה מיוחד לשני דינים לרוב סימנין ולבדיקת הסכין וממילא הרמב''ן אומר כיון שדברי ר' הונא אמורים על חיוב בדיקה של סימנים ופגימה וזה היוודע לך א''כ חיובם שווה שבלא נודע הוי נבילה.
ועוד הביא הרמב''ן ראיה שאם תאמר שאין דין בדיקה ולאחר זמן מטריפים א''כ אין לדבר סוף שאם לאחר כמה ימים יימצא הסכין פגומה יאסור את העוף ולכאורה ניתן לבאר כוונתו בתרי אנפי הראשונה שכיון שלאחר השחיטה אתה מתיר את הבהמה אי''ז מסתבר שלאחר זמן תחזור ותפסול שנמצא הפסק של הכשר כל ימיו בעמוד וחזור אבל לא משמע כן מלשון הרמב''ן שכתב שאין לדבר סוף אלא נראה שעצם זה שלאחר זמן יעשה ספק על עכשיו אין לדבר סוף.
אבל צ''ע מאד בדבריו שהלא מבואר בסוגיין בחציצה שאם אדם טבל ולאחר מכן נתעסק כל היום כולו בחציצה אתה פוסל למפרע ולכאורה גם שם נימא אין לדבר סוף.
לפי הרמב''ן [בדעת ר' הונא] היכא שנאבד האם הויא נבילה מהתורה.
לכאורה יש לדון האם הויא נבילה מהתורה היכא שנאבד ולכאורה כיון שהרמב''ן ביאר ששני הדינים של ר' הונא אותו דין יש להם ממילא תלוי בפלוגתת הראשונים שם [עיין לעיל סי' א] היכא שלא בדק האם נשחט רוב סימנין ולע''ע לא עיינתי בדעת הרמב''ן בזה.
אבל יעוין ברמב''ן שהקשה מהמשך דברי הגמרא שר' כהנא בדק בין אחד לאחד והגמרא שואלת מאי לאו למיפסל קמייתא ומשמע שאם ימצא פגום יפסל והלא לדבריו אפילו יאבד יהיה פסול והרמב''ן מבאר בתירוץ הראשון וז''ל אלא כיון דסכין בדוק הוא ומחמירנן למבדק ולמפסל אמרינן כי האי לישנא עכ''ל ופשטות כוונתו כיון שמהתורה הסכין בחזקת בדוק אלא שמדרבנן מחמירים שיש חיוב בדיקה מדרבנן שייך לקרוא למיפסל כיון שעצם החיוב בדיקה הוא הפסלות שמעיקר הדין היה צריך להיות כשר ולפי''ז מבואר שהויא נבילה מדרבנן ואילו בתירוץ השני שהבדיקה אליבא דר' הונא אינה יכולה לתקן כיון שאם ימצא פסול או אפילו ייאבד יהיה נבילה משא''כ לפי ר' חסדא זה מתקן את הבהמה כיון שתולים במפרקת עכ''פ לפי תירוץ זה אפש''ל שהוי דאוריתא וכן בתירוצו השלישי יעו''ש.
ביאור הסוגיא אליבא דהרמב''ן.
לפי רש''י כל הסוגיא אירי כשיש ריעותא כמה חוששים וכמה תולים שלפי ר' הונא חוששים באופן תמידי ואפילו אם אפשר לתלות בשיבור עצמות כיון שאי''ז יוודע לך תמיד חוששים שמא בעור נפגם ואילו לפי ר' חסדא כיון שאפשר לתלות בעצמות וחשיב וודאי כיון שיש בכוחם לפגום הרי יצאה מחזקת איסור.
אבל ברמב''ן מבואר להדיא שהטעם שר' הונא פוסל בשיבר בה עצמות כיון שלא בדק ולא בגלל שחסר בתלייה כיון שאף אם נתלה אין בדיקה כיון שיכול להיות שנפגם בעור ונפגם בעצם וכמבואר בדבריו להדיא ומאידך ר' חסדא ס''ל שאפילו אם לא בדק כשר שהרי אם תלייה מועלת רואים שלא צריך בדיקה.
עוד יוצא חילוק גדול בין רש''י לרמב''ן שר' כהנא הצריך לבדוק אחר כל בהמה ורש''י מבאר שס''ל כר' הונא והלכתא כוותיה שהרי רק בששיבר בה עצמות נפסק הלכה כר' חסדא אבל בלא שיבר הלכה כר' הונא אבל לפי הרמב''ן נדחו דברי ר' כהנא כיון שהגמרא פסקה בששיבר בה עצמות כר' חסדא ומבואר שאין דין בדיקה כלל וא''כ נדחו דברי ר' כהנא להלכה שמצריך בדיקה.
וקשה מאד בהבנת הסוגייא שהגמרא שואלת מתיב רבא לסיועי לר' הונא שבחציצה רואים שהספק מוציא מידי וודאי וצ''ע הלא גם ר' הונא יכול להסכים שאין ספק מוציא מידי וודאי אלא דס''ל שיש דין בדיקה ואף אם התליה טובה לא חשיב בדוק כיון שאפשר שנפגם גם מהעצמות וגם מהעור וא''כ במה זה מסייע לר' הונא וצ''ע.
ועוד יש לשאול לשיטת הרמב''ן מה ענין של בדיקה קודם השחיטה הלא החשש הוא בעור וא''כ מה עוזר בבדיקה שקודם שחיטה הלא קודם השחיטה נוגע בעור ובשלמא להרשב''א שיש דין לכתחילה לבדוק לאחר שחיטה אבל לפי הרשב''א מה ענין בבדיקה לאחר שחיטה וכמדומה שכבר הקשה הפנ''י וצע''ג.
[1] ויש לעיין מדוע צריך לומר שהורעה החזקת איסור של הבהמה הלא כיון שכל השאלה היתה שיהיה סמוך מיעוטא לחזקה וכיון שביאר הרא''ש שהמיעוט אינו מצוי ולכן א''א לסמוך סגי ומדוע צריך להוסיף שמעתה החזקת איסור נגרעה.