השיעור השבועי - העלון, הערות והארות (1)

[כהן]

כי ברכות השחר לפי השו"ע א"א לברך בעמידה, שכן נתקן על סדר הקימה.

לא משנה מה הסיבה.
זה 'סימן' שלא צריך ברכות השבח בעמידה.
עובדה שהיעב"ץ ועוד פוסקים סוברים שכן צריך ברכות השחר בעמידה - עיין כאן

 

[אור תורה]

לא משנה מה הסיבה.

מה הפירוש לא משנה מה הסיבה?.
זיל בתר טעמא, כיון שנסדר ע"פ סדר הקימה לא שייך לאומרו בעמידה דוקא, שפוקח עיניו מברך וכו'.
אכן יש סוברים לאומרו בעמידה, אבל יש פנים גם לצד הראשון וכאמור.

 

[כהן]

זיל בתר טעמא, כיון שנסדר ע"פ סדר הקימה לא שייך לאומרו בעמידה דוקא, שפוקח עיניו מברך וכו'.

ואת הברכות שכן שייך בעמידה, או יותר נכון 'עיקרן' בעמידה, כמו רוקע הארץ על המים, המכין מצעדי גבר ודומיהם - כן אומרים בעמידה????????

 

[אבני הכותל]

האם כשיש ב' פוסקים שאומרים לא לברך ועשרים לברך, ולמעשה אמרינן סב"ל, גם בזה יכול בקום ועשה להמשיך לאכול?
נראה פשוט וברור שלא. כיון שיש הבדל בין סב"ל במחלוקת שקולה לסב"ל ב'דוחק', שרק א"א לברך, אבל עיקר ההלכה היא כדעת רוב הפוסקים, ולכן א"א בקום ועשה להמשיך לאכול. בעיני הדבר פשוט מאוד, ולפ"ז גם כלפי מרן אמור להיות כך.

באמת? לא ידעתי. חשבתי שסב"ל זה אומר שאני לא יכול לברך מכל סיבה שהיא, וכל זמן שאני מתחשב בזה לעניין סב"ל אני כן יכול להמשיך ולאכול.
תודה על החידוש!

לענ"ד חידוש הרב @כהן לא מוכרח, וייתכן שאף בכה"ג יכול לאכול בלא לברך, כי סו"ס יש כאן ספק שמחמתו אינו מברך, ומימלא ל"ה נהנה בלא ברכה.

 

[כהן]

לענ"ד חידוש הרב @כהן לא מוכרח, וייתכן שאף בכה"ג יכול לאכול בלא לברך, כי סו"ס יש כאן ספק שמחמתו אינו מברך, ומימלא ל"ה נהנה בלא ברכה.

צריך להבין מה זה המושג המחודש 'סב"ל'.
המושג הזה לא בא 'לעקור' את כללי ההלכה הרגילים אלא לחדש 'לחשוש' ולא לברך במקום שלפי כללי ההלכה הרגילים היינו כן צריכים לפסוק כמו הצד השני, אולם משום חומר ברכה אין אנו פוסקים כן.

כשיש רוב ראשונים שמצריכים לברך - זה אומר שלפי דעתם אסור לאכול ללא ברכה. והמעט שסוברים של"צ לברך סוברים שמותר לאכול ללא ברכה.

עיקר ההלכה היא כהרוב, ואסור לאכול ללא ברכה.

כשאתה בא לברך לפני האכילה כאן מגיע סב"ל ואומר לך לחשוש לדעות האחרות ולא לברך.

זה לא יכול לעקור את הדין הפשוט בכל התורה דאזלינן בתר רובא גם במחלוקת הפוסקים, ובפרט כשזה רוב ניכר. והדברים פשוטים.

 

[משיב כהלכה]

מש"כ לחלוק על השמש ומגן שכתב שלא לברך (בשם ומלכות) על ברקים ורעמים כי אין בו מעשה, והקשה שא"כ גם ברכת החמה והלבנה וכו' לא יברך.
לכאו' באמת היה צ"ע גדול על מש"כ בשמש ומגן, ולא יתכן לפרש כפשוטו.
ולכאו' צ"ל שהכוונה היא לא "שאין מעשה" אלא שאין ממשות, והיינו שבברק ורעם אין ממשות שיכול לברך ע"ז. משא"כ בשאר ברכות הראיה שיש ממשות וע"ז מברך.

בשו"ת שמ"ש ומגן חלק ד אורח חיים סימן ו מדמה זאת לשמיטת כספים, "עי' בכף החיים או"ח סי' ח' אות ב', שכתב בשם הרמב"ן (בתשו' הרשב"א המיוחסות לרמב"ן), סי' קפ"ט דכל מצוה שאין בה מעשה כגון שמיטת כספים וכו' אין מברכין עליה, ע"ש. וא"כ בשמיעת רעמים וראיית הקשת אין בהם שום מעשה, ואין מברכין עליהם, או יברך בלי שם ומלכות, וא"כ מרוקו נהגו כהרמב"ן".

ובספר דברי שלום ואמת חלק ב' עמ' 45 הביא כמה טעמים למנהג: א. הברק והרעם מגיעים בהפתעה ויש לברך ברכה בכוונה ומתוך הכנה. ב. אם יתרגל לברך בשם ומלכות, אולי יברך בשירותים כששומע רעם. ג. אין פנאי לברך בישוב הדעת גם על הברק וגם על הרעם שמגיע מיד אחריו.

 

[מעל ההגיון]

האם כשיש ב' פוסקים שאומרים לא לברך ועשרים לברך, ולמעשה אמרינן סב"ל, גם בזה יכול בקום ועשה להמשיך לאכול?
נראה פשוט וברור שלא. כיון שיש הבדל בין סב"ל במחלוקת שקולה לסב"ל ב'דוחק', שרק א"א לברך, אבל עיקר ההלכה היא כדעת רוב הפוסקים, ולכן א"א בקום ועשה להמשיך לאכול. בעיני הדבר פשוט מאוד, ולפ"ז גם כלפי מרן אמור להיות כך.​

החילוק בין שני פוסקים לעשרים פוסקים יכול להיות נכון
אכן, לא מצינו לו מקור כלל וכלל

ועוד, דזיל בתר טעמא, הרי לכל טעם שמחמתו חוששים לסב"ל, לכאורה ודאי כ"ה אף בשני פוסקים כנגד עשרים (רוצה לומר: אפילו כקצת ממש כנגד הרבה ממש)

וכן מצינו בפוסקים שאם זו דעה יחידאה, אין לחוש לסב"ל
אמנם, לכאורה ג"ז צ"ב דמאי שנא
(ועוד, דלכאורה לעולם א"ז יחידאה ממש, כי תמיד יתכן שיש ולו עוד דעה אחת במהלך כל הדורות דס"ל נמי כיחידאה זה...)

ולכאורה גא"כ, הן הבו דלא להוסיף עלה, וכל כמה שזה לא יחידאה הן כבר יש לומר סב"ל​

 

[אברימי]

בשו"ת שמ"ש ומגן חלק ד אורח חיים סימן ו מדמה זאת לשמיטת כספים, "עי' בכף החיים או"ח סי' ח' אות ב', שכתב בשם הרמב"ן (בתשו' הרשב"א המיוחסות לרמב"ן), סי' קפ"ט דכל מצוה שאין בה מעשה כגון שמיטת כספים וכו' אין מברכין עליה, ע"ש. וא"כ בשמיעת רעמים וראיית הקשת אין בהם שום מעשה, ואין מברכין עליהם, או יברך בלי שם ומלכות, וא"כ מרוקו נהגו כהרמב"ן".

ראיתי זאת קודם שכתבתי, ועכ"פ כתבתי מה שכתבתי בכדי ללמד זכות על הגאון זצ"ל.

א. הברק והרעם מגיעים בהפתעה ויש לברך ברכה בכוונה ומתוך הכנה.

ברצינות?! זה נראה לך סיבה לא לברך?!
זה כמו סברא לא לברך ברכת המפיל (קודם חצות) כי חושש שמא ידבר.
בוא נעקור את כל התורה וזהו.
גם לא יברך ברכת הנהנין שמא יפול המאכל וימאס...
(איפה כתוב שעדיף לא לברך ברכה מאשר לברך בלי הכנה?!)

ב. אם יתרגל לברך בשם ומלכות, אולי יברך בשירותים כששומע רעם.

גוזרים גזירות מדעתנו?!
שמענו שהעירו על מש"כ המשנ"ב (סי' ר"ל ס"ק ז') לומר למי שמתעטש "לישועתך קיויתי ה'", שיש חשש שיאמר כן גם בבית הכסא, (מנהגי החת"ס פ"א אות מ"ו), אבל בגלל זה לא לברך ברכה?!

ג. אין פנאי לברך בישוב הדעת גם על הברק וגם על הרעם שמגיע מיד אחריו.

גם אין לי פנאי לברך על ההלל כשכולם כבר התחילו, וגם לומר תחנון כשהארכתי בשמו"ע. (ואפשר להאריך בדוגמאות, אבל הדברים פשוטים).
בבקשה לא לעשות ליצנות מההלכה.
שמענו סברות וכד', אבל לא להביא דברים הנוגדים את ההיגיון ההלכתי!

 

[כהן]

החילוק בין שני פוסקים לעשרים פוסקים יכול להיות נכון
אכן, לא מצינו לו מקור כלל וכלל

למה לי קרא, סברא הוא.

 

[אור תורה]

ואת הברכות שכן שייך בעמידה, או יותר נכון 'עיקרן' בעמידה, כמו רוקע הארץ על המים, המכין מצעדי גבר ודומיהם - כן אומרים בעמידה????????

ואת הברכות שכן שייך בישיבה, או יותר נכון עיקרן בשכיבה או בישיבה, כמו פוקח עורים, מתיר אסורים - כן אומרים בשכיבה ??????
אלא שאין ראיה מברכות השחר.

 

[משיב כהלכה]

ראיתי זאת קודם שכתבתי, ועכ"פ כתבתי מה שכתבתי בכדי ללמד זכות על הגאון זצ"ל.

מי כמוני חסיד שלו, אבל גם ראשונים כמלאכים מעירים אחד לשני על טעויות, וכן תנאים ואמוראים.

 

[אברימי]

ואת הברכות שכן שייך בעמידה, או יותר נכון 'עיקרן' בעמידה, כמו רוקע הארץ על המים, המכין מצעדי גבר ודומיהם - כן אומרים בעמידה????????

נדר שהותר מקצתו הותר כולו.
כיון שסו"ס א"א לברך הכל בעמידה, א"א לחלק ולברך רק חלק.
או שמברכים בעמידה או לא.
כמו שבתקיעת שופר יש סברא לברך בישיבה כדי שלא תהיה הברכה יותר מהמצווה, אבל בוודאי גם לסוברים לברך בישיבה לא יברכו שהחיינו בעמידה.

 

[אברימי]

מי כמוני חסיד שלו, אבל גם ראשונים כמלאכים מעירים אחד לשני על טעויות, וכן תנאים ואמוראים.

עדיין, זו לא "טעות" בשיקול דעת וכד' או חוסר שימת לב לדעה של פוסק.
זה דבר שמעורר יותר מדי תמיהה...
יש "קושיות" על רבנים, אבל בד"כ לא אומרים שנעלם מהרב עובדיה גמרא מפורשת על הסוגיא וכד'.
יש גבול עד כמה אפשר לתלות "טעות" ברבנים.
ואם ריק הוא - מכם הוא ריק.

 

[אור תורה]

ובספר דברי שלום ואמת חלק ב' עמ' 45 הביא כמה טעמים למנהג: א. הברק והרעם מגיעים בהפתעה ויש לברך ברכה בכוונה ומתוך הכנה. ב. אם יתרגל לברך בשם ומלכות, אולי יברך בשירותים כששומע רעם. ג. אין פנאי לברך בישוב הדעת גם על הברק וגם על הרעם שמגיע מיד אחריו.

לא יאומן כי יסופר. אני לא יודע איך מגיבים לסברות וטעמים מעין אלו שבאים לעקור דינא דגמ'.

למה חכמי התלמוד לא חשבו על והטעמים הללו.

אולי בזמן חז"ל, הברק והרעם לא באו בהפתעה... או שהיו הם מלאכים שלא נכנסו לבית הכסא...

אתמהה.

אגב. מי המחבר של הספר הזה.

 

[כהן]

נדר שהותר מקצתו הותר כולו.

וכיון שהותר מקצתו [לגבי ברכות השחר] הותר כולו [לגבי כל ברכות השבח]...

ואת הברכות שכן שייך בישיבה, או יותר נכון עיקרן בשכיבה או בישיבה, כמו פוקח עורים, מתיר אסורים - כן אומרים בשכיבה ??????

'שכיבה' זה לא 'חיוב', זה 'היתר', אם 'אפשר' לומר בשכיבה - אפשר לומר 'גם' בישיבה 'לכתחלה'.
אולם לפי הדעות שצריך 'עמידה לכתחלה' - היו צריכים לברך מה שאפשר בעמידה, ופשוט.

 

[אברימי]

וכיון שהותר מקצתו [לגבי ברכות השחר] הותר כולו [לגבי כל ברכות השבח]...

תוכל בבקשה להגיב עניינית?

 

[כהן]

תוכל בבקשה להגיב עניינית?

התגובה הנ"ל ממש ענינית.
אתה עונה לא עניני.
המצאת סברא שאין בה ממש לחלק בין ברכות השחר לברכות הרעמים. לא כתבת מה הסברא.
לאחר מכן אתה ממציא חילוקים בתוך ברכות השחר, הותר מקצתו הותר כולו.
זה ממש לעשות צחוק מההלכה.
אז אם זה הרמה - התשובות הם בהתאם...
אם יש לך איזה תשובות אמיתיות לחילוק בין ברכות השחר לשאר ברכות השחר - נוכל להמשיך לדון.
הבאתי מקורות ברורים שמשוים ביניהם ואין אחד שמחלק ביניהם.
על המחלק להביא ראיה ולא על מי שמשוה אותם כפי שהשוו הפוסקים.

 

[משיב כהלכה]

לא יאומן כי יסופר. אני לא יודע איך מגיבים לסברות וטעמים מעין אלו שבאים לעקור דינא דגמ'.

למה חכמי התלמוד לא חשבו על והטעמים הללו.

אולי בזמן חז"ל, הברק והרעם לא באו בהפתעה... או שהיו הם מלאכים שלא נכנסו לבית הכסא...

אתמהה.

אגב. מי המחבר של הספר הזה.

המחבר הוא הגאון הישיש רבי שלמה טולדנו, וקילסוהו גדולים.

ויש הבדל גדול בין לימוד זכות על מנהג מדורי דורות שנהגו בו גדולים, לבין פסק הלכה לכתחילה. והוא לא יחידאה בזה, גם בספר פתח הדביר (ח"ב סי' רכ"ז) דיבר על מנהג הספרדים שלא לברך ברכות אלו בשם ומלכות וכתב ליישב שברכה זו מיוחדת ויש לה תנאים שצריך לברך מיד, ומספיק ברכה אחת כל שלא נתפזרו העננים, ולכן תיקנו שלא לברך בשם ומלכות, וסמכו על הראב"ד שסובר שלא מברכים ברכות אלה בשם ומלכות, אע"פ שלא פוסקים כמותו אבל כאן יש חשש ברכה לבטלה.

ובמאירי הסכים לדברי הראב"ד שברכות אלה כולם בלא שם ומלכות.

הרי את כל הליצנות שבדבריך יכולת לכתוב על דברי הרמ"א באו"ח סי' תרל"ט סעיף ב' שלימד זכות על המנהג לא לישון בסוכה (הפתעה, זה לא רק חב"ד אלא מנהג פשוט באשכנז בזמן הרמ"א) ולא ראה צורך למחות במקילים:

"ומה שנוהגין להקל עכשיו בשינה שאין ישנים בסוכה רק המדקדקין במצות - יש אומרים משום צינה דיש צער לישן במקומות הקרים (מרדכי פרק הישן). ולי נראה משום דמצות סוכה איש וביתו איש ואשתו כדרך שהוא דר כל השנה. ובמקום שלא יוכל לישן עם אשתו שאין לו סוכה מיוחדת פטור".

לא יאומן כי יסופר. אני לא יודע איך מגיבים לסברות וטעמים מעין אלו שבאים לעקור דינא דאורייתא.

למה חכמי התלמוד לא חשבו על הטעמים הללו?

אולי בזמן חז"ל, האיש והאשה היו ישנים בבתים נפרדים... או שהיו הם מלאכים שלא צריכים לישון יחד...

אתמהה.

(לא המשכתי לשאול מי המחבר, כי מן הסתם את הרמ"א והמרדכי אתה מכיר).

 

[משיב כהלכה]

עדיין, זו לא "טעות" בשיקול דעת וכד' או חוסר שימת לב לדעה של פוסק.
זה דבר שמעורר יותר מדי תמיהה...
יש "קושיות" על רבנים, אבל בד"כ לא אומרים שנעלם מהרב עובדיה גמרא מפורשת על הסוגיא וכד'.
יש גבול עד כמה אפשר לתלות "טעות" ברבנים.
ואם ריק הוא - מכם הוא ריק.

מסוף דבריך לא הבנתי אם לנו אתה או לצרינו.

לא מדובר כאן בהעתקה של קטע היתולי על שני עמודים שלמים כמו תכלא דפזלון, באופן ש"מעורר יותר מדי תמיהה", אלא לכל היותר טעות בסברא.

לא אומרים שנעלם מהגר"ע גמרות מפורשות? ואם נעלם ממנו מה שכתב הוא בעצמו?

רק בענין פאה נכרית אני יכול לפרוש בפניך שמונה סתירות מיניה וביה בשו"ת יביע אומר, בכל הטעמים שכתב לאסור, ובמקומות אחרים דחה אותם והתיר. והביא ראיה מהערוך לאסור פאה, ונעלם ממנו דברי הערוך עצמו שהפאה לא כיסתה כלל את הראש אלא רק הקיפה אותו וא"כ בוודאי שלא הוי כיסוי (מה גם שאין זה הערוך אלא מוסף הערוך). והביא ראיה מהב"ש ומהר"י קצנלנבוגן לאסור פאה, כאשר הם אוסרים גם מטפחת בחדא מחתא. ודחה את הרמ"א בקש שהתיר רק לק"ש, ונעלם ממנו "דרכי משה" מפורש שהתיר לא רק לק"ש. וכתב על שו"ת פני יצחק שהתיר רק בחצר כאשר מפורש בדבריו גם בשאלה וגם בתשובה שהתיר ברשות הרבים. והביא ראיה להיתר הבתולות מדברי הראשונים לק"ש, ולא הביא את הראשונים שכתבו כן במפורש וחלק מהם הזכיר הוא בעצמו באותה תשובה. שלח את המעיין לעיין בדברי החיד"א בברכי יוסף שלכאורה אסר, ונעלם ממנו מה שכתב החיד"א בשו"ת חיים שאל (סי' ח'), שאם אינו כותב "וכן עיקר" אין ללמוד מדבריו שהכריע מאומה.

כל זה רק בתשובה אחת!

עכ"פ, כפי שכתבתי, הגר"ש משאש בא ללמד זכות על המנהג מדורי דורות, וכנראה נתלה בטעם כל דהוא ואע"פ שאפשר להקשות עליו משאר ברכות השבח, הרואה קשת ומקום שנעשה לו נס.

והגר"ש משאש אינו יחידאה בזה, אלא כן כתב בקיצור שו"ע טולדנו (סי' קי"ג אות א'), ובשו"ת יפה שעה (סי' כ"ג), ובכף החיים (ס"ק א' שם), ובבן איש חי (פרשת עקב ט"ז), ובשו"ת ישכיל עבדי (ח"ז דף שי"ז) שזה מנהג הספרדים, ובספר טהרת המים (מערכת ב' אות כ"ו), וכן מנהג תוניס כפי שהעיד הגר"מ מאזוז (כ"כ בספר עלי הדס).

ובילקוט שמ"ש (כעין חיבור ילקוט יוסף, על ספרי הגר"ש משאש) העיד ששאל את הגר"ש משאש לטעם הדבר וענה לו שכך מנהג אבותינו וטעם הדבר לא נודע לו.

והכלל העולה שאין מניעה מדינא לברך והרוצה לברך בשם ומלכות רשאי ויש לו על מי לסמוך.

 

[משיב כהלכה]

גם אין לי פנאי לברך על ההלל כשכולם כבר התחילו, וגם לומר תחנון כשהארכתי בשמו"ע. (ואפשר להאריך בדוגמאות, אבל הדברים פשוטים).
בבקשה לא לעשות ליצנות מההלכה.

הסברא שכתבת, היא עצמה ליצנות. אבל לגבי ברכות הברק והרעם זה מילתא בטעמא.