בדין מחילת חוב שהתבררה כמקח טעות מחמת "חזרת השטר" לאחר פירעונו
גוף השאלה:
מעשה בנדבן מארה"ב שמסר לרב פלוני צ'קים דחויים בסכום עתק עבור לומדי תורה. מחמת דוחק השעה, פנה הרב לבעל גמ"ח וביקשו להלוות לאברכים את הסכום לאלתר. הרב הוסיף והנחה את בעל הגמ"ח: "אמור לאברכים שייתכן וחובם יימחל", בהסתמכו על השטרות שבידו.
לימים, מסר הרב את הצ'קים לבעל הגמ"ח כפירעון. הצ'קים הופקדו בבנק, המעות התקבלו בחשבון, ובעקבות כך הודיע בעל הגמ"ח לאברכים כי חובם נמחל כליל מכוח תרומת הגביר. אולם, כעבור מספר חודשים – ובהתאם לחוקי הבנקאות בארה"ב המאפשרים ביטול צ'ק או חזרתו מחמת פשיטת רגל ואי-כיסוי עד חצי שנה מיום הפירעון – נמשכו המעות בחזרה מחשבון הגמ"ח והצ'קים חזרו בגין פשיטת רגל של הגביר.
לפיכך יש לדון ולהעמיק:
א. אחריות הרב כ"מוציא הוצאות על פיו": האם אמירת הרב לבעל הגמ"ח שיאמר לאברכים ש"ייתכן וחובם יימחל" יוצרת עליו אחריות אישית? מחד, הרב לא הבטיח פירעון מנכסיו, אך מאידך, על פיו פעל בעל הגמ"ח ושינה את מצב הלווים. האם יש כאן דין "מראה דינר לשולחני ונמצא רע" (ב"ק צט:, חו"מ סי' י"ד), שהרי הציג שטר שנראה כנכס בטוח והתברר כמשענת קנה רצוץ?
ב. דין "ערב" בכהאי גוונא: האם יש לראות בבקשת הרב מהגמ"ח להלוות לאברכים משום דין "ערב של שעת מתן מעות", ואף שלא קנו מידו, התחייב מדין "בההיא הנאה דקא מהימן ליה". ויש לעיין אם התחייבות זו פקעה ברגע שהצ'ק נפרע בבנק לראשונה, או שמא כל עוד קיימת חשיפה משפטית לחזרת הצ'ק, לא פקעה ערבותו.
הסיכום: על מי מוטלת החובה להשיב את המעות לגמ"ח – על האברכים שחובם נמחל בטעות, או על הרב שבדיבורו גרם להוצאת הממון ולביטול השעבוד?
גוף השאלה:
מעשה בנדבן מארה"ב שמסר לרב פלוני צ'קים דחויים בסכום עתק עבור לומדי תורה. מחמת דוחק השעה, פנה הרב לבעל גמ"ח וביקשו להלוות לאברכים את הסכום לאלתר. הרב הוסיף והנחה את בעל הגמ"ח: "אמור לאברכים שייתכן וחובם יימחל", בהסתמכו על השטרות שבידו.
לימים, מסר הרב את הצ'קים לבעל הגמ"ח כפירעון. הצ'קים הופקדו בבנק, המעות התקבלו בחשבון, ובעקבות כך הודיע בעל הגמ"ח לאברכים כי חובם נמחל כליל מכוח תרומת הגביר. אולם, כעבור מספר חודשים – ובהתאם לחוקי הבנקאות בארה"ב המאפשרים ביטול צ'ק או חזרתו מחמת פשיטת רגל ואי-כיסוי עד חצי שנה מיום הפירעון – נמשכו המעות בחזרה מחשבון הגמ"ח והצ'קים חזרו בגין פשיטת רגל של הגביר.
לפיכך יש לדון ולהעמיק:
א. אחריות הרב כ"מוציא הוצאות על פיו": האם אמירת הרב לבעל הגמ"ח שיאמר לאברכים ש"ייתכן וחובם יימחל" יוצרת עליו אחריות אישית? מחד, הרב לא הבטיח פירעון מנכסיו, אך מאידך, על פיו פעל בעל הגמ"ח ושינה את מצב הלווים. האם יש כאן דין "מראה דינר לשולחני ונמצא רע" (ב"ק צט:, חו"מ סי' י"ד), שהרי הציג שטר שנראה כנכס בטוח והתברר כמשענת קנה רצוץ?
ב. דין "ערב" בכהאי גוונא: האם יש לראות בבקשת הרב מהגמ"ח להלוות לאברכים משום דין "ערב של שעת מתן מעות", ואף שלא קנו מידו, התחייב מדין "בההיא הנאה דקא מהימן ליה". ויש לעיין אם התחייבות זו פקעה ברגע שהצ'ק נפרע בבנק לראשונה, או שמא כל עוד קיימת חשיפה משפטית לחזרת הצ'ק, לא פקעה ערבותו.
הסיכום: על מי מוטלת החובה להשיב את המעות לגמ"ח – על האברכים שחובם נמחל בטעות, או על הרב שבדיבורו גרם להוצאת הממון ולביטול השעבוד?
