חורבן בית המקדש - מאמר

[חכם בן שושן]

כולם יודעים לומר שחורבן הבית אינו חורבנם של עצים ואבנים בעלמא, הוא משהו עמוק ואישי הרבה יותר, אבל על פי רוב קשה למצוא הגדרות ברורות אליו, מה בדיוק אנחנו מפסידים כעת? מה העולם חסר. מטבע הדברים קשה להגדיר את מה שאין - כי, כמובן, מעולם לא הרגשנו אותו, אבל תמיד אפשר לנסות. ברור שהרבה יותר פשוט להצטער על דבר יודעים מהו.
קריאה, אפילו שיטחית, של פרשות המשכן מעוררת תמיהה גדולה ועקרונית, מה ההרחבה המאוד מוגזמת הזו? מה בדיוק חשוב ומרכזי בידיעה ש"משוקדים כפתוריה ופרחיה"? מה קרה שכל כך אכפת לנו מהאורך והרוחב והחומרים? מה היה חסר לנו אם זה היה תורה שבעל פה? ובכלל, למה זה מהותי כל כך?
אנחנו מבינים שבית המקדש עניינו פשוט "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", אני מבין שיש עניין של "לפאר ולרומם את בית א'לוהינו", אבל מה פתאום העניין הזה נהיה מרכזי יותר מהדבר עצמו? מה פתאום הוא תופס חלק מרכזי כל כך?
וזה לא שאלה של מה בכך, כל התורה כולה מטיפה להתנתקות מהחומר, לפרישות והרחקה מהעולם הזה, אין לנו חפץ ועניין בחיצוניות, בחומר, במוטות זהב וכסף, והנביאים יאריכו בזה עוד המון, ופתאום באה התורה ובעקשנות יוצאת מן הכלל דורשת, זהב כסף ונחושת, תכלת וארגמן ותולעת שני ושש ועיזים, זה דבר מוזר מאוד, יש שיאמרו שהוא זר לרוח היהדות של ימינו, שאנשי דורינו כמעט לא יוכלו לתפוס דבר כזה.
זה שאלה שהציקה לי לא מעט, וחשבתי עליה הרבה, והנוסחה שהגעתי אליה בע"ה היא כזו: אנחנו יודעים שבית המקדש הוא מקום חיבור שמים וארץ, אבל אנו רגילים להתמקד בחלק של השמים, מקום שהשמים יורדים על הארץ, אבל אנחנו שוכחים שיש גם כלה, שגם הארץ הוא חלק מהותי מהעניין.
הארץ היא מהותית בבית המקדש, גזל וקניין, בן סורר ומורה ועיר הנידחת, הם דברים שיכולים להתקיים כרעיון ואין לנו שום עניין שיתקיימו במציאות, התורה לא חסרה דבר אם מעולם לא תתקיים במציאות פרשת "צרות צרותיהן עד סוף העולם", אבל בית המקדש הוא דבר שרק הקיום המציאותי שלו חשוב, אין דבר כזה 'רעיון' של בית המקדש, כי בית המקדש אינו רעיון, הוא שינוי של המציאות.
כיום, אנחנו חיים ביהדות של רעיונות, של ניתוק מובנה בין התורה למציאות, עולם שיש דיבורים של אמונה ודיבורים של תכלס', שיש את מלכי הרוחניות ואת מלכי החומר, ויש כבוד לאילו וכבוד ואילו, אבל בעולם שיש בו בית מקדש אין חלוקה כזו, הרוח היא חלק מן העולם ממש כמו החומר, רואים אותה בעיניים בהיכלות של זהב ובבהמות שחוטות, האמונה אינה רעיון אמורפי ושכינת ה' היא דבר מוחשי וממשי.

 

[איתן]

כיום, אנחנו חיים ביהדות של רעיונות, של ניתוק מובנה בין התורה למציאות, עולם שיש דיבורים של אמונה ודיבורים של תכלס', שיש את מלכי הרוחניות ואת מלכי החומר, ויש כבוד לאילו וכבוד ואילו, אבל בעולם שיש בו בית מקדש אין חלוקה כזו, הרוח היא חלק מן העולם ממש כמו החומר, רואים אותה בעיניים בהיכלות של זהב ובבהמות שחוטות, האמונה אינה רעיון אמורפי ושכינת ה' היא דבר מוחשי וממשי.

דברים יפים.
אולי אפשר להשלים קצת: הניתוק המובנה העכשווי בין התורה למציאות, אינו אלא באשמת המציאות.
כשהמציאות חומרית וחסרה וחרבה כמו של היום, התורה אינה יכולה לשכון בתוכה, כי המציאות השפלה מושכת את האדם לחומר.
במציאות של עולם עם ביהמ"ק, המציאות עצמה מתעלה, וממילא היא 'מסתנכרנת' עם התורה כראוי.
בעולם של היום, ליהנות מהטבע כראוי, זה מושך בהכרח לחומר ולעביות.
בעולם של ביהמ"ק, ההנאה מהטבע היא השלמה ראויה לטבעו של העולם ושל האדם. מלא כל הארץ כבודו.
ונמצא שזה חלק מהחורבן, שאין אנו יכולים להשתמש מן העולם כראוי, ובהכרח לנו לנתק ככל האפשר את התורה מהמציאות.

 

[חכם בן שושן]

דברים יפים.

אולי אפשר להשלים קצת: הניתוק המובנה העכשווי בין התורה למציאות, אינו אלא באשמת המציאות.
כשהמציאות חומרית וחסרה וחרבה כמו של היום, התורה אינה יכולה לשכון בתוכה, כי המציאות השפלה מושכת את האדם לחומר.
במציאות של עולם עם ביהמ"ק, המציאות עצמה מתעלה, וממילא היא 'מסתנכרנת' עם התורה כראוי.
בעולם של היום, ליהנות מהטבע כראוי, זה מושך בהכרח לחומר ולעביות.
בעולם של ביהמ"ק, ההנאה מהטבע היא השלמה ראויה לטבעו של העולם ושל האדם. מלא כל הארץ כבודו.
ונמצא שזה חלק מהחורבן, שאין אנו יכולים להשתמש מן העולם כראוי, ובהכרח לנו לנתק ככל האפשר את התורה מהמציאות.

אמת, ויש הרבה הרחבה ומורכבות בזה.