הידיעה בטהרת השמן שלא נטמא בהיסט

בית יוסף להבה

חבר קבוע
הצטרף
20/10/25
הודעות
271
הנה הב"ח בסימן תרע כתב ליישב קושית התוספות כיצד ידעו שהשמן לא נטמא בהיסט, וכתב ליישב וזה לשונו: ואפשר עוד לומר שהיה פיו צר שאינו יכול להכניס בו אצבעו וכיון שאי אפשר ליטמא במגע בעודו בכלי אינו מיטמא נמי בהיסט דלהכי אפקיה רחמנא להיסט בלשון נגיעה לומר לך שכל שאינו מיטמא במגע אינו מיטמא בהיסט (שבת פד ב רש"י ד"ה ודין הוא). עד כאן דבריו.
והובאו דבריו בכמה אחרונים, ועד אחרון בשו"ת אור לציון חלק ד'.
ותמוה לי מאד, דמשמע דכל מה שאינו נטמא באופן זה הוא הכלי, מפני שאינו ראוי לנגיעת פנים, וכלי חרס אינו מיטמא מגבו, אבל לגבי השמן שהוא עצמו ניסט על ידי הסטת הכלי למה שלא ייטמא.
ובעיני היא תימה רבה מאד, ואשמח לשמוע את דעתם של חכמי ורבני הפורום בזה.
 
לכאו' - כל מה שכלי חרס מטמא בהיסט, זהו משום שנחשב כאילו נוגע בתוכו, כי הוזיז את כולו, אבל עד כמה שלא שייך ליגוע בתוכו, לא מטמא ע"י היסט.
ומהאי טעמא גם השמן לא נטמא בהיסט, שאף שהסיט את השמן, מ"מ לא שייך לומר שנחשב כאילו נגע בו, כיוון שלא שייך ליגוע בתוכו.
 
ותמוה לי מאד, דמשמע דכל מה שאינו נטמא באופן זה הוא הכלי, מפני שאינו ראוי לנגיעת פנים, וכלי חרס אינו מיטמא מגבו, אבל לגבי השמן שהוא עצמו ניסט על ידי הסטת הכלי למה שלא ייטמא.
אינני יודע מה כוונתכם, אם כוונתכם דתכולת כלי החרס חשיב בא לכלל מגע גם כשפיו צר - על ידי הסטת הכלי ונגיעה השמן והחזרה לתוכו הרי שכיוונת לדברי מהר"ש עמאר (רבה של מרקש במאה הי"ח למניינם), שביאר שגם אם היה פיו צר צ"ל שהיה חתום בקרקע וכדברי התוס'. כמובא ב"טעמי הלכות" כתב יד על סימן תרע (וכמדומה שנדפס לאחרונה בתורת מראכש על הרה"ג יוסף פרץ שליט"א).
 
הנה הב"ח בסימן תרע כתב ליישב קושית התוספות כיצד ידעו שהשמן לא נטמא בהיסט, וכתב ליישב וזה לשונו: ואפשר עוד לומר שהיה פיו צר שאינו יכול להכניס בו אצבעו וכיון שאי אפשר ליטמא במגע בעודו בכלי אינו מיטמא נמי בהיסט דלהכי אפקיה רחמנא להיסט בלשון נגיעה לומר לך שכל שאינו מיטמא במגע אינו מיטמא בהיסט (שבת פד ב רש"י ד"ה ודין הוא). עד כאן דבריו.
והובאו דבריו בכמה אחרונים, ועד אחרון בשו"ת אור לציון חלק ד'.
ותמוה לי מאד, דמשמע דכל מה שאינו נטמא באופן זה הוא הכלי, מפני שאינו ראוי לנגיעת פנים, וכלי חרס אינו מיטמא מגבו, אבל לגבי השמן שהוא עצמו ניסט על ידי הסטת הכלי למה שלא ייטמא.
ובעיני היא תימה רבה מאד, ואשמח לשמוע את דעתם של חכמי ורבני הפורום בזה.
ישנו יסוד שמביאים בשם ר' מאיר שמחה בעל האור שמח [בשבת שם] חיפשתי כעת ולא מצאתי אם יש לכת"ר אוצר החכמה בטח ימצא בקלות.
והוא שכל המושג היסט זהו רק אם הכוח היחיד שמניע הוא האדם הטמא, אך אם יש כלי שנע ונד במים והזב מניד אותו חזק יותר, הואיל וגם בלעדיו הוא היה מוסט אי"ז היסט.
יתכן לומר שגם כאן פשיטא ליה להב"ח שהמניע את השמן הוא גם הכלי [שהרי אלמלא הכלי ודאי היה נשפך] וגם האדם, וא"כ לא שייך מעיקרא טומאת היסט אלא רק אם נאמר שהכלי נטמא בהיסט שאז האדם מסיט את הכלי ואת השמן שבתוכו, ולכן הקשו התוס', אך אם יצא הכלי מפרשת היסט וכדברי רש"י בשבת שם, א"כ שוב הוא דבר חיצוני ולא חלק מהדבר הנטמא, ועל כן הוא כוח נוסף שנפרד מהטמא המסיט ואין כאן טומאת היסט.
הדברים מחודשים כמובן ודקים קצת, אבל נראה לענ"ד ישר ונכון.
 
לכאו' - כל מה שכלי חרס מטמא בהיסט, זהו משום שנחשב כאילו נוגע בתוכו, כי הוזיז את כולו, אבל עד כמה שלא שייך ליגוע בתוכו, לא מטמא ע"י היסט.
ומהאי טעמא גם השמן לא נטמא בהיסט, שאף שהסיט את השמן, מ"מ לא שייך לומר שנחשב כאילו נגע בו, כיוון שלא שייך ליגוע בתוכו.
לפי זה יצא שכל דבר שנמצא בתוך דבר אחר אינו בא לכלל מגע, וזה דבר מחודש שלא שמעתי דוגמתו. ומכאן עצמו ראיה, שהרי השמן היה חתום, ולא היה בר מגע כלל.
 
אינני יודע מה כוונתכם, אם כוונתכם דתכולת כלי החרס חשיב בא לכלל מגע גם כשפיו צר - על ידי הסטת הכלי ונגיעה השמן והחזרה לתוכו הרי שכיוונת לדברי מהר"ש עמאר (רבה של מרקש במאה הי"ח למניינם), שביאר שגם אם היה פיו צר צ"ל שהיה חתום בקרקע וכדברי התוס'. כמובא ב"טעמי הלכות" כתב יד על סימן תרע (וכמדומה שנדפס לאחרונה בתורת מראכש על הרה"ג יוסף פרץ שליט"א).
יש בדבריך תוספת בקושיא שצריכה להיות אפשרות לגעת בשמן, וזה על דרך מה שכתב הרב @במערבא אמרי ואתה מוסיף לדחות שיש אפשרות לגעת בשמן עצמו. אבל אליבא דאמת עיקר מה שקשה לי, שלא מצאנו אלא שהכלי לא נטמא, אבל מה שנמצא בתוכו מעולם לא נזכר שאינו מטמא, מפני שהוא עצמו ניסט, ומה שיש מפריעים חיצוניים באותה השעה להסטתו, אפילו אם הכלי סתום וחתום לגמרי ודאי שהוא מטמא.
 
ישנו יסוד שמביאים בשם ר' מאיר שמחה בעל האור שמח [בשבת שם] חיפשתי כעת ולא מצאתי אם יש לכת"ר אוצר החכמה בטח ימצא בקלות.
והוא שכל המושג היסט זהו רק אם הכוח היחיד שמניע הוא האדם הטמא, אך אם יש כלי שנע ונד במים והזב מניד אותו חזק יותר, הואיל וגם בלעדיו הוא היה מוסט אי"ז היסט.
יתכן לומר שגם כאן פשיטא ליה להב"ח שהמניע את השמן הוא גם הכלי [שהרי אלמלא הכלי ודאי היה נשפך] וגם האדם, וא"כ לא שייך מעיקרא טומאת היסט אלא רק אם נאמר שהכלי נטמא בהיסט שאז האדם מסיט את הכלי ואת השמן שבתוכו, ולכן הקשו התוס', אך אם יצא הכלי מפרשת היסט וכדברי רש"י בשבת שם, א"כ שוב הוא דבר חיצוני ולא חלק מהדבר הנטמא, ועל כן הוא כוח נוסף שנפרד מהטמא המסיט ואין כאן טומאת היסט.
הדברים מחודשים כמובן ודקים קצת, אבל נראה לענ"ד ישר ונכון.
לא נראה לי שיש שייכות בין מה שאתה מצטט בשם האור שמח לזה, שם מדובר שתנועה נוצרת מחמת דבר אחר, כאן הוא המסיט את הכלי ומכח הסטתו ניסט גם השמן.
 
לפי זה יצא שכל דבר שנמצא בתוך דבר אחר אינו בא לכלל מגע, וזה דבר מחודש שלא שמעתי דוגמתו. ומכאן עצמו ראיה, שהרי השמן היה חתום, ולא היה בר מגע כלל.
אחר מחשבה יש מקום לומר ברוח דבריו של הרב במערבא אמרי בשינוי נוסח קצת, שהרי רש"י כתב דאפקיה רחמנא להיסט בלשון מגע לומר לך כל שאין בו מגע אין בו היסט, ושם מביא מה שאמרו בחולין כיו"ב על משא את שבא לכלל מגע בא לכלל משא, והב"ח לומד שהכוונה בא לכלל מגע בפועל, ומכיון שבשמן אי אפשר לגעת בפועל, הרי שלא שייך בו היסט, ואילו כת"ר לומד שהכוונה בא דרך כלל לכלל מגע, אבל לא בפועל בצורה זו, ומנין?
 
כבוד תורתי אמר שלא מצאנו מעבר לזה, והמילה היחידה שנמצאה בגמרא הוא שפכים קטנים אינם מטמאים. ולדעתי זה עיקר התימה כי אין מקור ליותר מזה. אבל גם אילו איתא לדבריו של הרב @במערבא אמרי הרי ששוברו בצידו ממה שהביא הרב @רק תורה בשם כמהר"ש עמאר, יעויין שם.
 
כבוד תורתי אמר שלא מצאנו מעבר לזה, והמילה היחידה שנמצאה בגמרא הוא שפכים קטנים אינם מטמאים. ולדעתי זה עיקר התימה כי אין מקור ליותר מזה. אבל גם אילו איתא לדבריו של הרב @במערבא אמרי הרי ששוברו בצידו ממה שהביא הרב @רק תורה בשם כמהר"ש עמאר, יעויין שם.
רש"י בשבת מביא מהספרי כמדומני את העיקרון שכל מה שלא שייך בו מגע לא שייך בו היסט, זה כבר הרבה יותר מאשר "פכים קטנים לא מטמאים".
 
רש"י בשבת מביא מהספרי כמדומני את העיקרון שכל מה שלא שייך בו מגע לא שייך בו היסט, זה כבר הרבה יותר מאשר "פכים קטנים לא מטמאים".
זה מסתבר לומר על כלי שצורתו עצמה אינה מאפשרת מגע, ואין אפשרות לגעת בו אם לא על ידי שמקלקל אותו וסותר את עיקר קבלת סיבת טומאתו, אבל בדבר שמכוסה ואין בו בעצמו שום סיבה מהותית, ויש רק כיסוי עליו אין שום סיבה דלא נקרי ביה לא אתי לכלל מגע.
 
זה מסתבר לומר על כלי שצורתו עצמה אינה מאפשרת מגע, ואין אפשרות לגעת בו אם לא על ידי שמקלקל אותו וסותר את עיקר קבלת סיבת טומאתו, אבל בדבר שמכוסה ואין בו בעצמו שום סיבה מהותית, ויש רק כיסוי עליו אין שום סיבה דלא נקרי ביה לא אתי לכלל מגע.
ועל זה כתבתי לעיל, מנין לנו שהכוונה שעיקרו של אותו הדבר לא בא לכלל מגע - שמא כוונת חז"ל היא שאותו שמן בשעה שהסיט אותו היה צריך להיות מוכשר ומזומן גם למגע, והלא דרשה בכתוב עצמו היא, ונראה שכך למד הב"ח.
 
ועל זה כתבתי לעיל, מנין לנו שהכוונה שעיקרו של אותו הדבר לא בא לכלל מגע - שמא כוונת חז"ל היא שאותו שמן בשעה שהסיט אותו היה צריך להיות מוכשר ומזומן גם למגע, והלא דרשה בכתוב עצמו היא, ונראה שכך למד הב"ח.
נראה לי שבדרך כלל לא מחדשים מעבר למה שמבואר בפירוש, ואם עדיין יש ספק בדבר אז יש לפושטו ממה שתוספות לא תירצו כן.
 
נראה לי שבדרך כלל לא מחדשים מעבר למה שמבואר בפירוש, ואם עדיין יש ספק בדבר אז יש לפושטו ממה שתוספות לא תירצו כן.
בוודאי שלא מחדשים מעבר, השאלה אם לא זה גופא מה שמבואר בפירוש.
ושוב - השאלה היא מהו פירוש המילים "דאפקיה רחמנא בלשון נגיעה, דכל שאינו מטמא במגע אינו מטמא בהיסט", מהו "אינו מטמא במגע" ?
מדוע פשיטא ליה למר שאינו מטמא במגע פירושו שאין אותו חומר מטמא במגע בכל צורה שלא יבא, ולא שאותו חומר בצורתו הנוכחית אינו מטמא במגע ?
ולעניין קושיית התוס', מאן יימא לן דסבירא להו לאותו יסוד שחידש רש"י שגם לגבי היסט אמרינן כן כפי שאומרים במשא.
 
בוודאי שלא מחדשים מעבר, השאלה אם לא זה גופא מה שמבואר בפירוש.
ושוב - השאלה היא מהו פירוש המילים "דאפקיה רחמנא בלשון נגיעה, דכל שאינו מטמא במגע אינו מטמא בהיסט", מהו "אינו מטמא במגע" ?
מדוע פשיטא ליה למר שאינו מטמא במגע פירושו שאין אותו חומר מטמא במגע בכל צורה שלא יבא, ולא שאותו חומר בצורתו הנוכחית אינו מטמא במגע ?
ולעניין קושיית התוס', מאן יימא לן דסבירא להו לאותו יסוד שחידש רש"י שגם לגבי היסט אמרינן כן כפי שאומרים במשא.
א. בגמרא אין מקור מעבר לזה, והביאור שרש"י נתן לזה שהוא המשפט שציטטת אינו בא אלא לבאר את הדין הזה בלבד. ומה שכתבת שפשיטא לי, זה לא בגדר פשיטא לי אלא בגדר מסתבר לי, ולא כתבתי שהחומר לא מטמא בשום צורה, רק כתבתי שהדבר המקבל טומאה במהות צורתו סותר את קבלת הטומאה, ומה שאין כן כשהוא מכוסה.
ב. כתבת שאולי התוספות אינם סוברים כן, יעיין מעכ"ת בתוספות פד ב דיבור המתחיל מה פכין שכתבו שהסוגיא נקטה דוקא פכין קטנים שטהורים מכל טומאת הזב, ומשמע שאינם חולקים על זה. מלבד מה שכך עיקר פשטות הסוגיא גם בלא דבריהם.
 
ראשי תחתית