היתר חדש לברור בשבת

מלחמת הפשט

חבר חדש
הצטרף
14/4/26
הודעות
69
לכאורה מצינו היתר חדש לברור בשבת והוא שיאמר לחבירו שחפץ הוא בפסולת (אובד עליו) וחבירו שחושב שהוי אוכל לצורכו לא הוי מלאכת מחשבת ושפיר ליכא שום חשש בנושא ושמא יש לדון מכח שליח לדבר עבירה בשוגג שדנו בכך הפוסקים עיין בקצות שמח' אך הכא לכאורה ליכא כלל עבירה וכגון מה שמותר לומר לאחד שלא קיבל שבת לעשות מלאכה (על אף שהקשה בפנ"י בתשובתיו שלכאורה הוי שלל"ע וצ"ע לדינא
 
אם הבנתי נכון החבר בורר פסולת עבורך ונותן לך אותה ואתה לא באמת רוצה אותה, ואתה דן להתיר מצד שעבורו זה לא מלאכה כי הוא בורר את מה שהוא חושב שהאחר רוצה לאכול מיד.
קודם כל לא שייך כאן שליח לדבר עבירה בשוגג כי אם דבריך כנים אין כאן עבירה כלל לשליח.
שנית זה לא כל כך פרקטי כי בפסולת גמור זה ודאי נתפס כשקר גמור, וכדי שהפטנט שלך יעבוד צריך שהחבר יאמין לגמרי.
שלישית ולגופו של עניין - עצם האמירה לעשות מלאכה מה שעבורך היא מלאכה זה אסור לכל הפחות מצד ודבר דבר.
ועוד נקודה יסודית לגופו של עניין, והיא הראשונה מצד שנוגעת בעיקר הרעיון שלך - אם נניח יש דג ועצמות, ואתה מצליח לשכנע את חברך שהעצמות הם מה שאתה רוצה, הרי שבוודאי גם בדג יש מי שירצה, וא"כ זה תלוי בפלוגתת המשנ"ב והפמ"ג בריש הסימן האם המין שרוצה הוא מה שרוצה ושלא רוצה הוא לא רוצה באופן מוחלט, או שגם אם רוצה את זה לבנו גדול וזה לבנו קטן הוי רוצה ולא רוצה, ולדעת הביאור הלכה זה איסור גמור, ולכן מנהג רוב ישראל לאסור מיון במשחקים ובכלי מטבח, ולפי הביאור הלכה המהלך שלך לא מתחיל.
[אם כי רבינו חכם עובדיה פסק לסמוך על הפמ"ג בזה בתוספת צירופים נוספים].
 
לכאורה מצינו היתר חדש לברור בשבת והוא שיאמר לחבירו שחפץ הוא בפסולת (אובד עליו) וחבירו שחושב שהוי אוכל לצורכו לא הוי מלאכת מחשבת ושפיר ליכא שום חשש בנושא ושמא יש לדון מכח שליח לדבר עבירה בשוגג שדנו בכך הפוסקים עיין בקצות שמח' אך הכא לכאורה ליכא כלל עבירה וכגון מה שמותר לומר לאחד שלא קיבל שבת לעשות מלאכה (על אף שהקשה בפנ"י בתשובתיו שלכאורה הוי שלל"ע וצ"ע לדינא
אם זה דבר ברור שהוא פסולת לכל אדם הרי זה בטלה דעתו אצל כל אדם.

אתה אולי מתכוין להערמה, בשני מיני אוכלין, זה חידוש לא מסתבר.
 
לכאורה מצינו היתר חדש לברור בשבת והוא שיאמר לחבירו שחפץ הוא בפסולת (אובד עליו) וחבירו שחושב שהוי אוכל לצורכו לא הוי מלאכת מחשבת ושפיר ליכא שום חשש בנושא ושמא יש לדון מכח שליח לדבר עבירה בשוגג שדנו בכך הפוסקים עיין בקצות שמח' אך הכא לכאורה ליכא כלל עבירה וכגון מה שמותר לומר לאחד שלא קיבל שבת לעשות מלאכה (על אף שהקשה בפנ"י בתשובתיו שלכאורה הוי שלל"ע וצ"ע לדינא
יש פתרון לכל המלאכות לומר לחברו לבשל להבעיר ולשחוט בשביל פיקו''נ ויעבוד עליו....
 
יש פתרון לכל המלאכות לומר לחברו לבשל להבעיר ולשחוט בשביל פיקו''נ ויעבוד עליו....
זה לא דומה כי שם החבר עובר עבירה גמורה מחמת השקר, ואילו כאן הוא לטענת המציע לא עובר עבירה כלל כי זה הצורך שלו לתת לך את מה שבקשת.
 
זה לא דומה כי שם החבר עובר עבירה גמורה מחמת השקר, ואילו כאן הוא לטענת המציע לא עובר עבירה כלל כי זה הצורך שלו לתת לך את מה שבקשת.
הוא לא עובר. יש דין על כל איש ישראל, שכאשר ידע שיש מישהו הצריך לו להחיותו, יחייהו בכל אשר יוכל, גם אם יהיה זה במחיר של חילול שבת. וה"נ לפי ידיעתו הרי יש כאן חולה הזקוק לו, והוא מצווה ע"פ ידיעתו לחלל שבת [ואמנם ידיעתו בטעות, מ"מ כיון שיודע שכך הוא, עתה מצווה הוא לעשות כן].
 
אתם דנים ע''ז ברצינות?
כן.
הדבר פשוט שכל מי שיודע שיש פיקוח נפש, חייב לחלל שבת כדי להציל. ואף אם התברר שידיעתו בטעות, מכל מקום ודאי שהוא עשה כדין כשפעל עכ"פ לפי ידיעתו. אמנם זה פשע להטעות את השני בכך כשיודע שיבא לחילול שבת שלא לצורך, אך השני לפי ידיעתו חייב לחלל שבת.
 
הוא לא עובר. יש דין על כל איש ישראל, שכאשר ידע שיש מישהו הצריך לו להחיותו, יחייהו בכל אשר יוכל, גם אם יהיה זה במחיר של חילול שבת. וה"נ לפי ידיעתו הרי יש כאן חולה הזקוק לו, והוא מצווה ע"פ ידיעתו לחלל שבת [ואמנם ידיעתו בטעות, מ"מ כיון שיודע שכך הוא, עתה מצווה הוא לעשות כן].

כן.
הדבר פשוט שכל מי שיודע שיש פיקוח נפש, חייב לחלל שבת כדי להציל. ואף אם התברר שידיעתו בטעות, מכל מקום ודאי שהוא עשה כדין כשפעל עכ"פ לפי ידיעתו. אמנם זה פשע להטעות את השני בכך כשיודע שיבא לחילול שבת שלא לצורך, אך השני לפי ידיעתו חייב לחלל שבת.
יכול להיות.
אבל ברור שהמשקר מלבד איסור שקר גם גורם לו לחלל שבת.
משא"כ בבורר וכמו שכתבתי מלבד מה שהערתי לעיל.
 
יכול להיות.
אבל ברור שהמשקר מלבד איסור שקר גם גורם לו לחלל שבת.
לא ברור, כי למעשה השני עשה כדין. אמנם נגרמה פה פעולה של חילול שבת שלא לצורך, אך השני עשה כדין, ואיני יודע אם זה מוגדר "גורם לו לחלל שבת".
 
כן.
הדבר פשוט שכל מי שיודע שיש פיקוח נפש, חייב לחלל שבת כדי להציל. ואף אם התברר שידיעתו בטעות, מכל מקום ודאי שהוא עשה כדין כשפעל עכ"פ לפי ידיעתו. אמנם זה פשע להטעות את השני בכך כשיודע שיבא לחילול שבת שלא לצורך, אך השני לפי ידיעתו חייב לחלל שבת.
אתם לא דנים בשני שהוטעה
אלא האם מותר להטעות
וזה פשיטא שאסור
 
יש פתרון לכל המלאכות לומר לחברו לבשל להבעיר ולשחוט בשביל פיקו''נ ויעבוד עליו....
שמעתי שאלה זו מהגר"י דינר שליט"א
על אדם שגר בסמיכות לבית החולים, ושוהה בשבת רחוק מביתו
שרוצה לעשות עצמו כמתעלף, ויגיע אמבולנס ויקחו לבית החולים, וכשיגיע בסמוך יקום וילך לביתו.
 
שמעתי שאלה זו מהגר"י דינר שליט"א
על אדם שגר בסמיכות לבית החולים, ושוהה בשבת רחוק מביתו
שרוצה לעשות עצמו כמתעלף, ויגיע אמבולנס ויקחו לבית החולים, וכשיגיע בסמוך יקום וילך לביתו.
והשיב ש
 
וזאת למה?
[גם לדידי פשוט שאסור, אך איני יודע להגדיר זאת טוב. הרי סו"ס השני עושה כדין וא"כ מה החסרון].
יש כאן לפני עיוור ומסייע לדבר עבירה, וכו' שמחמת מעשהו תיעשה עבירה בשבת בלי צורך.
ואם לעושה יש פטור של שוגג או אנוס [תלוי כמה היה בידו לברר], לשולח לא שייך שיהיה כזה פטור, והוא מצידו כמי ששלח אדם לעשות מעשה איסור גמור, וכשם שפשוט שאסור לשלוח שליח לדבר עבירה אף שהעבירה מתייחסת לשליח.
וכאן גרע טפי משולח לדבר עבירה שהרי כאן הוא הגורם ממש, שהרי אלמלא הוא לא היה נעשה המעשה.
 
אנו דנו בביהמ"ד על בעל שאמר לאשתו שיתחילו את סעודת שבת בשעה מסוימת
והיא צריכה לברור דברים לצורך הסעודה, והבעל מתעכב לחזור הבית
האם צריך להודיע לאשתו שהוא מתעכב, שלא תחלל שבת לברור שלא לאלתר
או שמכיוון שבדעתה שהסעודה מתחילה בשעה זו, אין זה חילול שבת.

ויש לפלפל בזה האם דומה להנ"ל או דמי לדברי הפמ"ג שברר לאלתר וחזר בו, דכתב דלא אריך למעבד הכי.
 
אנו דנו בביהמ"ד על בעל שאמר לאשתו שיתחילו את סעודת שבת בשעה מסוימת
והיא צריכה לברור דברים לצורך הסעודה, והבעל מתעכב לחזור הבית
האם צריך להודיע לאשתו שהוא מתעכב, שלא תחלל שבת לברור שלא לאלתר
או שמכיוון שבדעתה שהסעודה מתחילה בשעה זו, אין זה חילול שבת.
נידון מעניין מאוד.
אבל לענ"ד צריך להדגיש שאינו שייך ישירות לנושא כאן, כי שם הבעל בשעה שהודיע אכן התכוון לחזור בשעה המוקדמת.
 
וזאת למה?
[גם לדידי פשוט שאסור, אך איני יודע להגדיר זאת טוב. הרי סו"ס השני עושה כדין וא"כ מה החסרון].
מותר לומר לאדם על חלב שהוא שומן וע‘‘פ ע‘‘א נאמן באיסורים יאכל?

פה הוא יכול לחלל ע‘‘פ אמירת האדם שזה ע‘‘א נאמן באיסורים

אבל השאלות כאן מערערות את הנאמנות של השואלים אולי נשקר ונטעה ואז יהיה מותר

אדם כזה פקעה נאמנותו

וודאי שהתורה התירה ע‘‘א נאמן ולא שקרן

מה שכן ברור שטועה ע‘‘פ ע‘‘אשחשבו לנאמן לא עבר איסור והמטעה הכשילו

ומסתבר שאם נתברר שלא היה כאן פיקו‘‘נ אמיתי הרי זה כשגגות ואוכל חלב בשוגג וחייב חטאת
 
מותר לומר לאדם על חלב שהוא שומן וע‘‘פ ע‘‘א נאמן באיסורים יאכל?

פה הוא יכול לחלל ע‘‘פ אמירת האדם שזה ע‘‘א נאמן באיסורים

אבל השאלות כאן מערערות את הנאמנות של השואלים אולי נשקר ונטעה ואז יהיה מותר

אדם כזה פקעה נאמנותו

וודאי שהתורה התירה ע‘‘א נאמן ולא שקרן

מה שכן ברור שטועה ע‘‘פ ע‘‘אשחשבו לנאמן לא עבר איסור והמטעה הכשילו

ומסתבר שאם נתברר שלא היה כאן פיקו‘‘נ אמיתי הרי זה כשגגות ואוכל חלב בשוגג וחייב חטאת
לכאורה לא בעינן נאמנות של ע"א להתיר פקו"נ

וכי אם גוי או קטן או מומר אומרים לו שיש פקו"נ, אין לחלל שבת?

אלא כל שישנה הסתברות כל שהיא שיש פקו"נ שרי לחלל שבת בשבילה.
 
לכאורה יש כאן ג' נידונים (רק כלפי האומר):
א. האם שייך כאן לפני עיוור לא תתן מכשול?
ב. האם עובר בזה על איסור של ודבר דבר?
ג. האם יהיה מותר לאומר להנות ממעשה האיסור.

ולענין לפי עיוור נח' האחרונים בכעין זה, וי"א דבכה"ג ליכא לפני עיוור כיון שהמעשה נעשה בלא ידיעה של איסור, ויש אומרים שגם בלא ידיעת השני שייך מעשה איסור. ועיין אג"מ ח"ה סימן יג אות ט' דתליא בשאלה האם לפני עיוור הוא עבירה שבין אדם לחבירו או בין אדם למקום.

בענין איסור של ודבר דבר, נראה שבאנו בזה למח' הרשב"א והר"ן בענין מי שקיבל שבת מוקדם האם מותר לו לומר לחבירו שלא קיבל שבת לעשות עבורו מלאכה. דהרשב"א מדמה לאומר שמור לי פירות שבתחומך, והיינו ס"ל דלא שייך ודבר דבר אלא בדבר שאסור להעושה. והר"ן ס"ל דלא דמי דהתם יכול ע"י בורגנין, ומוכח דס"ל דבעינן שיהיה המעשה מותר גם להאומר.

ובענין איסור הנאה (באופן שאסור לכל הדיעות, כגון פסולת מאוכל לאחר זמן), יש להסתפק האם דינו כשוגג או כאנוס. ונפק"מ לדעת הסוברים דאנוס קל משוגג לענין זה.
 
לכאורה לא בעינן נאמנות של ע"א להתיר פקו"נ
כשיהודי אומר את זה הוא נאמן מצד ע''א
וכי אם גוי או קטן או מומר אומרים לו שיש פקו"נ, אין לחלל שבת?
חישינן לפיקו''נ גם בספק.
ולכן
אלא כל שישנה הסתברות כל שהיא שיש פקו"נ שרי לחלל שבת בשבילה.

אבל ליצור לשני סיבה לחלל שבת.
מה הדמיון?
 
מותר לומר לאדם על חלב שהוא שומן וע‘‘פ ע‘‘א נאמן באיסורים יאכל?

פה הוא יכול לחלל ע‘‘פ אמירת האדם שזה ע‘‘א נאמן באיסורים

אבל השאלות כאן מערערות את הנאמנות של השואלים אולי נשקר ונטעה ואז יהיה מותר

אדם כזה פקעה נאמנותו

וודאי שהתורה התירה ע‘‘א נאמן ולא שקרן

מה שכן ברור שטועה ע‘‘פ ע‘‘אשחשבו לנאמן לא עבר איסור והמטעה הכשילו

מותר לומר לאדם על חלב שהוא שומן וע‘‘פ ע‘‘א נאמן באיסורים יאכל?

פה הוא יכול לחלל ע‘‘פ אמירת האדם שזה ע‘‘א נאמן באיסורים

אבל השאלות כאן מערערות את הנאמנות של השואלים אולי נשקר ונטעה ואז יהיה מותר

אדם כזה פקעה נאמנותו

וודאי שהתורה התירה ע‘‘א נאמן ולא שקרן

מה שכן ברור שטועה ע‘‘פ ע‘‘אשחשבו לנאמן לא עבר איסור והמטעה הכשילו

ומסתבר שאם נתברר שלא היה כאן פיקו‘‘נ אמיתי הרי זה כשגגות ואוכל חלב בשוגג וחייב חטאת
זה פשוט שאין ענין נאמנות לכאן שנאמנות אינה משנה את הדין אלא רק מבררת את המציאות ואנ"ה אי המציאות שונה לא יהני לשנות את הדין אף לדברי הגרש"ש בשער"י שעדים פוסקים את הדין אך הכא במלאכת שבת מלאכת מחשבת אסרה תורה (ביצה יג: וחגיגה י.) וא"כ הכא דאין מחשבה למלאכה שפיר יהיה מותר
 
לכאורה יש כאן ג' נידונים (רק כלפי האומר):
א. האם שייך כאן לפני עיוור לא תתן מכשול?
ב. האם עובר בזה על איסור של ודבר דבר?
ג. האם יהיה מותר לאומר להנות ממעשה האיסור.

ולענין לפי עיוור נח' האחרונים בכעין זה, וי"א דבכה"ג ליכא לפני עיוור כיון שהמעשה נעשה בלא ידיעה של איסור, ויש אומרים שגם בלא ידיעת השני שייך מעשה איסור. ועיין אג"מ ח"ה סימן יג אות ט' דתליא בשאלה האם לפני עיוור הוא עבירה שבין אדם לחבירו או בין אדם למקום.

בענין איסור של ודבר דבר, נראה שבאנו בזה למח' הרשב"א והר"ן בענין מי שקיבל שבת מוקדם האם מותר לו לומר לחבירו שלא קיבל שבת לעשות עבורו מלאכה. דהרשב"א מדמה לאומר שמור לי פירות שבתחומך, והיינו ס"ל דלא שייך ודבר דבר אלא בדבר שאסור להעושה. והר"ן ס"ל דלא דמי דהתם יכול ע"י בורגנין, ומוכח דס"ל דבעינן שיהיה המעשה מותר גם להאומר.

ובענין איסור הנאה (באופן שאסור לכל הדיעות, כגון פסולת מאוכל לאחר זמן), יש להסתפק האם דינו כשוגג או כאנוס. ונפק"מ לדעת הסוברים דאנוס קל משוגג לענין זה.
השו"ע פוסק הלכה למעשה שמותר לומר לחבירו שלא קיבל שבת-ביחס לחלק האמצעי בדבריך וביחס לחלק הראשון לא הבנתי דבריך אשמח אם תסביר יותר
 
לכאורה יש כאן ג' נידונים (רק כלפי האומר):
א. האם שייך כאן לפני עיוור לא תתן מכשול?
ב. האם עובר בזה על איסור של ודבר דבר?
ג. האם יהיה מותר לאומר להנות ממעשה האיסור.

ולענין לפי עיוור נח' האחרונים בכעין זה, וי"א דבכה"ג ליכא לפני עיוור כיון שהמעשה נעשה בלא ידיעה של איסור, ויש אומרים שגם בלא ידיעת השני שייך מעשה איסור. ועיין אג"מ ח"ה סימן יג אות ט' דתליא בשאלה האם לפני עיוור הוא עבירה שבין אדם לחבירו או בין אדם למקום.

בענין איסור של ודבר דבר, נראה שבאנו בזה למח' הרשב"א והר"ן בענין מי שקיבל שבת מוקדם האם מותר לו לומר לחבירו שלא קיבל שבת לעשות עבורו מלאכה. דהרשב"א מדמה לאומר שמור לי פירות שבתחומך, והיינו ס"ל דלא שייך ודבר דבר אלא בדבר שאסור להעושה. והר"ן ס"ל דלא דמי דהתם יכול ע"י בורגנין, ומוכח דס"ל דבעינן שיהיה המעשה מותר גם להאומר.

ובענין איסור הנאה (באופן שאסור לכל הדיעות, כגון פסולת מאוכל לאחר זמן), יש להסתפק האם דינו כשוגג או כאנוס. ונפק"מ לדעת הסוברים דאנוס קל משוגג לענין זה.
לדעתי יש פה רק נידון אחד ול"ש כל הנידונים הנ"ל
כל הנידון האם החבר שחילל שבת עפ"י חבירו חשיב חילל שבת באונס, או ל"ח כלל שחילל שבת כי דעתו בשעת המלאכה להיתר.
וע"ז נסוב כל הנידון, דאי נימא דלא חשיב כלל חילול שבת לא הוי לא לפני עוור, ולא דבר דבר, וודאי שמותר להנות.
 
השו"ע פוסק הלכה למעשה שמותר לומר לחבירו שלא קיבל שבת-ביחס לחלק האמצעי בדבריך וביחס לחלק הראשון לא הבנתי דבריך אשמח אם תסביר יותר
יש נידון באחרונים האם שייך דין לפני עיוור בתינוק שנשבה, ונפק"מ לתת לפניו מאכל שיודע ודאי שלא יברך וכדומה.
יש אומרים שכיון שהעובר אינו עושהו בידיעה של איסור אין כאן לפני עיור, ויש אומרים שגם בכה"ג שייך לפני עיור.
ובאג"מ כתב לבאר שטעם האוסרים משום שלפני עיור הוא דין בין אדם למקום, ולכן אף שאין חבירו עובר איסור, מ"מ כיון שעל ידו נעשה מעשה האסור, שייך בזה לפני עיור.
ולכאורה ה"ה בנידון דידן.
 
לכאורה יש כאן ג' נידונים (רק כלפי האומר):
א. האם שייך כאן לפני עיוור לא תתן מכשול?
ב. האם עובר בזה על איסור של ודבר דבר?
ג. האם יהיה מותר לאומר להנות ממעשה האיסור.

ולענין לפי עיוור נח' האחרונים בכעין זה, וי"א דבכה"ג ליכא לפני עיוור כיון שהמעשה נעשה בלא ידיעה של איסור, ויש אומרים שגם בלא ידיעת השני שייך מעשה איסור. ועיין אג"מ ח"ה סימן יג אות ט' דתליא בשאלה האם לפני עיוור הוא עבירה שבין אדם לחבירו או בין אדם למקום.

בענין איסור של ודבר דבר, נראה שבאנו בזה למח' הרשב"א והר"ן בענין מי שקיבל שבת מוקדם האם מותר לו לומר לחבירו שלא קיבל שבת לעשות עבורו מלאכה. דהרשב"א מדמה לאומר שמור לי פירות שבתחומך, והיינו ס"ל דלא שייך ודבר דבר אלא בדבר שאסור להעושה. והר"ן ס"ל דלא דמי דהתם יכול ע"י בורגנין, ומוכח דס"ל דבעינן שיהיה המעשה מותר גם להאומר.

ובענין איסור הנאה (באופן שאסור לכל הדיעות, כגון פסולת מאוכל לאחר זמן), יש להסתפק האם דינו כשוגג או כאנוס. ונפק"מ לדעת הסוברים דאנוס קל משוגג לענין זה.
כת"ר מניח שלבורר עצמו אין מניעה כלל, ומדוע לא, מאי שנא בורר את מה שרוצה לאכול ראובן ממה שרוצה לאכול שמעון, שהרי בנידון דידן אם יש דרך משל עצמות ודגים, ברור שגם לפי טעותו של החבר שסבור שהאומר חפץ בעצמות, מ"מ אין הוא סבור שישליכו את בשר הדג לאשפה, אלא יתנוהו לאחר, או ישתמשו בו באופן אחר וא"כ הוא בורר מה שרוצה ראובן מתוך מה שרוצה שמעון, וזה מיון שאסור לדעת הרבה פוסקים.
ולפי"ז גם הנידון בלפני עיוור שהציג כת"ר לא שייך כאן כי נעשה מעשה איסור גמור.
 
ראשי תחתית