היתר חדש לברור בשבת

[ממדבר מתנה]

עצמות ודגים, ברור שגם לפי טעותו של החבר שסבור שהאומר חפץ בעצמות, מ"מ אין הוא סבור שישליכו את בשר הדג לאשפה, אלא יתנוהו לאחר, או ישתמשו בו באופן אחר וא"כ הוא בורר מה שרוצה ראובן מתוך מה שרוצה שמעון, וזה מיון שאסור לדעת הרבה פוסקים.
ולפי"ז גם הנידון בלפני עיוור שהציג כת"ר לא שייך כאן כי נעשה מעשה איסור גמור.

לא כ"כ הבנתי, אם נניח שראובן באמת חפץ בעצמות, יש איסור לברור אותם?
על מנת לאכול לאלתר כמובן.

 

[שאינו יודע לשאול]

לא כ"כ הבנתי, אם נניח שראובן באמת חפץ בעצמות, יש איסור לברור אותם?
על מנת לאכול לאלתר כמובן.

הנידון שלפנינו דומה לאדם שבורר סלט של מלפפון ועגבניה, על מנת לתת את המלפפון לראובן לאלתר ואת העגבניה לשמעון לאחר זמן.
לפי הדעה בפוסקים ששני מיני אוכלים שייך בהם בורר רק באופן שרוצה מאכל אחד ואת המאכל השני אינו רוצה כלל, שרק באופן זה הו"ל דומיא דאוכל ופסולת, הרי שכאן הדבר מותר בלי כל פקפוק, וכמו כן מותר למיין סכו"ם ומשחקים וכל כיוצא בזה.
לפי דעת הביאור הלכה [וכפי מנהג בני התורה שאני מכיר להחמיר במיון], ששני מיני אוכלים שייך בהם בורר, כל שרוצה אחד באופן יחסי לשני, שרוצה את זה לראובן ואת זה לשמעון, זה גם מספיק להפוך את זה לדומיא דאוכל ופסולת, הרי שמיון אסור, וה"ה במקרה שלפנינו אסור, כי זה לא שהעגבניה היא פסולת והמלפפון הוא אוכל, אלא שניהם אוכל ביחס לשני, ושניהם פסולת ביחס לשני, וכמו שלא שייך להתיר מיון סכו"ם אם רוצה רק את הכפות לאלתר ואילו את הסכינים צריך להמשך הסעודה.
והאופן היחיד שמותר אוכל מתוך פסולת בב' מיני אוכלים הוא כאשר באחד אינו חפץ כלל, וזה לא כ"כ שייך בנידון שלפנינו.

 

[ההשקפה הטהורה]

לכאורה מצינו היתר חדש לברור בשבת והוא שיאמר לחבירו שחפץ הוא בפסולת (אובד עליו) וחבירו שחושב שהוי אוכל לצורכו לא הוי מלאכת מחשבת ושפיר ליכא שום חשש בנושא ושמא יש לדון מכח שליח לדבר עבירה בשוגג שדנו בכך הפוסקים עיין בקצות שמח' אך הכא לכאורה ליכא כלל עבירה וכגון מה שמותר לומר לאחד שלא קיבל שבת לעשות מלאכה (על אף שהקשה בפנ"י בתשובתיו שלכאורה הוי שלל"ע וצ"ע לדינא

אם מדובר בפסולת גמור אזי יש לאסור מדין תורמוסים שמאחר והאוכל נתקן ע"י ברירת הפסולת נחשה הדבר כברירת פסולת מתוך אוכל. ודומה הדבר לבורר פסולת בשביל להאכיל לבהמה לאלתר שכ' בשש"כ בשם הגרשז"א שיש לאסור מאחר והאוכל נעשה מתוקן ולמד כן מסוגיה דתורמוסים, ורק אם עושה כן בשביל לאכול האוכל לאלתר מותר. וא"כ נמצא שלא הרווח כלום.

 

[ההשקפה הטהורה]

הנידון שלפנינו דומה לאדם שבורר סלט של מלפפון ועגבניה, על מנת לתת את המלפפון לראובן לאלתר ואת העגבניה לשמעון לאחר זמן.
לפי הדעה בפוסקים ששני מיני אוכלים שייך בהם בורר רק באופן שרוצה מאכל אחד ואת המאכל השני אינו רוצה כלל, שרק באופן זה הו"ל דומיא דאוכל ופסולת, הרי שכאן הדבר מותר בלי כל פקפוק, וכמו כן מותר למיין סכו"ם ומשחקים וכל כיוצא בזה.
לפי דעת הביאור הלכה [וכפי מנהג בני התורה שאני מכיר להחמיר במיון], ששני מיני אוכלים שייך בהם בורר, כל שרוצה אחד באופן יחסי לשני, שרוצה את זה לראובן ואת זה לשמעון, זה גם מספיק להפוך את זה לדומיא דאוכל ופסולת, הרי שמיון אסור, וה"ה במקרה שלפנינו אסור, כי זה לא שהעגבניה היא פסולת והמלפפון הוא אוכל, אלא שניהם אוכל ביחס לשני, ושניהם פסולת ביחס לשני, וכמו שלא שייך להתיר מיון סכו"ם אם רוצה רק את הכפות לאלתר ואילו את הסכינים צריך להמשך הסעודה.
והאופן היחיד שמותר אוכל מתוך פסולת בב' מיני אוכלים הוא כאשר באחד אינו חפץ כלל, וזה לא כ"כ שייך בנידון שלפנינו.

לא כ"כ הבנתי כוונתך, האם כבודו אוסר לברור ב' מיני אוכלים כשרוצה האחד עכשיו והשני לאחר זמן, ובורר אותו שחפץ לאכול עכשיו?
בכה"ג לכ"ע מותר שהרי נוטל האוכל לאלתר.
לא נחלקו הפמ"ג והביאוה"ל אלא באופן שאינו חפץ בכלום עכשיו ובורר שניהם לאח"ז, שהפמ"ג סבר הי אוכל והי פסולת שרוצה שניהם במידה שווה, והביאוה"ל נקט שאף בכה"ג חשיב בורר ומדייק מדברי הרמב"ם שאין צורך בשם פסולת אלא עצם המיון נאסר כל שיש תיקון במיונו.
אשמח מאד לביאור כוונתך.

 

[ההשקפה הטהורה]

לא כ"כ הבנתי, אם נניח שראובן באמת חפץ בעצמות, יש איסור לברור אותם?
על מנת לאכול לאלתר כמובן.

יש לאסור כדין תורמוסים וכמו שהבאתי לעיל בשם השש"כ שהבורר פסולת למאכל בהמה לאלתר יש לאסור, ורק באופן שאוכל האוכל לאלתר מותר.

 

[ההשקפה הטהורה]

כת"ר מניח שלבורר עצמו אין מניעה כלל, ומדוע לא, מאי שנא בורר את מה שרוצה לאכול ראובן ממה שרוצה לאכול שמעון, שהרי בנידון דידן אם יש דרך משל עצמות ודגים, ברור שגם לפי טעותו של החבר שסבור שהאומר חפץ בעצמות, מ"מ אין הוא סבור שישליכו את בשר הדג לאשפה, אלא יתנוהו לאחר, או ישתמשו בו באופן אחר וא"כ הוא בורר מה שרוצה ראובן מתוך מה שרוצה שמעון, וזה מיון שאסור לדעת הרבה פוסקים.
ולפי"ז גם הנידון בלפני עיוור שהציג כת"ר לא שייך כאן כי נעשה מעשה איסור גמור.

מח' הפוסקים הינה דווקא בבורר שני האוכלים לאח"ז, אך כשבורר אחד מן האוכלים ע"מ לאוכלו לאלתר לכ"ע מותר. ואין חולק

 

[הולך את חכמים יחכם]

יש לאסור כדין תורמוסים וכמו שהבאתי לעיל בשם השש"כ שהבורר פסולת למאכל בהמה לאלתר יש לאסור, ורק באופן שאוכל האוכל לאלתר מותר.

אמנם בבא"ח התיר לברור לבהמה אף שאינו רוצה לאכול עכשיו והעתיקו בכה"ח עיי"ש
ויש לעיין מה יענה על תורמוסין, ויש ליישב.

 

[ההשקפה הטהורה]

אמנם בבא"ח התיר לברור לבהמה אף שאינו רוצה לאכול עכשיו והעתיקו בכה"ח עיי"ש
ויש לעיין מה יענה על תורמוסין, ויש ליישב.

אכן. והגרשז"א העמיד דבריהם כשעושה כן ע"מ לאכול האוכל לאלתר.

 

[הולך את חכמים יחכם]

אכן. והגרשז"א העמיד דבריהם כשעושה כן ע"מ לאכול האוכל לאלתר.

לא זכור לי שהביא דבריהם
ואין נראה מדבריהם כלל דאיירי בהכי דכתבו דחשיב כבורר אוכל מפסולת לאלתר

 

[ההשקפה הטהורה]

לא זכור לי שהביא דבריהם
ואין נראה מדבריהם כלל דאיירי בהכי דכתבו דחשיב כבורר אוכל מפסולת לאלתר

 

[שאינו יודע לשאול]

מח' הפוסקים הינה דווקא בבורר שני האוכלים לאח"ז, אך כשבורר אחד מן האוכלים ע"מ לאוכלו לאלתר לכ"ע מותר. ואין חולק

אם ההגדרה של שני מיני אוכלין כ"דומיא דאוכל ופסולת" - היא מצד שכל אחד הוא פסולת ביחס לחברו, ולכן גם אם חפץ בו לזמן אחר, עדיין יש כאן דומיא דאוכל ופסולת, א"כ כשבורר את המלפפון לעכשיו אמנם הוא בורר אוכל מתוך פסולת, אבל הוא גם בורר פסולת מתוך אוכל, כי כשם שהמלפפון לעכשיו הוא אוכל ביחס לעגבניה לאחר זמן שהיא פסולת, כך המלפפון הוא פסולת ביחס לעגבניה שהיא אוכל.
אני יודע שלא הרבה נותנים דעתם להבחנה הזו מחמת שמערבבים את השאלה איך הופכים שני מיני אוכלין לאוכל ופסולת, עם השאלה מה נחשב דרך אכילה, אבל לענ"ד כך יוצא באופן ברור להלכה לדעת הביאור הלכה בתחילת הסימן ולדעת כל מי שאוסר מיון.

 

[שאינו יודע לשאול]

יש לאסור כדין תורמוסים וכמו שהבאתי לעיל בשם השש"כ שהבורר פסולת למאכל בהמה לאלתר יש לאסור, ורק באופן שאוכל האוכל לאלתר מותר.

חשבתי על זה, אבל כאן אותו חבר סבור שזה למאכל אדם, אז אולי זה לא שייך לנידון הנ"ל.
אגב אם אני זוכר נכון גם רבינו יוסף חיים מדבר להדיא בדוגמא של מאכל בהמה ואוסר.

 

[ההשקפה הטהורה]

אם ההגדרה של שני מיני אוכלין כ"דומיא דאוכל ופסולת" - היא מצד שכל אחד הוא פסולת ביחס לחברו, ולכן גם אם חפץ בו לזמן אחר, עדיין יש כאן דומיא דאוכל ופסולת, א"כ כשבורר את המלפפון לעכשיו אמנם הוא בורר אוכל מתוך פסולת, אבל הוא גם בורר פסולת מתוך אוכל, כי כשם שהמלפפון לעכשיו הוא אוכל ביחס לעגבניה לאחר זמן שהיא פסולת, כך המלפפון הוא פסולת ביחס לעגבניה שהיא אוכל.
אני יודע שלא הרבה נותנים דעתם להבחנה הזו מחמת שמערבבים את השאלה איך הופכים שני מיני אוכלין לאוכל ופסולת, עם השאלה מה נחשב דרך אכילה, אבל לענ"ד כך יוצא באופן ברור להלכה לדעת הביאור הלכה בתחילת הסימן ולדעת כל מי שאוסר מיון.

כדבריך אכן כתב האגלי טל (בורר סעי' ח אות ה( מ"מ מלבדו לא מצינו שחששו לזה.

 

[שאינו יודע לשאול]

כדבריך אכן כתב האגלי טל (בורר סעי' ח אות ה( מ"מ מלבדו לא מצינו שחששו לזה.

זו לענ"ד ההבנה הפשוטה בביאור הלכה לכשאפנה יותר אכתוב בעז"ה בהרחבה קצת.

 

[ההשקפה הטהורה]

זו לענ"ד ההבנה הפשוטה בביאור הלכה לכשאפנה יותר אכתוב בעז"ה בהרחבה קצת.

אשמח מאד להרחבה.
כשלמדתי את הדברים לא יצא לי כן. זאת ועוד שחידוש גדול כזה היה לפוסקים להזכיר