בעניין היתר היביע אומר בהיתר מכירה יש לי ב' הערות
הערה א. מה שמציין היביע אומר לבעל "שמן המור".
ישנם ג' הבדלים עצומים ומהותיים בין היתר של שמן המור למה שלוקחים אותו להאידנא.
א. שמה מודגש בשאלה, שאם לא יעבוד גוי בשנה הזו של השמיטה כל הגויים ישחיתו את הזמורות והנטיעות ויפסידו את השדה, ולכן צריך שתמיד יהיה גוי בקרקע זו בשנת השמיטה דאז לא ישחיתו מאחר שהגוי משתכר מזה.
ב. ותו- דהמקרה המובא שם בשאלה הוא, דהקרקע מושכרת לגוי תמיד ולא רק בשמיטה, והיינו שהקרקע של הישראל, והגוי חוכר ממנו את הקרקע, תמיד, בלא קשר לשמיטה, אלא שנשאל מה יהא הדין כעת בשמיטה,
(וזה עוד בלא קשר לסבה לעיל דגם בלא זה עדיין יש לנו שינוי עצום בין המקרה שדובר שם לבין האידנא).
ג. ולאחר שמאריך בעניין אי שמיטה האידנא דאו' או דרבנן ואי קדושה שניה קידשה לעתיד לבוא או לא וכו'.
מ"מ- גם באריכותו מה דהתיר הוא אך ורק מכירה גמורה שממש הקרקע תהיה ביד הגוי "לשתי שנים" ובבעלותו,
אלא שיסכמו בשטר שאחר שתי שנים יוחזר הקרקע ליהודי והכסף לגוי.
דברי המבי"ט ח"ב סי' סד'- והמקרה שדובר שם, שהיהודי שכר מגוי קרקע לעשר שנים, ובכל זמן זה, יש לו גויים אריסים בשדה באופן שהם יורדים לשם לבד לעבוד השדה כבכול שנה שרגיל בה, האם כיון שהגוי יורד מאליו כבכול שנה אין איסור בהאי גוונא או שמא כיון שהקרקע של הישראל אומנם בשכירות אבל כרגע שלו א"כ יש עליו חובת שמיטת הקרקע ושביתתה.
אלא שמהתשובה להדיא אינו מחלק בזה אלא מתיר אף קרקע של ישראל גמורה להשכירה לגוי שיעבוד.
אלא דישנם ב' הבדלים מהותיים בין היתר המבי"ט ולבין האידנא
א. ההבדל העצום הוא- דשם כל מה שמועיל זה בתנאי שיהא לכמה שנים ולא סגי רק לשנה השביעית,
ואפי' לפני שביעית אם זה לצורך השביעית ג"כ אסור, מצד שביתת הקרקע.
ב. ותו- דשם כל הנושא הוא בהשכרה, שהיה משכיר לו השדה במציאות המעשית והטכנית ולא רק בשביל כביכול בגלל השמיטה, אלא שהשאלה שם היא, האם זה מותר, דהא הבעלות היא של ישראל, וא"כ צריכה הקרקע של הישראל לשבות ושלא יעשו בה מלאכה.
ואיפכא- שם מוכח דאם זה רק בשביל השמיטה, לא מועיל, וכמו שכותב שם שאם זה להשכיר בשביעית אסור דהקרקע מחוייבת בשביתה
הערה א. מה שמציין היביע אומר לבעל "שמן המור".
ישנם ג' הבדלים עצומים ומהותיים בין היתר של שמן המור למה שלוקחים אותו להאידנא.
א. שמה מודגש בשאלה, שאם לא יעבוד גוי בשנה הזו של השמיטה כל הגויים ישחיתו את הזמורות והנטיעות ויפסידו את השדה, ולכן צריך שתמיד יהיה גוי בקרקע זו בשנת השמיטה דאז לא ישחיתו מאחר שהגוי משתכר מזה.
ב. ותו- דהמקרה המובא שם בשאלה הוא, דהקרקע מושכרת לגוי תמיד ולא רק בשמיטה, והיינו שהקרקע של הישראל, והגוי חוכר ממנו את הקרקע, תמיד, בלא קשר לשמיטה, אלא שנשאל מה יהא הדין כעת בשמיטה,
(וזה עוד בלא קשר לסבה לעיל דגם בלא זה עדיין יש לנו שינוי עצום בין המקרה שדובר שם לבין האידנא).
ג. ולאחר שמאריך בעניין אי שמיטה האידנא דאו' או דרבנן ואי קדושה שניה קידשה לעתיד לבוא או לא וכו'.
מ"מ- גם באריכותו מה דהתיר הוא אך ורק מכירה גמורה שממש הקרקע תהיה ביד הגוי "לשתי שנים" ובבעלותו,
אלא שיסכמו בשטר שאחר שתי שנים יוחזר הקרקע ליהודי והכסף לגוי.
הערה ב. מה שמציין להיתר של "המבי"ט"
דברי המבי"ט ח"ב סי' סד'- והמקרה שדובר שם, שהיהודי שכר מגוי קרקע לעשר שנים, ובכל זמן זה, יש לו גויים אריסים בשדה באופן שהם יורדים לשם לבד לעבוד השדה כבכול שנה שרגיל בה, האם כיון שהגוי יורד מאליו כבכול שנה אין איסור בהאי גוונא או שמא כיון שהקרקע של הישראל אומנם בשכירות אבל כרגע שלו א"כ יש עליו חובת שמיטת הקרקע ושביתתה.
אלא שמהתשובה להדיא אינו מחלק בזה אלא מתיר אף קרקע של ישראל גמורה להשכירה לגוי שיעבוד.
אלא דישנם ב' הבדלים מהותיים בין היתר המבי"ט ולבין האידנא
א. ההבדל העצום הוא- דשם כל מה שמועיל זה בתנאי שיהא לכמה שנים ולא סגי רק לשנה השביעית,
ואפי' לפני שביעית אם זה לצורך השביעית ג"כ אסור, מצד שביתת הקרקע.
ב. ותו- דשם כל הנושא הוא בהשכרה, שהיה משכיר לו השדה במציאות המעשית והטכנית ולא רק בשביל כביכול בגלל השמיטה, אלא שהשאלה שם היא, האם זה מותר, דהא הבעלות היא של ישראל, וא"כ צריכה הקרקע של הישראל לשבות ושלא יעשו בה מלאכה.
ואיפכא- שם מוכח דאם זה רק בשביל השמיטה, לא מועיל, וכמו שכותב שם שאם זה להשכיר בשביעית אסור דהקרקע מחוייבת בשביתה