סעיף א- הדאורייתא חד גווני והדרבנן רב גווני
בשרשי התורה ישנם רעיונות מופשטים, כגון- שצריך להיות כל מיני דינים על אוכלים "חשובים" ועל כלים "חשובים" וכדומה. אך בהלכה למעשה במצוות שבין אדם למקום דרכה של תורה [א'-] לקבוע לעד לעולם את הפרטים או התנאים בהם ההלכה מחייבת ואת הפרטים או התנאים בהם אין ההלכה מחייבת, [ב'-] למעט בפרטי הדינים. וגם אם יזדמן מקרה קוטבי, בו הפרט הפחות חשוב הפך להיות חשוב, או הפרט החשוב הפך להיות פחות חשוב הדין לא ישתנה.
מיהו חכמים, שכידוע נצטוו לעשות סייג לתורה, הבינו שמדרבנן יש לאסור גם פרטים שעל פי החכמה היה מקום לאוסרם אך הדאורייתא עשה בהם "הנחה" כדי לחסוך דיונים עתידים וריבוי פרטי דינים. ואין זה דומה לגזירות דרבנן מקבוצת "שמא יטה", שבהם החשש הוא מוחשי שיבוא לעבור איסור תורה. אלא כאן החשש אינו מוחשי, ואולי הוא ענין של הפחדה, שאפילו את מה שדומה לאיסור לא עושים, קל וחומר לאיסור עצמו.
מיהו חכמים, שכידוע נצטוו לעשות סייג לתורה, הבינו שמדרבנן יש לאסור גם פרטים שעל פי החכמה היה מקום לאוסרם אך הדאורייתא עשה בהם "הנחה" כדי לחסוך דיונים עתידים וריבוי פרטי דינים. ואין זה דומה לגזירות דרבנן מקבוצת "שמא יטה", שבהם החשש הוא מוחשי שיבוא לעבור איסור תורה. אלא כאן החשש אינו מוחשי, ואולי הוא ענין של הפחדה, שאפילו את מה שדומה לאיסור לא עושים, קל וחומר לאיסור עצמו.
דוגמאות
א. כלי זכוכית. הרעיון- כלים ממינים חשובים וקלאסיים ראוים לקבל טומאה. הקביעה היא- שהמינים הם הקלאסיים הם מתכות עץ וחרס. ההשתנות- בימי יוסי בן יועזר [דרוש מקור] החלו לייצר בארץ ישראל כלי זכוכית בכמות תעשייתית והוא ממש מין קלאסי. הדין- הדין לא ישתנה, זכוכית אינה מקבלת טומאה מן התורה.
מגמה זו היא לשם הקלת היישום, שלא יצטרכו בכל יום לדון מחדש, ושלא יהיו ריבוי פרטי דינים בכל סעיף בתורה, ושלא כל פושע יקל לעצמו מסברות לבו, אך אין זה משקף שבשרשי הדברים באמת זכוכית פחות חשובה מחרס.
מיהו מדרבנן- יוסי בן יועזר איש צרידה כו' גזרו טומאה על כלי זכוכית (שבת י"ד ב'.) (כמדומה שהחוקרים מציינים שבאותה העת פשטה הזכוכית לרוב בארץ ישראל.) ועיין שם ט"ו ב' לאיזה מין רבנן הסמיכו אותם, האם לחרס או למתכת. אבל עיין חו"ב כלים ס"ב סק"ג שכתב- וגם נראין הדברים דלא רק מה שיש להם תקנה גורם, אלא עיקר הענין חשיבות, דכלי מתכת עשויין לכבוד ודמיהן יקרים כדאמר חולין כ"ה ב', וה"נ כלי זכוכית לגודל חשיבותן וגם יש להם היתרון של התכה קבעום חכמים כמו המתכת, אבל כלי שאינו חשוב בעצמותו לא סגי במה שאפשר להתיכו לחשבו ככלי מתכת, וצ"ע.
ב. טלטול. גזרה חכמתו יתברך שגם סחיבת דברים בשבת היא מלאכה, ומכל מקום כמובן יש סחיבה שהיא חלק מהאכילת פירות ולא חלק מהעמל, (לא גרע מבורר לאלתר). וההכרעה בזה איזה סחיבה היא מלאכה ואיזה תתייחס לאכילת פירות גזרה חכמתו יתברך שזה תלוי אם מוציא מרשות לרשות ומעביר ארבע אמות ברשות הרבים או שמטלטל באותה הרשות מזוית לזוית.
מיהו מדרבנן- הוסיפו עוד מאפיין, שגם סחיבה של דבר שלא הוכן לשימוש, גם היא משתייכת לחלק העמל ולא לחלק האכילת פירות, (שבת קכד ב- וטלטול גופיה לאו משום הוצאה היא?)
ג. ביטול ברוב. ענין ביטול חד בתרי הוא דבר מאד שקול בחכמת התורה, דמחד טוענת מידת הדין שלא יתכן שמכח שני תפוחים מותרים יהיו שלשה מותרים. ומאידך טוענת מידת הרחמים שקשה לאסור מאה כור תפוחים משום תפוח אחד אסור שנתערב בהם. וישנה אפשרות של פשרה, שלפעמים יהיה דין ביטול ברוב ולפעמים לא יהיה, והכל לפי גודל הצורך ולפי גודל החידוש שיש ע"פ החכמה בהיתר. אך התורה מחלה על הריבוי פרטי דינים, וקבעה דחד בתרי בטיל.
מיהו מדרבנן- הוסיפו פרטי דינים, ואמרו שדבר שיש לו מתירין אינו בטל, ושדבר חשוב אינו בטל, וכו'.
ד. אמירה. מצאנו בתורה כמה מצוות התלויים באמירה, והתורה לא נכנסה לחדש פרטי דינים מתי שני חצאי אמירות הם חיבור ומתי אינם חיבור. והכל נשאר בכלל היתר.
מיהו מדרבנן*- שהה כדי לגמור את כולה באונס הוי הפסק בין שני החלקים.
ה. צואה. ישנו מצב של קשר עם דבר מאוס שראוי לאוסרו בדברי תורה, מיהו התורה הקילה שרק אם הצואה במחנה שלך והיא לא מכוסה, אסור.
מיהו מדרבנן- צואה במקומה אפילו שמכוסה אסור לקרוא קריאת שמע, דנפיש זוהמא. וכן גזרו על ריח רע ועל מי רגליים.
מגמה זו היא לשם הקלת היישום, שלא יצטרכו בכל יום לדון מחדש, ושלא יהיו ריבוי פרטי דינים בכל סעיף בתורה, ושלא כל פושע יקל לעצמו מסברות לבו, אך אין זה משקף שבשרשי הדברים באמת זכוכית פחות חשובה מחרס.
מיהו מדרבנן- יוסי בן יועזר איש צרידה כו' גזרו טומאה על כלי זכוכית (שבת י"ד ב'.) (כמדומה שהחוקרים מציינים שבאותה העת פשטה הזכוכית לרוב בארץ ישראל.) ועיין שם ט"ו ב' לאיזה מין רבנן הסמיכו אותם, האם לחרס או למתכת. אבל עיין חו"ב כלים ס"ב סק"ג שכתב- וגם נראין הדברים דלא רק מה שיש להם תקנה גורם, אלא עיקר הענין חשיבות, דכלי מתכת עשויין לכבוד ודמיהן יקרים כדאמר חולין כ"ה ב', וה"נ כלי זכוכית לגודל חשיבותן וגם יש להם היתרון של התכה קבעום חכמים כמו המתכת, אבל כלי שאינו חשוב בעצמותו לא סגי במה שאפשר להתיכו לחשבו ככלי מתכת, וצ"ע.
ב. טלטול. גזרה חכמתו יתברך שגם סחיבת דברים בשבת היא מלאכה, ומכל מקום כמובן יש סחיבה שהיא חלק מהאכילת פירות ולא חלק מהעמל, (לא גרע מבורר לאלתר). וההכרעה בזה איזה סחיבה היא מלאכה ואיזה תתייחס לאכילת פירות גזרה חכמתו יתברך שזה תלוי אם מוציא מרשות לרשות ומעביר ארבע אמות ברשות הרבים או שמטלטל באותה הרשות מזוית לזוית.
מיהו מדרבנן- הוסיפו עוד מאפיין, שגם סחיבה של דבר שלא הוכן לשימוש, גם היא משתייכת לחלק העמל ולא לחלק האכילת פירות, (שבת קכד ב- וטלטול גופיה לאו משום הוצאה היא?)
ג. ביטול ברוב. ענין ביטול חד בתרי הוא דבר מאד שקול בחכמת התורה, דמחד טוענת מידת הדין שלא יתכן שמכח שני תפוחים מותרים יהיו שלשה מותרים. ומאידך טוענת מידת הרחמים שקשה לאסור מאה כור תפוחים משום תפוח אחד אסור שנתערב בהם. וישנה אפשרות של פשרה, שלפעמים יהיה דין ביטול ברוב ולפעמים לא יהיה, והכל לפי גודל הצורך ולפי גודל החידוש שיש ע"פ החכמה בהיתר. אך התורה מחלה על הריבוי פרטי דינים, וקבעה דחד בתרי בטיל.
מיהו מדרבנן- הוסיפו פרטי דינים, ואמרו שדבר שיש לו מתירין אינו בטל, ושדבר חשוב אינו בטל, וכו'.
ד. אמירה. מצאנו בתורה כמה מצוות התלויים באמירה, והתורה לא נכנסה לחדש פרטי דינים מתי שני חצאי אמירות הם חיבור ומתי אינם חיבור. והכל נשאר בכלל היתר.
מיהו מדרבנן*- שהה כדי לגמור את כולה באונס הוי הפסק בין שני החלקים.
ה. צואה. ישנו מצב של קשר עם דבר מאוס שראוי לאוסרו בדברי תורה, מיהו התורה הקילה שרק אם הצואה במחנה שלך והיא לא מכוסה, אסור.
מיהו מדרבנן- צואה במקומה אפילו שמכוסה אסור לקרוא קריאת שמע, דנפיש זוהמא. וכן גזרו על ריח רע ועל מי רגליים.
סעיף ב- דרך החכמים לקבוע שיעור או מאפיין קבוע לדאורייתא
דבר ידוע ומפורסם שהרבה מפרטי הדינים בתורה נאמרו בתורה בצורת רעיון מופשט, ונמסרו לחכמים להגדיר אותם למעשה בצורה ברורה וקבועה, ובחלק ב' נביא ב"נ כללים כיצד עושים זאת. ולע"ע רק נצטט מדברי הראב"ד ז"ל בהלכות לולב, וז"ל-
ואחר כל אלה הסמנין אם היינו מוצאין זמן קצוב ליבשות ותכלית הליחה כמה היה טוב שלא נצטרך לשקול הדעת וראית העין והכרעת האומד, כי אין כל הדעות וההכרעות שוות, וכמה מחלוקות יוצאות על ראיית העין ועל שקול הדעת, זה ישקול במאזני שכלו וזה ישקול במאזני שכלו, ופעמים שלא יגמר להם הדעת כי אם במחלוקות ולא תשוה להם ההכרעה, ועל כן אם נמצא זמן שנתנו חכמים ליבשות וכליון הלחות כמה היה הדבר נכון ללמוד וללמד ממנו לכולם בדרך אחד וזמן אחד,
ואני רואה כי הדבר הזה נכון ללמוד אותו ממה שאמרו רבותינו ז"ל (ע"ז ל"ד א') בחרצנין וזגין של גוים שנאמר בהם לחין אסורין יבשים מותרין, ופירשו בהן עד כמה הן לחין עד שנים עשר חדש, אבל לאחר שנים עשר חדש מותרין מפני שהן יבשין וכבר כלתה הליחה שבהן,
ואם יטעון טוען ויאמר מה טעם מותרין לאחר שנים עשר חדש לא מפני שכלתה הליחה שבהן אלא מפני שבטל מהן טעם יין ולעולם יש בהן לחות אחר כמה, נשיב אותו לאמר אלו אמרו רבותינו ז"ל כל שנים עשר חדש אסורין לאחר שנים עשר חדש ותרין היה כדבריך, עכשיו שאמרו לחין אסורין יבשים מותרין ופירשו בהן אחר כמה הן יבשין לאחר שנים עשר חדש ש"מ קים להו לרבנן שכל הלחות שבהן אינו אלא מן היין מפני שהן מבריית היין, וכל זמן שיש בהן מאותו הלחות הן אסורין והוא עד שנים עשר חדש טפי לא, אלמא כל דבר שאין בו השגחה להעמידו בלחות אינו מתקיים בלחותו אחר שנים עשר חדש,
אבל בודאי אם ישגיח אדם עליהם לקיים אותן בלחותן כגון שטומנים אותן בדברין לחין יוכל אדם להעמידן כמה זמנים, ועל זה לא נתנו חכמים זמן אלא הכל לפי מה שהוא, עד כאן השגתי בשקול דעתי ושכלי, ישמע חכם ויוסף לקח ונבון תחבולות יקנה.
ואחר כל אלה הסמנין אם היינו מוצאין זמן קצוב ליבשות ותכלית הליחה כמה היה טוב שלא נצטרך לשקול הדעת וראית העין והכרעת האומד, כי אין כל הדעות וההכרעות שוות, וכמה מחלוקות יוצאות על ראיית העין ועל שקול הדעת, זה ישקול במאזני שכלו וזה ישקול במאזני שכלו, ופעמים שלא יגמר להם הדעת כי אם במחלוקות ולא תשוה להם ההכרעה, ועל כן אם נמצא זמן שנתנו חכמים ליבשות וכליון הלחות כמה היה הדבר נכון ללמוד וללמד ממנו לכולם בדרך אחד וזמן אחד,
ואני רואה כי הדבר הזה נכון ללמוד אותו ממה שאמרו רבותינו ז"ל (ע"ז ל"ד א') בחרצנין וזגין של גוים שנאמר בהם לחין אסורין יבשים מותרין, ופירשו בהן עד כמה הן לחין עד שנים עשר חדש, אבל לאחר שנים עשר חדש מותרין מפני שהן יבשין וכבר כלתה הליחה שבהן,
ואם יטעון טוען ויאמר מה טעם מותרין לאחר שנים עשר חדש לא מפני שכלתה הליחה שבהן אלא מפני שבטל מהן טעם יין ולעולם יש בהן לחות אחר כמה, נשיב אותו לאמר אלו אמרו רבותינו ז"ל כל שנים עשר חדש אסורין לאחר שנים עשר חדש ותרין היה כדבריך, עכשיו שאמרו לחין אסורין יבשים מותרין ופירשו בהן אחר כמה הן יבשין לאחר שנים עשר חדש ש"מ קים להו לרבנן שכל הלחות שבהן אינו אלא מן היין מפני שהן מבריית היין, וכל זמן שיש בהן מאותו הלחות הן אסורין והוא עד שנים עשר חדש טפי לא, אלמא כל דבר שאין בו השגחה להעמידו בלחות אינו מתקיים בלחותו אחר שנים עשר חדש,
אבל בודאי אם ישגיח אדם עליהם לקיים אותן בלחותן כגון שטומנים אותן בדברין לחין יוכל אדם להעמידן כמה זמנים, ועל זה לא נתנו חכמים זמן אלא הכל לפי מה שהוא, עד כאן השגתי בשקול דעתי ושכלי, ישמע חכם ויוסף לקח ונבון תחבולות יקנה.
