כתובות כתובות דף ל, ב - דעת הרשב"א

[שפריר חביון]

איתא בגמ' דכתובות דף ל, ב בענין צירוף של חיוב מיתה ושל תשלומין יחד [ע"מ לפטור הממון מחמת מיתה] מובאת דעת "רב אשי אמר בזר שאכל תרומה משלו וקרע שיראין של חבירו".
רש"י ס"ל דזר שאכל תרומה משלו וקרע שיראין של חבירו הוי מיתה לזה ותשלומין לזה, והתוס' חולקים וכתבו "ואין נראה דאי חשיב אכילת תרומה וקריעת שיראין ממון לזה ונפשות לזה א"כ תקשי ליה לרבא הא דתנן בהמניח את הכד (ב"ק דף לד: ושם) והוא שהדליק את הגדיש בשבת פטור מפני שנידון בנפשו והיינו מיתה לזה משום שבת ותשלומין לזה משום גדיש אלא על כרחך חשיב מיתה ותשלומין לאחד הואיל ולא מתחייב מיתה בשביל אדם אלא לשמים וה"נ אכילת תרומה וקריעת שיראין הוי מיתה ותשלומין לאחד".
והיינו דלפי התוס' מיתה לזה ותשלומין לזה כוונתו כפשוטו הרג פלוני וחייב מיתה וביחד עם זה הזיק למישהו אחר – בזה לא אמרינן קלב"מ לרבא, אבל חיוב מיתה מחמת עבירה לשמים לא נכלל במיתה לזה ותשלומין לזה.
הרשב"א מביא שיטת רש"י כפי שמובא בתוס' דמיתה לשמים וממון לאדם נחשב למיתה לזה וממון לזה, ומקשה כתוס' מב"ק במדליק את הגדיש ומוסיף דא"כ מאי האי דאמרינן לגבי פטור לרבא חייב, דמשמע הא בחלב כה"ג [חלב לזה וקריעת שיראין לזה] אפילו לרבא פטור, והא רבא ממון לזה ונפשות לזה חייב, [וכקושיית התוס' ישנים ומהרש"ל].
ומסיק כתוס' "ואלא ודאי הא דהכא ומתניתין דבבא קמא לא שייכי כלל בפלוגתא דמיתה לזה ותשלומין לזה".
ומפרש בדומה לריב"א [עפ"י הגירסא שבדפוס לפנינו] "דכל שחיוב נפשו לא בא לו מחמת הניזק אלא מחמת איסורו שעשה לשמים כמיתה ותשלומין לאחד דמי, לפי שאותו בעל הממון מחויב בהריגתו, ואין לך מי שמחויב בו יותר מחבירו, והלכך כמיתה ותשלומין לאחד דמי, והכא נמי כרת או מיתה מחמת איסור שעשה לשמים באלו וכמיתה ותשלומין לאחד דמי, הא [אבל] מיתה שבאה לו מחמת שהרג את חבירו או שזמם להרוג את חבירו, בכי הא הוא דאמרינן מיתה לזה ותשלומין לזה חייב".
ומסיק [ע"ד סברת הריב"א בתוס'] "והא דאמרינן בשלהי פרק בן סורר ומורה (סנהדרין עד, א) רודף אחר חבירו להרגו ושבר את הכלים בין של נרדף בין של כל אדם פטור, לא הוי מיתה לזה ותשלומין לזה שהרי ניתן להצילו בנפשו ומתחייב נפשות הוא לכל אדם וכמאן דנתחייב ממון ונפשות לבעל הכלים. והיינו דאמרינן בבבא קמא (שם) לא צריכא דגדי דחד ועבדא דחד דפטור, משום דכיון דניתן להצילו בנפשו הוה ליה כמיתה וממון לבעל הגדי".
וצע"ק סברתו היאך אפשר לומר באכילת חלב דהוי מיתת כרת לשמים שכל אחד ואחד מחיוב להמיתו [דהא לא כל מתחייב נפשות דינו כרודף].
ועוד צ"ע דקאמר הא מיתה שבאה לו מחמת שהרג את חבירו אמרינן מיתה לזה ותשלומין לזה חייב, וקשה דהרי לסברתו בהרג את חבירו הוי ג"כ רודף שניתן לכל אדם או להניזק להרגו והוי מיתה ותשלומין לאחד. דלכאורה כל הורג את חבירו הוי בבחינת רודף ג"כ.
דייק בחינוך מצוה סב (לענין המכשפה) דמשמע שהחיוב להרוג מוטל על הבית דין, וכן משמע מלשון הרמב"ם הל' סנהדרין פי"ד הל"ג. וקצ"ע סברתו [וכקושי' הנ"ל].
[ואולי י"ל דשאני הכא שההורג הוא המבצע חיוב הבית דין להרוג אם נעשתה ההריגה לפי הכלל דחינן מיתת סקילה וכו'. ודומה למצות מלך שמתבצעת ע"י הכלל].
ואשמח לשמוע תשובה בזה.

 

[עמל בתורה]

נראה שכל מיתה שבאה מדין שמים או בי"ד דינה כמיתה ותשלומין לאחד, משא"כ מיתה הנובעת מפגיעה באדם עצמו כרודף או הורג הוי מיתה לזה ותשלומין לזה.