כבוד הוא תכלית העולם או מוציא את האדם מן העולם?

[מה חובתו בעולמו]

הנה תכלית הבריאה היא לגלות כבוד ה'.

חז''ל התירו איסורי דאורייתא מפני כבוד הבריות.

אסור לתלמיד חכם ללבוש מלבוש עניים, לנעול נעליים קרועות או לאכול בשוק.

מצד שני יש היתר (או חיוב) לת''ח לבזות את עצמו לצורך מצווה או פרנסה.

מצד שלישי כבוד הוא אחד מהדברים שמוציאין את האדם מן העולם.

ואם כן נשאלת השאלה מה גדר האיסור ומה גדר ההיתר,

מה הגבול של צורך פרנסה (יש לו מספיק לסגור את החודש אבל לא לחתן את הילדים, מותר לו לפשוט נבלה בשוק? אסור? חייב?)

האם כבוד מוציא את האדם מן העולם או שהוא תכלית הבריאה?

אם כבוד זה כל כך נורא שצריך לברוח ממנו אז למה צריך לתת אותו לחכמים ולהורים?

ומה יש בכבוד הזה שעושה אותו כל כך גמיש ונתון לשינויים קיצוניים כאלה?

מוזמנים להוסיף עוד שאלות בתנאי שיש גם תשובות.

 

[משנה אחרונה]

מי שמבין בעומק הענין ולמד נפה"ח ש"א וש"ג,
מבין שזה החלק הכי גדול של הצלם אלוקים בהתדמות האדם לקונו.
ובזה הכל מבואר להרוצה לעמוד על האמת

 

[ישראל סבא]

פעם שמעתי ועד מרב מנחם שלנגר והוא אמר שכשם שהקנאה התאוה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם כך הם מכניסים את האדם לתוך העולם, ובתנאי שהכל יהיה בצורה הנכונה