כבוד הוא תכלית העולם או מוציא את האדם מן העולם?

[מה חובתו בעולמו]

הנה תכלית הבריאה היא לגלות כבוד ה'.

חז''ל התירו איסורי דאורייתא מפני כבוד הבריות.

אסור לתלמיד חכם ללבוש מלבוש עניים, לנעול נעליים קרועות או לאכול בשוק.

מצד שני יש היתר (או חיוב) לת''ח לבזות את עצמו לצורך מצווה או פרנסה.

מצד שלישי כבוד הוא אחד מהדברים שמוציאין את האדם מן העולם.

ואם כן נשאלת השאלה מה גדר האיסור ומה גדר ההיתר,

מה הגבול של צורך פרנסה (יש לו מספיק לסגור את החודש אבל לא לחתן את הילדים, מותר לו לפשוט נבלה בשוק? אסור? חייב?)

האם כבוד מוציא את האדם מן העולם או שהוא תכלית הבריאה?

אם כבוד זה כל כך נורא שצריך לברוח ממנו אז למה צריך לתת אותו לחכמים ולהורים?

ומה יש בכבוד הזה שעושה אותו כל כך גמיש ונתון לשינויים קיצוניים כאלה?

מוזמנים להוסיף עוד שאלות בתנאי שיש גם תשובות.

 

[משנה אחרונה]

מי שמבין בעומק הענין ולמד נפה"ח ש"א וש"ג,
מבין שזה החלק הכי גדול של הצלם אלוקים בהתדמות האדם לקונו.
ובזה הכל מבואר להרוצה לעמוד על האמת

 

[ישראל סבא]

פעם שמעתי ועד מרב מנחם שלנגר והוא אמר שכשם שהקנאה התאוה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם כך הם מכניסים את האדם לתוך העולם, ובתנאי שהכל יהיה בצורה הנכונה

 

[קדוש יאמר לו]

נראה לי נתערבה בשאלתך בלבול בין דרישה וציפיה לכבוד מאחרים שזהו המוציא את האדם מן העולם, לבין מה שעל אחרים מוטל לכבד את מי שראוי לכך.
וכן אין זה שייך כבוד זה לגילוי כבוד ה' בבריאה (אלא רק במה שיקרותו של הראוי לכך מגלה שמו ית' בבריאה).

 

[אלישמע]

יי"ש על השאלות המחכימות

הנה תכלית הבריאה היא לגלות כבוד ה'.

אמת

חז''ל התירו איסורי דאורייתא מפני כבוד הבריות.

תחכים אותי

אסור לתלמיד חכם ללבוש מלבוש עניים, לנעול נעליים קרועות או לאכול בשוק.

מצד שני יש היתר (או חיוב) לת''ח לבזות את עצמו לצורך מצווה או פרנסה.

לפי דברי הרמב"ם מובן, שמי שאינו עובד הרי הוא מצטרך לבריות, ואין לך ביזוי (התורה) גדול מזה.
ולכן פשוט נבילה בשוק, ואל תצטרך לבריות.

מצד שלישי כבוד הוא אחד מהדברים שמוציאין את האדם מן העולם.

הרדיפה אחר הכבוד מוציאה את האדם מן העולם, אבל הכבוד עצמו רודף אחריו.

ואם כן נשאלת השאלה מה גדר האיסור ומה גדר ההיתר,

שאדם לא יזיח ויגיס דעתו וכעזה"ד, אבל כבוד גרידא מה בכך ?
אדרבה, ועשית בגדי קודש לאהרון אחיך לכבוד ולתפארת, מנאייהו מכבדותייהו, איצטלא דרבנן, כבד את אביך ואת אמך, ועוד.
להיות מכובד אינו אסור.

מה הגבול של צורך פרנסה (יש לו מספיק לסגור את החודש אבל לא לחתן את הילדים, מותר לו לפשוט נבלה בשוק? אסור? חייב?)

זה מאד אינדיווידואלי, וקשה לענות על זה בכלליות.
אבל לא חייב לפשוט נבלה בשוק כדי לחתן את הילדים, אא"כ זו האופציה האחרונה.
אז, מסתמא מותר.

האם כבוד מוציא את האדם מן העולם או שהוא תכלית הבריאה?

אם כבוד זה כל כך נורא שצריך לברוח ממנו אז למה צריך לתת אותו לחכמים ולהורים?

ומה יש בכבוד הזה שעושה אותו כל כך גמיש ונתון לשינויים קיצוניים כאלה?

מוזמנים להוסיף עוד שאלות בתנאי שיש גם תשובות.

הכבוד אינו תכלית, אבל בלעדיו העולם (האנושות) לא יתקיים.
הוא אינו מוציא את האדם, אבל הרדיפה אחריו והמידות הרעות שבאות בעטיה של רדיפה זו, מוציאים.
לכן צריך לתת אותו לאלו שמגיע להם, וזה גם חיובי לנו הנותנים,
והמקבלים צריכים לא לאבד פרופורציות.