דמדומי זריחה
חבר קבוע
- הצטרף
- 13/5/25
- הודעות
- 405
מה התגובה הראשונית אם אחד מחו"ר הפורום נתקל בחולשה רוחנית שלו או סתם חסרון, מהסוג שלא אוהבים לדבר על זה?
במיוחד אם זה מגבלה ארוכה וקבועה שקשה להתמודד איתה כמו קושי קימה בבוקר/וויכוחים מתמשכים עם האישה או ההורים/חוסר סיפוק בלימוד/דיבורי לשוה"ר/צפיות פיזיות או וירטואליות לא טובות/קושי בסמכות מול ילדים/זלזול בת"ח/סגנון משפחתי/מוצא משפחתי או כל מה שלא מסתדר או לא נראה לכם החיים... או אפי' חוסר רצון לעשות את עבודתה'
האם אתם נבהלים? האם ישירות אתם מנסים לתקן את זה ולעשות הכל שלא יקרה עוד פעם? או שמא הגישה שלכם להתעלם ולהמשיך הלאה-? לדלג על החסרון, או מה שנקרא הטחב...? האם יש כאלה שמזניחים את הרגשות שצפים בגלל זה וחוזרים למסלול בצורה טכנית? או אולי מחביאים עמוק עמוק שאף אחד לא יידע אפי' אנחנו עצמינו מהחולשה/חסרון-מתכחשים לכך?
מה משותף לכל סוגי התגובות שהובאו לפני? מילה אחת התנגדות לעצמנו לחלקים הלא טובים שנמצאים בנו, כי זה לא מתאים לגודל מעלתינו שנכיר בחולשה כזאת או אחרת שקיימת בנו אנו הרי נולדנו שלמים ואם יש חסרון עלינו לשכוח או לתקן מיד.... במקום לדעת לחיות את עצמינו עם כל המטען שלנו, לחוות ולהרגיש בכל יישותנו את עצמנו בטוב וברע אנו בורחים (!!!)
השאלה היא אם זאת הגישה הנכונה בעבודת ה'? השקעת כל המאמצים והכוחות להתנגד לחולשה או שמא זה עקמימות וסחיבת 'המזוודה המלאה' כאשר אין בין זה ליר"ש כלום רק הרצון לחיות ללא חיסרון? ללא שאסתכל בעצמי על עצמי ואדע והכיר את עצמי כמות שאני עם מעלותיי חולשותיי יכולותיי ומתוך דעת ורוגע אלמד לתקן את פגמיי, והבין שלא הכל אפשר לתקן ביום אחד...
הרי אנחנו "חלק אלוק' מלמעלה" הכל הרגשות, הרצונות, והתשוקות, הטוב והרע שבנו איננו יישות בפני עצמינו אנו שייכים ללמעלה והקב"ה יצר אותנו עם טוב ורע והמטרה להשתמש בטוב הייחודי שיש בנו ולבער בעבודה נכונה את הרע, אז מי עבד עלינו שאת הכל אפשר לעשות ברגע אחד? מי שיקר עלינו שאנו צריכים לוותר על הרגשות שלנו ועל החוויות השליליות ולהתעלם מהם או להתרגל בעבודה טכנית כל החיים למה שאנו לא מצליחים לעשות ולשמור בלי למצוא פתרון שאינו מוותר על שום חלק ממנו? מי הטעה אותנו שרק אם נתעלם מהמוצא /מהסגנון שלנו יש לנו מקום, במקום להבין שכשאנחנו זורקים את כל מה שלא מתאים לנו אנו מוותרים על חלקים שה' נתן לנו ואין שום דבר שהוא נתן סתם...
במיוחד אם זה מגבלה ארוכה וקבועה שקשה להתמודד איתה כמו קושי קימה בבוקר/וויכוחים מתמשכים עם האישה או ההורים/חוסר סיפוק בלימוד/דיבורי לשוה"ר/צפיות פיזיות או וירטואליות לא טובות/קושי בסמכות מול ילדים/זלזול בת"ח/סגנון משפחתי/מוצא משפחתי או כל מה שלא מסתדר או לא נראה לכם החיים... או אפי' חוסר רצון לעשות את עבודתה'
האם אתם נבהלים? האם ישירות אתם מנסים לתקן את זה ולעשות הכל שלא יקרה עוד פעם? או שמא הגישה שלכם להתעלם ולהמשיך הלאה-? לדלג על החסרון, או מה שנקרא הטחב...? האם יש כאלה שמזניחים את הרגשות שצפים בגלל זה וחוזרים למסלול בצורה טכנית? או אולי מחביאים עמוק עמוק שאף אחד לא יידע אפי' אנחנו עצמינו מהחולשה/חסרון-מתכחשים לכך?
מה משותף לכל סוגי התגובות שהובאו לפני? מילה אחת התנגדות לעצמנו לחלקים הלא טובים שנמצאים בנו, כי זה לא מתאים לגודל מעלתינו שנכיר בחולשה כזאת או אחרת שקיימת בנו אנו הרי נולדנו שלמים ואם יש חסרון עלינו לשכוח או לתקן מיד.... במקום לדעת לחיות את עצמינו עם כל המטען שלנו, לחוות ולהרגיש בכל יישותנו את עצמנו בטוב וברע אנו בורחים (!!!)
השאלה היא אם זאת הגישה הנכונה בעבודת ה'? השקעת כל המאמצים והכוחות להתנגד לחולשה או שמא זה עקמימות וסחיבת 'המזוודה המלאה' כאשר אין בין זה ליר"ש כלום רק הרצון לחיות ללא חיסרון? ללא שאסתכל בעצמי על עצמי ואדע והכיר את עצמי כמות שאני עם מעלותיי חולשותיי יכולותיי ומתוך דעת ורוגע אלמד לתקן את פגמיי, והבין שלא הכל אפשר לתקן ביום אחד...
הרי אנחנו "חלק אלוק' מלמעלה" הכל הרגשות, הרצונות, והתשוקות, הטוב והרע שבנו איננו יישות בפני עצמינו אנו שייכים ללמעלה והקב"ה יצר אותנו עם טוב ורע והמטרה להשתמש בטוב הייחודי שיש בנו ולבער בעבודה נכונה את הרע, אז מי עבד עלינו שאת הכל אפשר לעשות ברגע אחד? מי שיקר עלינו שאנו צריכים לוותר על הרגשות שלנו ועל החוויות השליליות ולהתעלם מהם או להתרגל בעבודה טכנית כל החיים למה שאנו לא מצליחים לעשות ולשמור בלי למצוא פתרון שאינו מוותר על שום חלק ממנו? מי הטעה אותנו שרק אם נתעלם מהמוצא /מהסגנון שלנו יש לנו מקום, במקום להבין שכשאנחנו זורקים את כל מה שלא מתאים לנו אנו מוותרים על חלקים שה' נתן לנו ואין שום דבר שהוא נתן סתם...
