למה קשה לכבד גדולים שאינם בשיטתנו? והאם אפשר לפתור את זה?

[אשיר לכבודו]

דוקא שאני רואה שרוצים לזלזל במישהוא על זה שהוא אומר דברים שלא כהמקובל
אני מנסה למצוא את האמת שמאחורי הדברים שלו!

 

[כהנא דמסייע]

כמה נחמד שיש "אנשים נאמנים" שאפשר לתלות בהם כל דבר שלא מתאים לך...

רק שכחת שבדרשתו דיבר על זה במפורש, ואף הזכיר מה שכתב בספרו (שבוודאי יצא מתחת ידו):

"זה לא תלמיד חכם אומר דברים כאלה, זה בושה וחרפה לומר דברים כאלה, דברים תמוהים מאד. כבר כתבתי בספרי נגד זה".

וזה כאין וכאפס לעומת מה שאמר בדרשה בצעירותו על הגר"מ שטרנבוך ומה שכתב על הגר"א טופיק ביביע אומר.

ימחלו לי בהקדמות לספריו הוא כותב שאם יצא לפעמים מחוץ לשורה ופגע באיזה ת''ח, אורייתא קמרתחא ליה בההיא שעתא. ומגלה דעת שדבריו בטלים ומבוטלים. אז למה לעשות מזה תורה?
ובפרט שהיו אלו אולי עשרה התבטאויות פחות או יותר כל ימי חייו שיצאו לאור עולם...
ולהפוך זאת לדרך זה לא הדרך

 

[משיב כהלכה]

כשיש לך חמץ מול העיניים, אתה מבטל אותו או מבער אותו?

 

[אבן ירושלמית]

זה נסיון ככל הנסיונות.

והוא בא מהמון גאווה עצמית. תמיד קשה יותר לקבל את האחר.

האדמו"ר מטשורטקוב זצ"ל אמר על דברי הרמב"ם הידועים "כשם שאין פרצופיהם שווים כך דעותיהם". הוא אמר, שהפרצוף שלו שונה זה לא מרגיז אותך. ולמה שהדעה שלו שונה זה כן מרגיז?

 

[דברי מלך]

בלת"ק

זה לא כ"כ קשה, אלא שיש אנשים מסויימים שקשה להם לכבד רבנים מסויימים ודו"ק.

 

[מתוק מדבש]

לדוגמא, לאחרונה ראיתי בדין קטן שהגדיל בימי הספירה (חזו"ע יו"ט עמ' רכ"ג) שכתב על ידידו הגרב"צ אבא שאול:
"ואין זה אמת, שאין זה הביאור של תמימות, ולא זו הדרך ולא זו העיר לפרש פירוש לא נכון כדי לחלוק על הפוסקים הנ"ל ולעשות מעשה להכנס לספק ברכה לבטלה"

וכבר נתברר באשכולות סמוכים שכל גדולי הדור כמו הרב בן ציון בפרט זה. ואין אחד שחושש לדברי מרן הגרע"י.
וכוווולם כולל ההר צבי, הגרי"ש הגרש"ז וכו כו' פוסקי כמוהו.
ושגם החידוש של הרב בן ציון כתוב בגדולי האחרונים השו"מ האתוון דאו' ועוד.

 

[מים מתוקים]

זה לא כ"כ קשה, אלא שיש אנשים מסויימים שקשה להם לכבד רבנים מסויימים ודו"ק

????
חושב שזה להתכחש לכוחות שלנו ולמציאות החיים, וגובל בחוסר כנות.
איני יודע מי רבך המרכזי, אני חושב שאם יציגו לך את המנהיגים והמשפיעים של הקבוצה האחרת שכנגדך יוקשה לך לתת להם את הכבוד האמיתי הראוי להם.

 

[אבן ירושלמית]

כי אדם נמשך גם בד"כ אחר בני מדינתו.