לראות ולהתענג: הקבלת פני רבו בפלפולא דאורייתא

כל מה שקורה עם הגרד״ל הוא אכן מיוחד מאוד.
וזה לא היה קורה (ולא קרה) בתקופת הגרי״ג וכ״ש בתקופת הגראי״ל. מדובר כאן באישיות מיוחדת. חופף לגיל 100, וכל ראשי הישיבות מחשיבים אותו כלמדן עצום, ואפילו לפי הסגנון של גדולי הלמדנים. בשונה מב׳ הגדולים הנ״ל שלא היו דוגלים כ״כ בעיון הלמדני עד כדי כך. ומשום כך, מסוגל הוא לאגד ולאחד ציבור כזה. ובפרט עם ראשי ישיבות גדולים כאלה. (כמו הגרי״ב שרייבר שלא נופל בידיעת התורה, ובעיון שלו מכמעט אף ראש ישיבה, והגר״א גרבוז שיודע את הש״ס בעיון, והגרח״פ ברמן שהתורה מונחת בכיסו למי שיודע, והגר״א וייס אשר הוא למדן עצום עד להלכה ועוד ועוד.)
ואני חושב שלא יקום עוד הרבה זמן איש גדול כזה שיכול לאחד את זה.

ומעתה, לעדתינו, מי יכול להצביע על גדול שכולם פה אחד יכולים להצביע ולומר שהוא גדול מכולנו. כל א׳ נקט סגנון אחר, וקשה מאוד לאחד את כולם. (אולי איש כמו הג״ר ישי טולדנו יוכל בעוד כמה שנים לאחד את כולם.)
 
המעמד המרטיט הזה שהיה אתמול בהובלתו של מרן ר' דב, עם היקף הידיעות, הגאונות, העמקות, החשבונות בחדוותא דשמעתין מעורר חשק עצום לגדול בתורה באמת.... להיות ת"ח ששקוע בחיי עולם על פני ההבלים

אבל הוא יכול גם לפעמים לגרום לאברכים (ולבחורים...) שיגעים בתורה יומם ולילה חולשה, איך אפשר להגיע לדרגא כזאת של גדלות אמיתית בתורה, איזה מרחק יש לנו מהגדולים הללו.... לגרום לייאוש שלעולם זה לא אפשרי, וליצור רפיון וזלזול בכל המאמץ והעמל...

אבל איך כן אפשר לתרגם כזה מעמד להתחזקות אישית בתורה, ולרצות גם?! בלי להיות חלשים ונרפים, בלי להחדיר ש-לנו לעולם אין סיכוי?
אם נפנים שה' לא דורש מהאדם מה שהוא לא יכול (מרן הרב שטיינמן אמר פעם שמי שחושב שה' דורש ממנו מה שאינו יכול הוא בעל גאוה...) אלא רוצה שכ"א ישיג בתורה הקדושה את מה שה' הכין לו שישיג-וגם אם לפעמים קבע שישיג פחות.....חושב שמופיע ברב וולבה זי"ע שהיום פקודת שנתו (יט ניסן)

ולכן מי שרוצה יכול לתרגם את מה שקרה אתמול במעמד האדיר ולהתאים לעצמו מה הוא יכול לקחת אולי תוספת של 3 דקות (!!!) אולי מחשבה נוספת/ התעמקות יתירה, אולי דקדוק ודיוק נוסף בדברי רש"י, אולי התעכבות של דקה להבין יותר-אם זה יהיה קבוע הוא קנה את עולמו...
 
אני חושב שהתרגום הוא שאיפה לידיעת בבלי וירושלמי בעיון גם בדור שלנו!
זה ברור, אבל מה לעשות שאם זה התרגום היחיד הרבה בני תורה שראו את האירוע ונפעמו מעוצמות התורה שהיו שם, התפיסה הפנימית שלהם שאליהם זה לא קשור, ולא שייך, ונפסיד אותם את ההתרוממות שמתאימה להם שהם יכולים להשיג מכזה אירוע...

חוץ ממה ששאיפה ענקית כזאת לידיעת כל התורה בעיון אינה מובילה בפרקטיקה להתעלות ולגדילה אלא למשהו דמיוני ולא ישים זה המציאות ואלו התוצאות בשטח, מעטים אלו שיכולים למנף כזה אירוע קדוש לשאיפה עצומה של בבלי וירושלמי בעיון וליישומה-ואז שוב נחיתות שאי"ז קשור אליי, וזה למעלה מהשגתי...

הרב וולבה בשם ר' ירוחם כל הזמן אמר "רק לא לטפס לשמיים" כי בעבודה הרוחנית גודלים ע"י דעת לא ע"י דחף עיין ערך פרומקייט (עלי שור ח"ב עמ' קנב) במיוחד בדורינו אנו..
 
זה ברור, אבל מה לעשות שאם זה התרגום היחיד הרבה בני תורה שראו את האירוע ונפעמו מעוצמות התורה שהיו שם, התפיסה הפנימית שלהם שאליהם זה לא קשור, ולא שייך, ונפסיד אותם את ההתרוממות שמתאימה להם שהם יכולים להשיג מכזה אירוע...

חוץ ממה ששאיפה ענקית כזאת לידיעת כל התורה בעיון אינה מובילה בפרקטיקה להתעלות ולגדילה אלא למשהו דמיוני ולא ישים זה המציאות ואלו התוצאות בשטח, מעטים אלו שיכולים למנף כזה אירוע קדוש לשאיפה עצומה של בבלי וירושלמי בעיון וליישומה-ואז שוב נחיתות שאי"ז קשור אליי, וזה למעלה מהשגתי...

הרב וולבה בשם ר' ירוחם כל הזמן אמר "רק לא לטפס לשמיים" כי בעבודה הרוחנית גודלים ע"י דעת לא ע"י דחף עיין ערך פרומקייט (עלי שור ח"ב עמ' קנב) במיוחד בדורינו אנו..
אני חושב שאתה מבלבל בין שני נקודות
א. שאיפה כללית
ב. מה הצעד המעשי שלי

השאיפה הכללית ודאי מובילה בסוף לתוצאות, ור' ישראל אמר שאם לא היה שואף להיות הגאון לא היה ר' ישראל...

אבל כמובן בסוף צריך להוריד את זה לצעדים עקביים ומעשיים.
 
מה שברור
שאחר שרואים כזה מעמד עם גדולי ראשי הישיבות
צריך :
א. ללמוד מהם (איך שהשקיעו בלימודם יומם ולילה).
ב. ללמוד מהם (לשמוע שיעורים מהם, הדבר מוסיף המון המון, שהרי מסובך מאוד לגדול לבד ע״י לימוד ש״ס ופוסקים בפינה שלו).
 
אני חושב שאתה מבלבל בין שני נקודות
א. שאיפה כללית
ב. מה הצעד המעשי שלי

השאיפה הכללית ודאי מובילה בסוף לתוצאות, ור' ישראל אמר שאם לא היה שואף להיות הגאון לא היה ר' ישראל...
הבלבול שקיים הוא דווקא בנושא השאיפות שרבים חללים הפיל ולא סתם רבים מגדולי המוסר בזמנינו יוצאים חוצץ כנגד המונח שאיפות בדורות האחרונים, וטוענים שמדובר בנושא ששייך לדורות הקודמים שהיה להם יותר כוחות ודעת גם לשאוף כראוי וגם לנתק בין השאיפה הכללית לצעד המעשי....

במיוחד שלחלק מאוד גדול מבני התורה ששוקדים יומם ולילה לדעת בבלי וירושלמי בעיון מדובר בשאיפות לא ריאלית כיום לפי הכוחות, וע"ז הוספתי שפעמים שצריך להכיר את המגבלות...
 
חדש זה איסור אכילה
או איסור בעצם הדבר?
לפני כ18 שנה הגר"מ גרוס הק' איזו קו' בשיעור בהמשך הזמן, בענין חדש, ואמרתי שזה דבר שיש לו מתירים. ואמר שזה לא דבר שיש לו מתירים. אולי זה תלוי בחקירה שלך.
 
חדש זה איסור אכילה
או איסור בעצם הדבר?
בפשטות נקטינן דכל איסורי תורה הם איסורי חפצא, ודרבנן גברא, כידוע הנתיה''מ בסי' רלד.
אלא שיש לדון מצד שהדבר פוקע בזמן מסויים ממילא, ואם כן יש הרבה שכותבים דאיסור התלוי בזמן הוא איסור גברא.
 
בפשטות נקטינן דכל איסורי תורה הם איסורי חפצא, ודרבנן גברא, כידוע הנתיה''מ בסי' רלד.
אלא שיש לדון מצד שהדבר פוקע בזמן מסויים ממילא, ואם כן יש הרבה שכותבים דאיסור התלוי בזמן הוא איסור גברא.
גם איסור אכילה זה איסור בחפצא
מהצד השני
קדשים זה מצוה בעצם ומצוות אכילה בחפץ
ותרומה זה מצווה בעצם ושונה מקדשים
ופירות שביעית זה ודאי מצווה בעצם מבלי מצוות אכילה
ולגבי מש"כ עם איסור התלוי בזמן זו חקירת האתוו"ד
 
גם איסור אכילה זה איסור בחפצא
מהצד השני
קדשים זה מצוה בעצם ומצוות אכילה בחפץ
ותרומה זה מצווה בעצם ושונה מקדשים
ופירות שביעית זה ודאי מצווה בעצם מבלי מצוות אכילה
ולגבי מש"כ עם איסור התלוי בזמן זו חקירת האתוו"ד
אבל לא הבנתי מה זה קשור לנדון של איסורין מבטלין זה את זה. בין חדש לחמץ.
 
אבל לא הבנתי מה זה קשור לנדון של איסורין מבטלין זה את זה. בין חדש לחמץ.
אפרש שיחתי
יש לחקור בגדר איסור חדש האם איסורו איסור חפצא גמור עם מתיר של עומר
וכדוגמת הבשר קודם זריקת דמים
או שאיסורו איסור חפצא רק כלפי אכילת הגברא
וכדוגמת אכילת בשר מת לשיטות האוסרות מה"ת שכל האיסור הוא במעשה האכילה
ואי נימא כצד השני
האיסור חמץ ואיסור חדש שני גדרים אחרים נפרדים להם ולכאו' אינם אמורים לבטל אחד את השני
 
כי בשניהם האיסור זהה בהגדרתו עם חומרה שונה
לכאורה איסור הנאה הוא גופא ודאי יותר איסור חפצא. וזה לכאו' גדר אחר.
אבל כאן זה דומה לחפצא וגברא
אמנם לא ממש
ולעצם חקירתך יש או''ש פ''ו מחו''מ ה''ז ועושה מזה מח' בבלי וירושלמי
ספר אור שמח - הלכות חמץ ומצה - פרק ו - הלכה א
אולם מה נעשה ביום שידובר מדברי הירושלמי דפריך דליתי עשה דאכילת מצה וידחה לא תעשה דחדש, דמורה ההיפך ממה שביארנו. ונראה, שורש הדבר דלמשל, אכילת יום הכיפורים הוא איסור המונח על קרקפתא דגברי לא יתכן לומר שהמאכלים כולם אסורים אלא שהוא איסור ומניעה המונח על האדם לשום רסן לתאות אכילתו כיום תמים, ומטעם זה כתבו הקדמונים דאמרינן דמערבין ביום הכיפורים הואיל וחזי לקטנים משום דאין זה איסור חפצא אלא איסור גברא יעויין שם, אם כן הכא נמי בחדש יש לחקור אם היא מניעה שחלה על האדם לעכבו עד קדמו פני אלקיו בבכוריו ואין זה איסור המונח על כל החדש או דהוי איסור חפצא כערלה וכלאים אף על גב דהוא איסור זמניי. והנה אם הוא איסור המונח אקרקפתא דגברי אם כן שפיר אתי עשה ודחי לא תעשה דחדש כמו דתאמר שאם העשה מתייחס אל דבר הנאסר העשה דחי לא תעשה הכי נמי אם העשה והלא תעשה שניהם אקרקפתא דגברי ואל העושה אותם מתיחס גם העשה גם הלא תעשה אתי עשה ודחי לא תעשה. ובזה פליגי בבלי וירושלמי. דבריש פ"ב דפסחים אמרינן דכ"מ שנאמר לא תאכל הוא איסור הנאה ויליף מנבילה כו' ופריך הגמרא מהך דחדש דשרי בהנאה דתנן ומאכיל לבהמה. ובבלי משני דגלי רחמנא קצירכם. אלמא דסבר דהוי איסור על המאכל כמו נבילה וטריפה. ובירושלמי משני א"ר אמי כו' שניא היא שקבע הכתוב זמן. ופירוש, דאין זה דומה לכל האיסורין אלא שהוא מניעה על האדם כאיסור אכילת יום הכיפורים וכדומה שהוא עיכוב זמן מה באכילת האדם ואם כן לא שייך לומר שהתורה הרחיקה זה ואסרה אותן בהנאה.
 
לכאורה איסור הנאה הוא גופא ודאי יותר איסור חפצא. וזה לכאו' גדר אחר.

ולעצם חקירתך יש או''ש פ''ו מחו''מ ה''ז ועושה מזה מח' בבלי וירושלמי
ספר אור שמח - הלכות חמץ ומצה - פרק ו - הלכה א
אולם מה נעשה ביום שידובר מדברי הירושלמי דפריך דליתי עשה דאכילת מצה וידחה לא תעשה דחדש, דמורה ההיפך ממה שביארנו. ונראה, שורש הדבר דלמשל, אכילת יום הכיפורים הוא איסור המונח על קרקפתא דגברי לא יתכן לומר שהמאכלים כולם אסורים אלא שהוא איסור ומניעה המונח על האדם לשום רסן לתאות אכילתו כיום תמים, ומטעם זה כתבו הקדמונים דאמרינן דמערבין ביום הכיפורים הואיל וחזי לקטנים משום דאין זה איסור חפצא אלא איסור גברא יעויין שם, אם כן הכא נמי בחדש יש לחקור אם היא מניעה שחלה על האדם לעכבו עד קדמו פני אלקיו בבכוריו ואין זה איסור המונח על כל החדש או דהוי איסור חפצא כערלה וכלאים אף על גב דהוא איסור זמניי. והנה אם הוא איסור המונח אקרקפתא דגברי אם כן שפיר אתי עשה ודחי לא תעשה דחדש כמו דתאמר שאם העשה מתייחס אל דבר הנאסר העשה דחי לא תעשה הכי נמי אם העשה והלא תעשה שניהם אקרקפתא דגברי ואל העושה אותם מתיחס גם העשה גם הלא תעשה אתי עשה ודחי לא תעשה. ובזה פליגי בבלי וירושלמי. דבריש פ"ב דפסחים אמרינן דכ"מ שנאמר לא תאכל הוא איסור הנאה ויליף מנבילה כו' ופריך הגמרא מהך דחדש דשרי בהנאה דתנן ומאכיל לבהמה. ובבלי משני דגלי רחמנא קצירכם. אלמא דסבר דהוי איסור על המאכל כמו נבילה וטריפה. ובירושלמי משני א"ר אמי כו' שניא היא שקבע הכתוב זמן. ופירוש, דאין זה דומה לכל האיסורין אלא שהוא מניעה על האדם כאיסור אכילת יום הכיפורים וכדומה שהוא עיכוב זמן מה באכילת האדם ואם כן לא שייך לומר שהתורה הרחיקה זה ואסרה אותן בהנאה.
ייש"כ עצום!!!
לגוש"ד
איסור הנאה ואיסור אכילה זה הגדרה אחת של איסור בחפץ לענינים שונים
אבל איסור אכילה ואיסור חפצא הם שני ענינים שונים
ואין הגדרתי כהגדרת רבינו האו"ש
דהוא ממש מגדיר כאיסור גברא ולענ"ד ודאי אי"ז כיוהכ"פ
אלא איסור בחפצא שנאסר על האדם
משל למה הדבר דומה
לרעל ואוכל מקולקל
רעל זה כלפי האדם ואוכל מקולקל זה פגום בעצם
 
ראשי תחתית