בשלח מדוע נעשו ניסים כל כך מרובים במן שלא לצורך?

[שאינו יודע לשאול]

רבותינו למדו שדרך הנהגת ה’ היא למעט בנס, וכמו שכתב הרמב"ן פ’ בחוקותי (כו יא) ולהסתירו כדי שיהיה בחירה, וכן ביארו הרמב"ן (בראשית ו יט) ורבנו בחיי (שם טו) מדוע נצטווה נח לעשות תיבה שהיו בה ניסים מרובים [וכגון מועט המחזיק את המרובה ועוד] ולא הצילו על דרך נס ובלא תיבה כלל, וביארו שהוא כדי למעט בנס מה שאפשר.

ושם כתב הרמב"ן שכן דרך ה’ וכן רואים בכל ניסי הנביאים, ובר’ בחיי שם שעל כן ציותה התורה שיצאו אנשי המלחמה חלוצים לצבא על אף שכל מלחמותיהם של ישראל היו על ידי ניסים גדולים ומה יצטרכו למארב, אלא כי כל ניסי התורה יש בהם "טבע במקצת" כדי למעט בנס מה שאפשר.

והנה בירידת המן לא היו זקוקים לנס אלא כדי שיהיה להם לחם להשיב נפשם ולא ירעבו, ומדוע נעשו בו ניסים כה מרובים, ויעויין ביומא עה ע"א - עו ע"א כמה וכמה ניסים ונזכיר אחדים מהם;

א - כל הבירורים בדיני תורה שבאו לפני משה שהיה מקום ירידת המן מגלה מי חייב ומי זכאי, דהיינו שאם היה טוען גנבת והוא טוען מכרת אם היה יורד אצל התובע היה מוכח שהדין עמו ואם אצל הנתבע הדין עמו, ובדומה לזה באיש שטוען שאשתו סרחה עליו והיא טוענת הוא סרח עלי. [ועי’ חת"ס חי’ יומא שם שח"ו שיפסוק משה עפ"י זה, רק היה מוסיף אמונה לבעלי הדין].

ב - ירד עם תכשיטי נשים [והיינו בשמים שטעונים כתישה] שהיו מתקשטות בהם לבעליהן.

ג - שנמצא בו הבדל בין צדיק לרשע במקום הירידה והטורח לאוספו, צדיקים "ירד המן עליו" בינונים "יצאו ולקטו" רשעים "שטו ולקטו".

ד - שירדו להם אבנים טובות ומרגליות עם המן.

ה - שהיה נבלע באברים ולא היו מוציאים אותו כלל כדרך שאר מאכלים, ולר’ ישמעאל גם היה גורם שהאוכל שהיו קונים מתגרי עכו"ם גם היה נבלע באברים.

ו - שטעמו בו כמה טעמים וכל טעם שהיו חפצים.

ז - עי’ רש"י פסוק יז שהטירחא לא הועילה כלל למרבה ולא חסרה כלל לממעיט "וזהו נס גדול שנעשה בו" שגם מי שטרח בו הרבה לא מצא אלא עומר לגולגולת וגם מי שטרח מעט מאד סו"ס מצא עומר לגולגולת.

 

[אור יעקב]

רבותינו למדו שדרך הנהגת ה’ היא למעט בנס, וכמו שכתב הרמב"ן פ’ בחוקותי (כו יא) ולהסתירו כדי שיהיה בחירה, וכן ביארו הרמב"ן (בראשית ו יט) ורבנו בחיי (שם טו) מדוע נצטווה נח לעשות תיבה שהיו בה ניסים מרובים [וכגון מועט המחזיק את המרובה ועוד] ולא הצילו על דרך נס ובלא תיבה כלל, וביארו שהוא כדי למעט בנס מה שאפשר.

ושם כתב הרמב"ן שכן דרך ה’ וכן רואים בכל ניסי הנביאים, ובר’ בחיי שם שעל כן ציותה התורה שיצאו אנשי המלחמה חלוצים לצבא על אף שכל מלחמותיהם של ישראל היו על ידי ניסים גדולים ומה יצטרכו למארב, אלא כי כל ניסי התורה יש בהם "טבע במקצת" כדי למעט בנס מה שאפשר.

והנה בירידת המן לא היו זקוקים לנס אלא כדי שיהיה להם לחם להשיב נפשם ולא ירעבו, ומדוע נעשו בו ניסים כה מרובים, ויעויין ביומא עה ע"א - עו ע"א כמה וכמה ניסים ונזכיר אחדים מהם;

א - כל הבירורים בדיני תורה שבאו לפני משה שהיה מקום ירידת המן מגלה מי חייב ומי זכאי, דהיינו שאם היה טוען גנבת והוא טוען מכרת אם היה יורד אצל התובע היה מוכח שהדין עמו ואם אצל הנתבע הדין עמו, ובדומה לזה באיש שטוען שאשתו סרחה עליו והיא טוענת הוא סרח עלי. [ועי’ חת"ס חי’ יומא שם שח"ו שיפסוק משה עפ"י זה, רק היה מוסיף אמונה לבעלי הדין].

ב - ירד עם תכשיטי נשים [והיינו בשמים שטעונים כתישה] שהיו מתקשטות בהם לבעליהן.

ג - שנמצא בו הבדל בין צדיק לרשע במקום הירידה והטורח לאוספו, צדיקים "ירד המן עליו" בינונים "יצאו ולקטו" רשעים "שטו ולקטו".

ד - שירדו להם אבנים טובות ומרגליות עם המן.

ה - שהיה נבלע באברים ולא היו מוציאים אותו כלל כדרך שאר מאכלים, ולר’ ישמעאל גם היה גורם שהאוכל שהיו קונים מתגרי עכו"ם גם היה נבלע באברים.

ו - שטעמו בו כמה טעמים וכל טעם שהיו חפצים.

ז - עי’ רש"י פסוק יז שהטירחא לא הועילה כלל למרבה ולא חסרה כלל לממעיט "וזהו נס גדול שנעשה בו" שגם מי שטרח בו הרבה לא מצא אלא עומר לגולגולת וגם מי שטרח מעט מאד סו"ס מצא עומר לגולגולת.

אולי לפי דברי הגר"ש קלוגר שדן ללמד זכות על נשים שלא נוהגות לחם משנה אפשר ליישב.

 

[שאינו יודע לשאול]

אולי לפי דברי הגר"ש קלוגר שדן ללמד זכות על נשים שלא נוהגות לחם משנה אפשר ליישב.
הצג קובץ מצורף 16599

זה על עצם ירידת המן שהיה אפשר גם בלעדיו, אבל על כל שאר הניסים שמנו חז"ל [והזכרתי לעיל] לכאורה עדיין אין זה מעלה ארוכה.

 

[ממדבר מתנה]

נראה לחלק שדברי הרמב"ן הנ"ל נאמרו דוקא לענין ניסים שנעשו ע"י שאר הנביאים, אך שאני ניסי משה רבינו ע"ה, שעליו נא' (דברים לד, י - יא) ולא קם נביא עוד בישראל כמשה וגו' לכל האותות והמופתים וגו'.
ועיין ברמב"ן שם, שהביא את דברי הרמב"ם במורה שפירש שההפלגה למשה היא משום שהניסים שנעשו ע"י נעשו לעיני כל ישראל, אבל שאר הנביאים לא יעשו אותם אלא ליחדים. וכתב לדחות פירושו, שהרי גם אצל שאר נביאים מצינו ניסים שנעשו לעיני רבים.
ועל כן כתב לפרש, שלא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו השם פנים אל פנים ולעשות אותות ומופתים ביד חזקה ומורא גדול כמשה. ואם עשו מקצת מהם, לא הגיעו לרובם ולא למעלה הגדולה שבהם. כי לא הגיעו אותות הנביאים לזמן הגדול אשר הגיע הוא עליו השלום כי אות המן תמידי ארבעים שנה, ועמוד האש והענן, גם הבאר והשלו על דעת רבותינו. ע"ש.

 

[שאינו יודע לשאול]

נראה לחלק שדברי הרמב"ן הנ"ל נאמרו דוקא לענין ניסים שנעשו ע"י שאר הנביאים, אך שאני ניסי משה רבינו ע"ה, שעליו נא' (דברים לד, י - יא) ולא קם נביא עוד בישראל כמשה וגו' לכל האותות והמופתים וגו'.
ועיין ברמב"ן שם, שהביא את דברי הרמב"ם במורה שפירש שההפלגה למשה היא משום שהניסים שנעשו ע"י נעשו לעיני כל ישראל, אבל שאר הנביאים לא יעשו אותם אלא ליחדים. וכתב לדחות פירושו, שהרי גם אצל שאר נביאים מצינו ניסים שנעשו לעיני רבים.
ועל כן כתב לפרש, שלא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו השם פנים אל פנים ולעשות אותות ומופתים ביד חזקה ומורא גדול כמשה. ואם עשו מקצת מהם, לא הגיעו לרובם ולא למעלה הגדולה שבהם. כי לא הגיעו אותות הנביאים לזמן הגדול אשר הגיע הוא עליו השלום כי אות המן תמידי ארבעים שנה, ועמוד האש והענן, גם הבאר והשלו על דעת רבותינו. ע"ש.

דברי טעם המתיישבים על הלב.
אבל הדברים צריכים מקור, וגם צריכים טעם, שהרי ההבנה הפשוטה בדברי רבותינו הראשונים היא, שאילו היתה ההנהגה להרבות בעולם הזה בניסים, גם שלא לצורך, הרי שהיה העולם הזה נפגם מצד תכליתו, שתכליתו היא להיות מקום הניסיון וההכנה, ושתהיה לאדם בחירה באופן שהשקר נראה כאמת עוד יותר מהאמת עצמה, [שהרי אם האמת והשקר היו מפתים באותה מידה וודאי היו נוהרים אחר האמת, ששם יש משמעות אמתית, ושוב בטלה הבחירה, לכן השקר מפתה יותר], ומצד טעם זה, אינני רואה סיבה לחלק בין נבואת משה לשאר נביאים, אבל ודאי נראה שיש כאן יסוד, רק צריך להטעים ולפרש ולבסס אותו.

 

[ממדבר מתנה]

אולי אפשר להוסיף טעם ע"פ דברי הרמב"ן הידועים בסוף פרשת בא, שע"י הניסים מתבטלים דעות הכופרים המכחישים את השגחת ה' יתברך בעולמו.
וכשהניסים יעשו ע"י נביא תברר אמיתות הנבואה, כי ידבר ה' אל האדם, ויגלה סודו לעבדיו וכו'.
ולכן, אע"פ שדרך ההנהגה היא למעט בניסים כדי לתת מקום לבחירה, מ"מ יש חשיבות גדולה לעצם הניסים כדי לבסס ולחזק את האמונה, ולסתום פיות המקטרגים.
וכמו שכתב הרמב"ן שם, שהואיל והקב"ה לא יעשה נס בכל דור בפני כל רשע וכופר, החמירה התורה מאד בענין המצות שהם זכר ליציאת מצרים, כדי שנעתיק את הדבר אל בנינו, ובניהם לבניהם וכו'.
נמצא שמצד עצם התכלית של הנהגת הנס, ישנה חשיבות יתירה לניסים שנעשו ע"י משה רבינו בזמן יציאת מצרים, שהרי הם עדות לכל הדורות על חידוש העולם והשגחת ה' על עמו.

 

[שאינו יודע לשאול]

אם כנים דברי מר יש לומר שגדר הדברים הוא כך:
במהלך הבריאה ודרכי ההנהגה בה, ישנה הנהגה של מיעוט בנס, על מנת לשמר את העולם הזה כעולם שהשקר נראה בו כאמת, ועל כן לעולם ממעטים בנס.
אך במקום שישנו גילוי ששייך לתכלית הבריאה ממש, שם אדרבה הקב"ה מרבה בנס, שהרי גם מכות מצרים לא נצרכו ליציאה וגם ניסי הים, ושמא יש לומר שה"ה ניסי המדבר, שכל אותו מהלך היה מציאות של ה' אחד ושמו אחד דרך החוץ [היינו מכוח האותות] ולא דרך הפנים [היינו מלב בני אדם] אבל הגילויים היו ממש גילויים שיהיו בתכלית הבריאה, וזה הייחודיות של נבואת משה ועל כן נבואתו היא היא תורת הנצח.
ועדיין צריך בירור מדוע לא סגי לזה בניסי מצרים והים ומתן תורה, ששם נבנתה האמונה והיראה [למען תהיה יראתו וכו'] ומדוע במן עצמו לא שבה ההנהגה היסודית שממעטים בנס.