מתוך ה'מגדלות מרקחים':
לא תשא שמע שוא (כג א)
בפסחים קיח. מבואר שהלאו של "לא תשא שמע שוא" כולל את המקבל לשון הרע, וכן את המספר לשון הרע משום שקרינן ביה "לא תשיא" שמע שוא.
והקשה החפץ חיים (כלל א׳ ס״ק ד׳ בהגה״ה) אם כן למה הוצרך הלאו של "לא תלך רכיל בעמך", להזהיר על לשון הרע ורכילות, הרי כבר נאמר כאן לאו על כך.
עוד מקשים שבגמ׳ בכתובות מו. אמרינן, "אזהרה למוציא שם רע מנלן, ר׳ אלעזר אמר מלא תלך רכיל, רבי נתן אומר מונשמרת מכל דבר רע", ומדוע לא אמרו שהאזהרה היא מ״לא תשיא שמע שוא", שהוא כולל גם את המספר לשון הרע.
ותירץ החפץ חיים שם, שמצד הלאו של לא תשיא שמע שוא אי אפשר להלקות את המוציא שם רע, כיון שהוא כולל עוד איסורים, כגון שלא להשמיע לדיין את טענותיו קודם שבא הבעל דין השני, ואין לוקים על לאו שבכללות.
וקשה על תירוץ זה, שהרי חיוב המלקות של המוציא שם רע מפורש בתורה מן הכתוב "ויסרו אותו", ובאופן כזה שחיוב המלקות מפורש בתורה, רק ש״אין עונשין אלא אם כן מזהירין", מועילה אף אזהרה היוצאת מלאו שבכללות, כמו שכתב הרמב״ם בספר המצוות ל״ת קצ״ה לענין בן סורר ומורה, שמפורש בו חיוב מלקות באכילתו
הראשונה מהכתוב "ויסרו אותו ולא ישמע אליהם", והאזהרה נלמדת מ״לא תאכלו על הדם" אף על פי שהוא לאו שבכללות, כמבואר בסנהדרין סג. עי״ש.
[ובטעם הדבר יש לומר, שהסיבה שאין לוקים על לאו שבכללות הוא מפני שאינו דומה ללאו של "לא תחסום שור בדישו" שממנו למדים מלקות לכל חייבי לאוים, וכל זה שייך בלאו שאין מפורש בו חיוב מלקות אלא נלמד מלאו של חסימה, אבל לאוים שמפורש בעצמם חיוב מלקות אינם צריכים להלמד מהלאו של חסימה, ואינם צריכים להיות דומים לו, ועי׳ בסה״מ להרמב״ם ל״ת כ״ו]. וא״כ דברי החפץ חיים צ״ע בזה.
ויש ליישב את הקושיא באופן אחר, שהמשמעות של "לא תשא שמע שוא" היא שלא לקבל לשון הרע, אלא שאנו דורשים "לא תשיא" שלא לספר לשון הרע, כלומר שלא יגרום לאחר שיקבל לשון הרע, על ידי סיפורו. ולפי זה נראה שדוקא אם באמת נתקבל הלשון הרע אז עבר המספר על לאו זה, שבזה הוא "משיא שמע שוא", היינו גורם לאחרים לקבל. אבל באופן שיודע שלא יקבלו ממנו את הלשון הרע, לא שייך לאוסרו מדין "לא תשיא", ולכן נצרך הלאו של "לא תלך רכיל בעמך", לאסור גם באופן שיודע שלא יקבלו ממנו, שגם זה נחשב לשון הרע, כמו שכתב החפץ חיים בכלל ג׳ סעיף ו׳ בשם רבינו יונה, שגם כאשר לא הגיע נזק על ידי סיפורו חייב על בחירתו להרשיע את חבירו ולשמוח לאידו.
ובזה מיושבת גם הקושיא השניה, שאי אפשר ללמוד את אזהרת המוציא שם רע מ״לא תשיא שמע שוא", משום שחיובו של המוציא שם רע הוא באופן שהבעל הביא עדים על כך ולאחר מכן הם הוזמו, כמבואר ברמב״ם נערה בתולה פ"ג ה"ו, ואם כן התברר שדברי הבעל הם שקר ולא נתקבלו דבריו, ושוב אין כאן חיוב משום "לא תשיא שמע שוא", רק משום "לא תלך רכיל בעמך".
לא תשא שמע שוא (כג א)
בפסחים קיח. מבואר שהלאו של "לא תשא שמע שוא" כולל את המקבל לשון הרע, וכן את המספר לשון הרע משום שקרינן ביה "לא תשיא" שמע שוא.
והקשה החפץ חיים (כלל א׳ ס״ק ד׳ בהגה״ה) אם כן למה הוצרך הלאו של "לא תלך רכיל בעמך", להזהיר על לשון הרע ורכילות, הרי כבר נאמר כאן לאו על כך.
עוד מקשים שבגמ׳ בכתובות מו. אמרינן, "אזהרה למוציא שם רע מנלן, ר׳ אלעזר אמר מלא תלך רכיל, רבי נתן אומר מונשמרת מכל דבר רע", ומדוע לא אמרו שהאזהרה היא מ״לא תשיא שמע שוא", שהוא כולל גם את המספר לשון הרע.
ותירץ החפץ חיים שם, שמצד הלאו של לא תשיא שמע שוא אי אפשר להלקות את המוציא שם רע, כיון שהוא כולל עוד איסורים, כגון שלא להשמיע לדיין את טענותיו קודם שבא הבעל דין השני, ואין לוקים על לאו שבכללות.
וקשה על תירוץ זה, שהרי חיוב המלקות של המוציא שם רע מפורש בתורה מן הכתוב "ויסרו אותו", ובאופן כזה שחיוב המלקות מפורש בתורה, רק ש״אין עונשין אלא אם כן מזהירין", מועילה אף אזהרה היוצאת מלאו שבכללות, כמו שכתב הרמב״ם בספר המצוות ל״ת קצ״ה לענין בן סורר ומורה, שמפורש בו חיוב מלקות באכילתו
הראשונה מהכתוב "ויסרו אותו ולא ישמע אליהם", והאזהרה נלמדת מ״לא תאכלו על הדם" אף על פי שהוא לאו שבכללות, כמבואר בסנהדרין סג. עי״ש.
[ובטעם הדבר יש לומר, שהסיבה שאין לוקים על לאו שבכללות הוא מפני שאינו דומה ללאו של "לא תחסום שור בדישו" שממנו למדים מלקות לכל חייבי לאוים, וכל זה שייך בלאו שאין מפורש בו חיוב מלקות אלא נלמד מלאו של חסימה, אבל לאוים שמפורש בעצמם חיוב מלקות אינם צריכים להלמד מהלאו של חסימה, ואינם צריכים להיות דומים לו, ועי׳ בסה״מ להרמב״ם ל״ת כ״ו]. וא״כ דברי החפץ חיים צ״ע בזה.
ויש ליישב את הקושיא באופן אחר, שהמשמעות של "לא תשא שמע שוא" היא שלא לקבל לשון הרע, אלא שאנו דורשים "לא תשיא" שלא לספר לשון הרע, כלומר שלא יגרום לאחר שיקבל לשון הרע, על ידי סיפורו. ולפי זה נראה שדוקא אם באמת נתקבל הלשון הרע אז עבר המספר על לאו זה, שבזה הוא "משיא שמע שוא", היינו גורם לאחרים לקבל. אבל באופן שיודע שלא יקבלו ממנו את הלשון הרע, לא שייך לאוסרו מדין "לא תשיא", ולכן נצרך הלאו של "לא תלך רכיל בעמך", לאסור גם באופן שיודע שלא יקבלו ממנו, שגם זה נחשב לשון הרע, כמו שכתב החפץ חיים בכלל ג׳ סעיף ו׳ בשם רבינו יונה, שגם כאשר לא הגיע נזק על ידי סיפורו חייב על בחירתו להרשיע את חבירו ולשמוח לאידו.
ובזה מיושבת גם הקושיא השניה, שאי אפשר ללמוד את אזהרת המוציא שם רע מ״לא תשיא שמע שוא", משום שחיובו של המוציא שם רע הוא באופן שהבעל הביא עדים על כך ולאחר מכן הם הוזמו, כמבואר ברמב״ם נערה בתולה פ"ג ה"ו, ואם כן התברר שדברי הבעל הם שקר ולא נתקבלו דבריו, ושוב אין כאן חיוב משום "לא תשיא שמע שוא", רק משום "לא תלך רכיל בעמך".
