מגבונים לחים בשבת

[מחשבות טובות]

ת"ח אחד שלח לי להעלות מפרי דתו, טופח ע"מ להטפיח.

 

[כהנא דמסייע]

אתה צריך לדעת וללמוד את דרך "הצירופים"...
דרכו של מרן זצוק"ל הייתה לסמוך על היתר מרכזי בסוגייא, ושההיתר יהיה לרווחא דמילתא, צירף אליו הרבה צירופים וסניפים.

- וכך אנו הולכים לאורו ולדרכו, ואותו דבר כאן עיקר ההיתר המרכזי הוא ע"פ דברי הגרש"ז אוירבך.
ורק שההיתר יהיה יותר מרווח, מצרפים לו את כל הצירופים לעיל, ודברי החת"ס לא שייכים כלל בנושא.

ידידי לא חושב אני שלמדתי יביע אומר פחות ממך... ומכיר את דרכו לא פחות ממך. פשוט מכיר גם חוצמזה את הסוגיא. עמל בסוגיא עצמה, ולא מעתיק מספרי אחרים.

 

[כהנא דמסייע]

מחבר שנכנס לסוגייא עשרות מונים וישב עליה כמה שנים!!!

תמחל לי חוץ מן הכבוד לא ראיתי עמל של שנים,
לגבי דידי סברא אחת בעיון שוה מעשרות וכ''כ, ובפרט בדורנו הממוחשב שלא צריך כל עמל בשביל וכ''כ.

 

[מחשבות טובות]

לא מונח בענין, אבל זכורני שכאשר יצא פסק החזון עובדיה על מגבונים, מאד מאד הצטערתי.
(וכבר אמרו שהרב לא היה מונח בסוגיא של סוחט אלא במוקצה ולחצו עליו להיכנס לזה, והמבינים יודעים ההבדל בין אם היה כותב זאת מתוך הלכות סוחט לבין אם כתב זאת מתוך הלכות מוקצה).
קודם לכן הרחיב בזה ידידי הגאון המובהק המאיר כברק רבי יעקב דהאן שליט"א וכתב כמדומני ששה מהלכי וסברות היתר, אבל אני בעניותי ישבתי ובדקתי אחד-אחד וכולם ישאם הרוח (בשונה מדרכו שכמעט תמיד אומר דברים שכמעט א"א להזיז אותם), אני גם זוכר (והזכירני זאת כהנא דמסייע) שבאותה עת ברברו סביבי כל מיני "תורת הצירופים", ופשוט לא יכלתי לשמוע את אותם מרחפים על הק"ן בלא להיכנס לגוב האריות, כיון שהמקור של הענין בעיקר הם סוגיות בטהרות (ומסתעף משבת דף קמה עמ' ב לפי זכרוני), וכל מבלבלי המוח הללו לא יודעים בכלל היאך לגשת לסוגיות כאלה, איך לערוך שיטת ר"ש וכדומה, איך לפרק קטע בחזון איש וכולי. רק לעשות ס"ס וקיבלנו הוראות מרן ולא ראיתי אר"י סב"ל ואפושי פלוגתא לא פלגינן...
ולכן, הגם שלפעמים תורת הצירופים מהני כי היכי דלמטיין שיבא מכשורא, אך חייב שיהיה היתר בסיסי, או שני צירופים בריאים, ולא קובץ טלאים ועדר ללא רוא'ה. וכפי שמרן היביע אומר זי"ע התבטא כמה פעמים "את הנדחה ואת הצולעה יקבץ".

 

[כהנא דמסייע]

כידוע יש הרבה דרכים בהלכה, גם אצל גדולי הדורות, ויש שנטו יותר לקולא (כמו המהרש"ם והגרמ"פ ועוד) ויש שהחמירו יותר. וכל אחד בסגנון ובדרך שלו. א"א להעתיק ולהדביק דברי החת"ס באיזה ענין, כאילו זה כלל פשוט בהלכה שלהיות "ממקימי התורה" זה להחמיר. אדרבה זה הדמגוגיא.

דמגוגיה זה לקחת ויכוח עיוני בעומק הסוגיות, עם ראיות ברורות בכל היקף הסוגיא, ואז זה מסיים שבכהאי גוונא לגבב צירופים זה לא להיות ממקימי התורה, לא להתייחס לדיון העיוני בכלל, ואחר כך להביא משפט שאם באמת מותר אז מותר, מישהו התווכח על זה?
ואני מודיע לך שאין כזה שיטה להחמיר גם שמותר.
אבל באתי לאפוקי ממצרפי צירופים גם שכל אחד לגופו, נדחה מעומק הסוגיא לדעת רוה''פ. ועל זה בא החת''ס ואמר דברו. ודבריו קיימים. ונכונים לכו''ע.

 

[מקור נאמן]

ואני מודיע לך שאין כזה שיטה להחמיר גם שמותר.

בהחלט יש כאלו שתמיד מחפשים צדדים להחמיר.

אבל באתי לאפוקי ממצרפי צירופים גם שכל אחד לגופו, נדחה מעומק הסוגיא לדעת רוה''פ. ועל זה בא החת''ס ואמר דברו. ודבריו קיימים. ונכונים לכו''ע.

אם זו היתה כוונתך, אני מסכים. (כוונתי היתה רק להראות הצד שכנגד אלו שתמיד מחמירים).

רק אוסיף בזה, שכידוע יש הבדלי גישות בין גדולי הפוסקים. ואע"פ שעיון הסוגיא הוא דבר העיקרי והכרחי, והכל מתחיל משם, מ"מ אחר העיון בסוגיא ובדברי רבותינו האחרונים והפוסקים, יש שלב נוסף והוא איך לפסוק ולהכריע. ובזה יש דרכים שונים, והרבה פעמים הויכוחים לא מעלים ולא מורידים דכל אחד בא כבר עם הדרך שלו.

 

[כהנא דמסייע]

ת"ח אחד שלח לי להעלות מפרי דתו,

אין לי הכח להכנס ולכתוב בנשא זה של גידו''ק, למרות שיש לי על זה המון חומר בכתובים ואולי אעלה, אבל לחו''ר הפורום יספיק אם אביא כאן ממש''כ בזה בעבר בקוצר אמרים, ובפרט אנשים שערבבו בין דין טומאה וטהרה, דין פנים חדשות, ודין גידו''ק בסוכה, אחר המחילה רבה לא קרב זה אל זה:
משום שהגדרת "גידולי קרקע" בשבת שונה מהגדרתה למצוות סוכה, ודינו טומאה וטהרה, וההבדל הזה משפיע על הלכות שבת.

הגדרת "גידולי קרקע" בשבת:
בסוכה, ההגדרה של "גידולי קרקע" היא קפדנית, ומתייחסת לדבר שגדל ממש בקרקע, כמו "מגורנך ויקבך" (דברים שצומחים מהאדמה ומתייבשים). לכן, עפר או ברזל אינם נחשבים ל"גידולי קרקע" לעניין סוכה, ואי אפשר לסכך בהם.
לעומת זאת, בשבת ההגדרה שונה ורחבה יותר: "כל דבר שבא מהקרקע אפילו נחצב בקרקע זה גם כן נחשב לגידולי קרקע". הרחבה זו היא "הרחבה עצומה".
ה"פרי מגדים" מסביר הרחבה זו בכך שחלק מהסממנים (לתערובת הקטורת במשכן) נמצאו בתוך מעבה האדמה.
לגבי מלח, הובא בשם הגאון רבי עקיבא איגר שמדובר במלח גס, הנחשב כעפר (וממילא כגידולי קרקע לעניין שבת).

השפעת הגדרת "גידולי קרקע" על טחינה (כולל מליחה) של דברים שאינם צומחים מהקרקע:
לכאורה, על פי ה"בית יוסף" בשם ה"תרומת הדשן", אין איסור "טחינה" אלא ב"גידולי קרקע".
אולם, ישנם מספר ראיות חזקות הסותרות הבנה פשוטה זו ומלמדות שיש "טחינה" גם בדברים שאינם "גידולי קרקע".
מלח: ישנם שלוש ראיות מהתוספתא, הגמרא בביצה, והירושלמי, המלמדות שיש איסור "תכינה" (טחינה) במלח. יצוין במפורש שמלח "ודאי לא גדיל לקרקע" (מלח בוודאות אינו צומח מהקרקע). למרות זאת, הוא נכלל בהלכות טחינה. לפי רבי עקיבא איגר וה"פרי מגדים", מלח גס נחשב כעפר, וככל דבר "שבא מהקרקע אפילו נחצב בקרקע", הוא נכלל בהגדרת "גידולי קרקע" לעניין שבת.
עפר ומתכת: ישנם ראיות נוספות לגבי טחינת רגבי עפר ולגבי שיוף מתכת (מהרמב"ם), שמוכיחות שיש "טחינה" גם בדברים שאינם "גידולי קרקע" (במובן של צמיחה).
לסיכום, הגדרת "גידולי קרקע" בשבת מורחבת וכוללת גם דברים שנחצבו מהקרקע כמו מלח גס.
וכל שכן דבר שהוא ממש מן הקרקע. וכמו שהראינו לעיל דכן הוא דעת רוב הראשונים וכפי שהוכיח במישור, הרב רזיאל כהן.

 

[כהנא דמסייע]

בהחלט יש כאלו שתמיד מחפשים צדדים להחמיר.

אני יודע שהאמת היא רק אחת, וכמו שהגר''ח מבריסק היה אומר
אין לחפש להחמיר, ואין לחפש להקל, יש לחפש את האמת.
כל דבר אחר, הוא לא תורה, הוא שקר.
אני לא מאמין שיש איזה אדם גדול שמחפש להחמיר.
ואגב הנגיעה להקל הרבה יותר חזקה כי זה מה שכל ההמון מחפש, חיים קלים.
צריך להתגבר על זה ולחפש את האמת, בין אם היא להקל ובין להחמיר.

 

[כהנא דמסייע]

רק אוסיף בזה, שכידוע יש הבדלי גישות בין גדולי הפוסקים. ואע"פ שעיון הסוגיא הוא דבר העיקרי והכרחי, והכל מתחיל משם, מ"מ אחר העיון בסוגיא ובדברי רבותינו האחרונים והפוסקים, יש שלב נוסף והוא איך לפסוק ולהכריע. ובזה יש דרכים שונים, והרבה פעמים הויכוחים לא מעלים ולא מורידים דכל אחד בא כבר עם הדרך שלו.

יש הבדלי גישות יסודיים, אך בירור הלכה, חייב להיות יסודי ולא מהעתקות פוסקים, וצירופים מבלי לבדוק כל סברא לגופה.
כשת''ח למד מאות סוגיות בעיון, ויודע שסברא מסויימת נפסקה לחומרא מספק, ולא כודאי, מצד שעיין בסוגיא, ומצרף לקולא במקרה שיש עוד קולות הכל בסדר, אך שמצרף כל מיני סברות, שעומדים על כל אחד אין בו כדי סמיכה,
וכמו שאמרו פעם: אפס ועוד אפס ועוד אפס ואפילו מיליון אפסים שוה אפס.
והסומכים על צירופי שיטות יחידאיות, הרי הם כהולכים על משטח של מחטים מתחת רגליהם, ואין להם משטח יציב תחת הרגליים. וזה הכל.

 

[כהנא דמסייע]

כאן ממש''כ בזה בעבר בקוצר אמרים

וכאן אביא קצת מהראיות הברורות למש''כ לעיל, ממש''כ בעבר למעיינים:
יש להביא ראיה לנדון האם יש טחינה אלא בגידולי קרקע דמתכת בפשטות אינו מגידולי קרקע. ואמנם נדון זה נפתח באשלי רברבי, דבתלמוד ירושלמי (פ''ז דף נ' ע''ב) נאמר ''ההן דשחק מלח, חסף (חרס) חייב'' והיינו כותש מלח או חרס חייב משום טוחן. ומלח אינו גידולי קרקע (כמבואר בשבת עג ע''ב גבי כניף מלחא ממלחתא). וכן מוכח מהתוספתא (שבת פט''ו הי''ד) דבמלח יש איסור טוחן. ועוד ראיה שאף בלא גידולי קרקע יש איסור טוחן מדין העושה חבית חרס (שבת עד ע''ב) דכשטוחן הרגבים של העפר חייב. וכן הרמב''ם (פ''ח הט''ו) כאן כותב ''השף לשון של מתכת חייב'' וכעי''ז כתב עוד (פ''ז ה''ה) שאם משפשף לשון המתכת כדרך צורפי הזהב ה''ז תולדת טחינה. וכן ראיתי שכתב בס' מנחת חיוך (מצוה לב מוסה''ש טוחן, או''ד) לדייק מרש''י והרמב''ם דיש טחינה אף שלא בגידו''ק.
וראיתי להפמ''ג (סי' שכא משב''ז ס''ק י') שכתב דטוחן רגבי עפר הוי גידו''ק לגבי שבת, משום שבמשכן יש מהסממנים שהם כאבנים באדמה. ולכן למרות שלגבי סוכה לא חשיב גידו''ק התם משום דילפינן מ''גרנך ויקבך'' אבל כאן שילפינן מסממנים שאני.
ועל דרך זה כתב בס' אור לציון (ח''ב עמ' רמב) וביאר שלגבי שבת כל הנחצב מן הקרקע נחשב כגידולי קרקע, ולפיכך מתכת ועפר וחרס כולהו גידו''ק נינהו.
אלא דקשה לגבי מלח דמפורש בש''ס דלא נחשב גידו''ק אף לגבי שבת. וראיתי להגאון הרעק''א (ח''א סי' כ' ד''ה ומה שאסור) שגם הולך בשיטה זו שאין טחינה אלא בגידו''ק, ומיישב דהאיסור לטחון מלח הוא במלח הגס שהוא כעפר והוי גידו''ק לענין שבת. ולא המלח הנאסף מן הים.

 

[כהנא דמסייע]

בהחלט יש כאלו שתמיד מחפשים צדדים להחמיר.

אני לא שמעתי עוד כאלה שיטות מעולם, מאז ומעולם שמעתי שצריך לחפש האמת בין להקל ובין להחמיר.
ואולי מאלה שטוענים שצריך תמיד להקל, ולהקל הוא שבח לחכם וכמוש''כ "כחא דהיתרא" וכיו''ב, והאמת היא חומרא וגנאי לחכם, אולי מהמה שמעת כזאת. ואנכי לא ידעתי על דעה כזו בין חכמי ישראל האמיתיים. אלא האמת.
אולם כפי שאומרת הגמרא לגבי שבנא וחזקיה, ששבנא היו לו תליסר מתיבתא, וחזקיה י''א, ואעפ''כ הלכה כחזקיה, והטעם (פסחים דף נב,ב) "עמי בעצו ישאל, ומקלו יגיד לו - כל המיקל לו, יגיד לו"! ועיין בזה בספר יסוד העבודה ח''ב שהאריך בפתגמא דנא. ואכמ''ל.

 

[אור יעקב]

ידידי לא חושב אני שלמדתי יביע אומר פחות ממך... ומכיר את דרכו לא פחות ממך. פשוט מכיר גם חוצמזה את הסוגיא. עמל בסוגיא עצמה, ולא מעתיק מספרי אחרים.

כפי שכתבתי לעיל.
טחנתי את הנושא הזה במשך כמה חודשים ומכיר את הסוגייא...
זה שאני מעתיק ממי שגדול ממני וכתב בנושא איני רואה בכך בעיה.

- ורק הסברתי את דרך ההיתר שהתבארה פה.

תמחל לי חוץ מן הכבוד לא ראיתי עמל של שנים,
לגבי דידי סברא אחת בעיון שוה מעשרות וכ''כ, ובפרט בדורנו הממוחשב שלא צריך כל עמל בשביל וכ''כ.

בטח שלא ראית...
וגם לא דנת בעיקר התשובה שלו שהיא להביא מקורות מוסמכים לחידושו של הגרש"ז אוירבך זצוק"ל.
(ולא דנת במה שהבאתי מהרב וויס שליט"א ועוד)

ולכן, הגם שלפעמים תורת הצירופים מהני כי היכי דלמטיין שיבא מכשורא, אך חייב שיהיה היתר בסיסי, או שני צירופים בריאים, ולא קובץ טלאים ועדר ללא רוא'ה. וכפי שמרן היביע אומר זי"ע התבטא כמה פעמים "את הנדחה ואת הצולעה יקבץ".

וההיתר הבסיסי כמו שנתבאר לעיל, זה שכך דרך שימושו.
ועליו נוספו כל הצירופים לעיל שזה ספק פסיק רישיה בכמה דרבנן. (וע"ז הרב @כהנא דמסייע כתב לדחות כמה מהדרבנן)
ועוד נוסף שלא ברור שיש פה פסיק רישיה.
ועוד נוסף שלא אכפת ליה בסחיטה.
ועוד נוסף לצורך מצוה.

יש הבדלי גישות יסודיים, אך בירור הלכה, חייב להיות יסודי ולא מהעתקות פוסקים, וצירופים מבלי לבדוק כל סברא לגופה.
כשת''ח למד מאות סוגיות בעיון, ויודע שסברא מסויימת נפסקה לחומרא מספק, ולא כודאי, מצד שעיין בסוגיא, ומצרף לקולא במקרה שיש עוד קולות הכל בסדר, אך שמצרף כל מיני סברות, שעומדים על כל אחד אין בו כדי סמיכה,
וכמו שאמרו פעם: אפס ועוד אפס ועוד אפס ואפילו מיליון אפסים שוה אפס.
והסומכים על צירופי שיטות יחידאיות, הרי הם כהולכים על משטח של מחטים מתחת רגליהם, ואין להם משטח יציב תחת הרגליים. וזה הכל.

ביארתי לעיל שכל ה"צירופים" (שכלל אינם שיטה יחידאה)
נבנים על ההיתר העיקרי.
ונוספו עליהם מה שכתבתי.

 

[כהנא דמסייע]

עיין בזה בספר יסוד העבודה ח''ב שהאריך בפתגמא דנא.

וראיתי להביא דב''ק, עם ביאור קצר למעיין שנוגע לקושי של ת''ח ללכת עם האמת גם כשהיא לא רצויה בעיני ההמון המחפש "מי שמיקל לו יגיד לו".
וזה לשונו במודגש, עם תוספת ביאור באותיות לא מודגשות.
"ומפני כן היו רוב העם נוטים אחרי שבנא... עמי לכל מי שמיקל אליו שומע ומבקש ממנו שיגיד לו איך קל."
ההמון נמשך אחרי שבנא – לא מפני שעומק דעתו הכריע, אלא כי קולו ליטף את מה שהם רצו לשמוע. כך תמיד: כשמישהו בא עם תורה "קלה", שלא מצריכה שינון, עמל או יגיעה – הוא נעשה פופולרי. אבל הפופולריות איננה עדות לאמת. גם היום, דמות שמבטיחה "הכל בסדר, תמשיך כמו שאתה", יכולה להפוך לרב נערץ – אך השאלה שצריכה להישאל היא: האם התורה מתרוממת בי דרך הדמות הזו, או רק מרדימה את מצפוני?

"וחובל עול של סנחריב מפני שמן שליה... והיה אומר כל שאינו עוסק בתורה ידקר בחרב."
שמן חזקיה הוא שמן היגיעה, שמדליק את אור הדעת האמיתי. לא מספיק לומר "אני לומד" – אלא ביגיעה ועמל אמיתית.

"ושבנא ועזרתו... תורתם שלא לשמה ואשר ע"כ הם לא בטוחים בה' ורצו להשלים לסנחריב."
תורה שאינה לשמה אינה יוצרת בטחון בה' – היא יוצרת הסכמים עם המציאות. זו תורה שאומרת: "אם לא הולך – נוותר, נתגמש, נתאים עצמנו לגויים או לסנחריב שבדורנו". זה ההפך מתורה של אמת, שבה גם אם קשה – לא מוותרים על העקרונות. שים לב: שאינה בונה יראת שמים – בסוף גם לא תעמוד בניסיון.

"כי השתות יהרסון... א"כ צדיק הקב"ה מה פעל."
הצדיקים – שהם יסוד העולם – הם צריכים להיות בלתי תלויים, אם הלומדים לשמה נשארים מעטים, אז רבים חושבים בטעות: אולי העולם הזה באמת של הרוע, אולי התורה לא מחזיקה את המציאות. אבל זו שקר גמור. אנחנו צריכים להיזהר לא לשפוט את האמת לפי מספר העוקבים שלה. שבנא לא היה צדיק רק כי הקהל אהב אותו.

"לא תאמרון קשר לכל אשר יאמר העם הזה קשר."
אל תלך שבי אחרי השיח הציבורי. גם אם כולם אומרים "המציאות השתנתה", "הזה לא עובד ככה", או "צריך להתפשר" – תזכור: האמת נמדדת באומץ פנימי, לא בקונצנזוס חברתי. גם אם אתה מיעוט, גם אם נראים לך דברי האמת "לא פופולריים" – אל תסטה מהאמת שבלבך.

"ה' צבאות אותו תקדישו... כי הוא מוראכם והוא מעריצכם."
זהו יסוד של חינוך פנימי: מי ששם את ה' מול עיניו – לא מתפעל מהכבוד הציבורי, לא נמשך אחרי דמויות נוצות. הקדושה הפנימית היא המניע. גם אם אינך זוכה לאהדה – אתה זוכה לאור פנימי אמיתי. והאור הזה – הוא שישאר איתך גם בזמנים קשים.

"ולכן סיים שם הכתוב... מעם ה' צבאות השוכן בהר ציון."
האותות והמופתים האמיתיים – אלא שמות פשוטים, כל כוונתם לשמים, אך הם באמת "צבאות ה'" – צבא של אמת שקטה, עמלה, ופנימית. לא תמצא אותם בכותרות - תמצא אותם באמת.

 

[כהנא דמסייע]

עיקר היתרו כמש"כ לעיל, שברוב המגבונים אין כלל סחיטה ולא הוי פס"ר.
(ועוד הוי פס"ר דלא אכפת ליה, כי אינו רוצה שהנוזל יצא, אלא משפשף חזק להסיר הלכלוך)

הצג קובץ מצורף 6904הצג קובץ מצורף 6905הצג קובץ מצורף 6906

במילים קצרות, הוא טוען שבפועל אם עושים בנחת ואפילו בלחץ קל, אין סחיטה בפועל. ואילו בשפשוף חזק על גוף התינוק, או בלחץ חזק ביד זה סחיטה גמורה. זה כל הענין? שאם לא סוחט בפועל אז אין איסור... או קי.

 

[אור יעקב]

אעלה פה שוב את הסיכום שכתבתי עם הטענות שהעלו עד עכשיו.

א. גם אם נאמר שדנים פה ב"איסור דאורייתא" (מה שברור שאינו כדלקמן), יש צד גדול להתיר בהם את השימוש לכתחילה, והוא משום שכך דרך השימוש במגבון, וכל שימושו זה בצירוף של המגבון עם המים שבתוכו, ואין עניין בשימוש של "הפירוק" שנעשה, והולך לאיבוד.
(כן ביאר הגרש"ז אוירבך זצוק"ל בהליכות שלמה, וכן בשו"ת הר צבי ובשו"ת ציץ אליעזר דנו בסברא הנ"ל, ובשו"ת אבא בם ח"ג סי' ה אות א-עה האריך רבות בסברא הנ"ל, ובאות ק הביא כמה וכמה ראיות לסברא הנ"ל, והובאו בקיצור בעמ' שנ וחיזק את הסברא הנ"ל מראיות מהש"ס ומהפוסקים.
ועיין בהודעות לעיל מה שהעיר @כאחד העם על מקצת דבריו)

ב. גם אם יבוא מישהו ויחלוק על כל הראיות שהביאו הנ"ל, יש כאן "ארבעה דרבנן" ואלו הם,
1. דעת רוב ככל הפוסקים (וכן משמע בתוספתא וברמב"ם ובעוד ראשונים) שחצי שיעור במלאכות שבת אסור מדרבנן. (ואף אם נאמר שיש לצדד ולומר שהשיעור הוא כדי לסוך אבר קטן ולא שיעור "כגורגרת", עדין במגבונים זה פחות מחצי שיעור - ואכמ"ל)
2. איך שנתברר תהליך הייצור של המגבונים, דמו לכל היותר ל"שיער" שסחיטתו אסורה מדרבנן. (ויש פוסקים המתירים)
3. המגבונים אינם מגידולי קרקע. (ואע"פ שישנם מועטים ששמים כמה חוטי כותנה בודדים, זה עדין לא נידון כגידולי קרקע)
4. לפי רש"י ורוב הפוסקים הוי דרבנן כיון שהמשקה לא גדל "מתחילת בריתו".

(ועיין בהודעות האחרונות מה שהעיר הרב @כהנא דמסייע על כמה מהדרבנן)

ג. והנה מצינו לרבים מהפוסקים שהקילו בפס"ר דניחא ליה בדרבנן. (ואסף אותם מרן זצוק"ל בתשובה גבי דוד שמש)
וגם החולקים מתירים בתרי דרבנן (ט"ז, בית שמואל ועוד)
וגם החולקים, רובם ככולם מתירים בתלתא דרבנן ובפס"ר.

ד. ולבד מהנ"ל, יש לצרף שאפשר שבכלל הכא הוי "פסיק רישיה דלא אכפת ליה", דוודאי האדם לא מעוניין בנוזל שיוצא מהמגבון, אלא דעתו ברטיבות של המגבון, עם מה שמעביר בידו. (ואף שמעביר בחוזק, דעתו לשפשף שיצא הלכלוך, ולא שיסחט המים שבמגבון)
ואדרבה זה אפי' בגדר של "לא ניחא ליה" כי בדרך כלל האדם לא רוצה שיהיה לו רטיבות ממשית.

ה. ולבד מהנ"ל, יש לצרף שבשימוש רגיל במגבון לא נסחט שום דבר מהמגבון, אלא יוצא רק השכבה העליונה האופפת את הסיבים בלבד. (פרופסור אמיץ וינברג, ועוד) ולא הוי פסיק רישיה.

ו. ולבד מהנ"ל, יש לצרף שהכא הוי צורך מצוה, ד"צואה במשהו" דאורייתא. (ורבים מהפוסקים מקילים אפי' בשבות דשבות ע"י ישראל לצורך מצוה, וכן פסק מרן הגרע"י זצוק"ל. וכל שכן הכא שהוי ספק פסיק רישיה בארבעה דרבנן, ואפי' אם היה דאורייתא נראה להתיר)

סיכומם של דברים,

"ישנם הוכחות רבות לסברא שכתב הגרש"ז אוירבך זצוק"ל (וכפי שהאריך בשו"ת אבא בם) שלפי דבריו אפי' אם היה פה חשש דאורייתא היה מותר.
וכל שכן להקל הכא שהוי "ספק פסיק רישיה" (ספק הן מדינא והן מהמציאות) בארבעה דרבנן (ויש שדחו כמה מהדרבנן) והוי לצורך מצוה, ואפשר דהוי פסיק רישיה דלא אכפת ליה.
ולכן איך שנתברר מותר מעיקר הדין לקנח אפי' בחוזק, אבל בנחת זה ברור ופשוט שמותר ללא שום חשש!

 

[אור יעקב]

במילים קצרות, הוא טוען שבפועל אם עושים בנחת ואפילו בלחץ קל, אין סחיטה בפועל. ואילו בשפשוף חזק על גוף התינוק, או בלחץ חזק ביד זה סחיטה גמורה. זה כל הענין? שאם לא סוחט בפועל אז אין איסור... או קי.

העניין הוא שבשימוש רגיל המגבון לא נסחט, וא"כ אינו בגדר פסיק רישיה.

 

[כהנא דמסייע]

העניין הוא שבשימוש רגיל המגבון לא נסחט, וא"כ אינו בגדר פסיק רישיה.

ומתיר להשתמש בנחת. או קי. ומה דעת הרב אבא בם? רק בנחת?

 

[אור יעקב]

ומתיר להשתמש בנחת. או קי.

לא רק בנחת.
הוא כתב "בין שימוש קל, בין שימוש בלחץ מסויים כגון תינוק שהתלכלך".

ומה דעת הרב אבא בם? רק בנחת?

דעתו גם בחוזק, לפי הסברות והראיות שהביא לגרש"ז אוירבך זצוק"ל.
(ורק שמתכוון לסחוט אסור)

 

[כהנא דמסייע]

במילים קצרות, הוא טוען שבפועל אם עושים בנחת ואפילו בלחץ קל, אין סחיטה בפועל. ואילו בשפשוף חזק על גוף התינוק, או בלחץ חזק ביד זה סחיטה גמורה. זה כל הענין? שאם לא סוחט בפועל אז אין איסור... או קי.

ושכנגדו דעת הגרנ''ק והרב ווזנר ועוד הרבה מגדולי הדור לא כן, וכפי שביאר דעתם בטו''ט ודעת בויען שמואל הנזכר.

 

[כהנא דמסייע]

הוא כתב "בין שימוש קל, בין שימוש בלחץ מסויים כגון תינוק שהתלכלך".

אבל הוא כותב שאם משפשף חזק את התינוק זה סחיטה גמורה. למה אתה משמיט את זה?
רק את ההיתרים צריך להביא, ואת החלקים שלא מסכים משמיטים?
איך זה עובד?